חמישי 15 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרופ' עאזם. "טוב לי בטייבה, למרות המצב הפיזי של המקום. נהוג אצלנו לומר שהכל מזופת בכפר חוץ מהכבישים | צילום: אביגיל עוזי
    המוסף לשבת • 11.08.2016
    "תודה נתניהו על הסליחה שלך, אבל אני כבר לא צריך אותה"
    פרופ' פואד מוחמד עאזם לא חיכה שראש הממשלה יבקש מערביי ישראל להשתלב בחברה והפך לאחד המומחים הגדולים בתחומו, מי שמגשים ליהודיות רבות את החלום להביא ילד לעולם בדרך נאלץ הרופא מטייבה להתמודד עם סירובים לקבל אותו להתמחות ותגובות גזעניות של מטופלות עכשיו, כמנהל היחידה לפריון באיכילוב, הוא מסביר למה יסכים לטפל גם באשתו של ברוך מרזל ומה ההבדל בין בעיות הפוריות של היהודים לאלו של הערבים
    נחמה דואק | צילום: אביגיל עוזי

    פרופ' פואד מוחמד עאזם, המנהל החדש של היחידה לפריון ולהפריה חוץ־גופית בבית החולים איכילוב, מחייך עם שמץ של מרירות. גם הוא שמע לאחרונה את ראש הממשלה מנסה לחזור בו איכשהו מקריאתו בתשדיר "הערבים נעים בכמויות אדירות", ומפציר בהם להשתלב ולשגשג במסגרת החברה הישראלית. אלא שכבן למיעוט הערבי, למד פרופ' עאזם בדרך הקשה שהחברה לא ממש קשובה למילים היפות של נתניהו. הוא לא ישכח למשל את 1986, שנת ההתמחות הראשונה שלו במחלקה הגינקולוגית באיכילוב. "בדיעבד, נודע לי שרופאי המחלקה התארגנו והפצירו במנהל המחלקה לקבל רופא יהודי במקומי. הם אמרו ש'אולי לא צריך לבזבז תקן על רופא ערבי ושיש מספיק מתמחים יהודים'".

     

    בהמשך, כשהצוות הכיר אותו לעומק, היחס כלפיו השתנה מקצה לקצה. כיום הוא ועמיתיו – גם אלה שלא רצו אותו – הם החברים הכי טובים. לא אחת הם אומרים לו: "תאר לעצמך שהיינו מצליחים לסלק אותך. זה היה אסון". את תחושת הדחייה אז החליט פרופ' עאזם להפוך למנוף להצלחה. "אם היו מצליחים לסלק אותי, בטח הייתי היום רופא בקופת חולים בטייבה. במקום זאת סיימתי את ההתמחות בהצטיינות, השתלמתי באוניברסיטת ייל, זכיתי בפרס האיגוד האמריקאי לפריון, לימדתי באוניברסיטת תל־אביב וזכיתי להיבחר פעמיים כמרצה המצטיין בפקולטה לרפואה.

     

    "עצם זה שניסו לסכל לי את ההתמחות, רק בגלל שאני ערבי, מבליט את הבעייתיות שלנו כאן כמגזר", הוא אומר. "קשה להיות מיעוט בישראל, ושום בקשת סליחה של ראש הממשלה לא תשנה זאת. הכל גם מתערבב עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני ויוצר אנטגוניזם מובנה. אצלי זה פעל בדרך שהריצה אותי קדימה, כדי להוכיח שאני מעולה. מבלי שאשמע מתבכיין, אומר שקודם כל אנחנו ערבים ואחר כך רק בודקים אם אנחנו מוכשרים. זה החינוך פה, וחבל. לשמחתי, לתפקיד הנוכחי נבחרתי לא על תקן הערבי, אלא על תקן המוכשר. אגב, הפעם כבר כולם רצו אותי, כולל מקומות שבעבר דחו כשחיפשתי התמחות. אני בחרתי להתמודד על ניהול היחידה באיכילוב והצלחתי.

     

    "אז תודה נתניהו על הסליחה שלך, אבל אני כבר לא צריך אותה", הוא אומר ונימה של ציניות ניכרת בדבריו. "ראש הממשלה משעבד הכל לצרכיו הפוליטיים. פתאום הוא נזכר שאנחנו מקופחים ומחשב מסלול מחדש. אני ערבי, מוניתי לתפקיד כה בכיר ויש מי שבוודאי ישמח להציג זאת כהישג של החברה הישראלית. מה, לא הגיוני שאדם מוכשר, מוסלמי, מגיע לעמדה הזאת? בימים כתיקונם זו לא כותרת. אבל קשה לעכל כאן ערבים מוכשרים ולכן עושים מזה עניין. אני מתראיין דווקא עכשיו, גם כדי להראות לצעירים הערבים המוכשרים שאפשר להצליח".

     

    תרשום, אני ערבי

    פרופ' עאזם, בן 57, נחשב לאחד המומחים הגדולים בתחום הפריון בארץ, וגם בעולם שמו הולך לפניו. בין השאר סייע לאישה צעירה שלקתה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין להרות וללדת. זאת, באמצעות טכניקה חדשנית שהשימוש בה בישראל ובעולם נחשב לנדיר: פרופ' עאזם הקפיא פיסה מהשחלה של המטופלת ולאחר החלמתה השתיל אותה בחלל הבטן שלה. השחלה ייצרה ביציות, מה שאיפשר כניסה להיריון בהפריה חוץ־גופית. "ליוויתי אותה במהלך כל השנים בטיפולי הכימותרפיה ובהחלמה ולא היה מאושר ממני כשהיא הרתה וילדה", הוא מספר. לא במקרה התמונה היחידה שמעטרת את משרדו החדש היא של בנה הקטן.

     

    לתפקידו החדש נכנס לפני כחודשיים לאחר שזכה במכרז. משרדו מתפקד כתחנת רכבת. בכל רגע נכנסים ויוצאים אנשי צוות שמבקשים להתייעץ. הוא עצמו יוצא ונכנס מחדרי הטיפולים ומבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי שכל אישה תקבל את הטיפול הטוב ביותר.

     

    הוא נולד בטייבה, ילד שני מתוך שמונה – חמש בנות ושלושה בנים. גר בעיר עד היום ומתחזק בה קליניקה מצליחה לצד קליניקה בתל־אביב. כשאני שואלת מדוע בחר להישאר בטייבה הוא מסביר: "אני תבנית נוף ילדותי וטוב לי בטייבה, למרות המצב הפיזי של המקום. נהוג אצלנו לומר שהכל מזופת בכפר חוץ מהכבישים". על הוריו הוא מדבר בערגה ומכנה אותם מודל לחיקוי. אביו, שסיים לימודים בכיתה ג', עבד קשה ודאג להשכלת ילדיו, כולם אקדמאים: אחות אחת רוקחת, אחות אחרת למדה כימיה, עוד אחות למדה תזונה, האחרות למדו היסטוריה, חינוך ועבודה סוציאלית. אחד האחים עצמאי ואח נוסף מכהן כסמנכ"ל ענקית התרופות רוש.

     

    התפנית בחייו שלו הגיעה כשהיה בכיתה ח'. ד"ר אריקה לנדאו, גורו המצוינות בקרב ילדים, יזמה מבחן בבית הספר שבו למד ושם התברר כי הוא מחונן. "התקבלתי למסלול של ילדים מחוננים בכפר הירוק, בתנאי פנימייה, שלאחריה הצטרפתי לתוכנית נוער שוחר מדע. מחזור מתחתיי למד בני גנץ. באתי לשם על תקן תלמיד מצטיין, אבל זה ממש לא עניין אף אחד. כל הילדים באו מרקעים מסוימים, שלא לומר בעייתיים. היו איתי עוד ילדים מטירה, ערה וערערה, כך שלא הרגשתי לגמרי חריג. בגדול, לא אהבתי את המקום. אבל שם שמו אותי והחלטתי למצות אותו עד תום. במהלך לימודי התיכון התחלתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת תל־אביב, אבל בהמלצת הוריי עברתי ללימודי רפואה, כי כפי שהם אמרו, כדאי שיהיה לי מקצוע. כיוון שדאגו שייקח זמן עד שיהיה לי מקצוע, אבי המליץ שאוציא רישיון על משאית. מעולם לא נהגתי על משאית, אבל לשעת דחק יש לי מקצוע נוסף". את לימודי הרפואה עשה באוניברסיטה העברית ביחד עם גינקולוג מפורסם אחר מהמגזר, ח"כ אחמד טיבי.

     

    סיפרת על הרופאים שניסו לסלק אותך מהמחלקה. היו עוד פעמים שחווית גזענות?

     

    "למרות שסיימתי לימודי רפואה בהצטיינות וזכיתי בפרס הפקולטה על עבודת מחקר מצטיינת, לא היה קל להתקבל להתמחות. ביקשתי להתקבל להתמחות בכל המחלקות בבתי החולים במרכז הארץ ובכולם נדחיתי. אפילו לא הזמינו אותי לראיון. אמרו שאין תקנים ובדיעבד נודע לי שקיבלו אחרים. בסוף, כשכמעט התייאשתי, חבר ללימודים סידר לי ראיון בבית חולים הקריה, לימים בית החולים ליס למיילדות וגינקולוגיה, עם מנהל מחלקה ב'. הראיון הסתיים תוך שתי דקות בטענה שאין תקנים. ירדתי מאוכזב במדרגות והבחנתי בשלט עליו כתוב 'מחלקה א'. החלטתי להיות חצוף ולנסות את מזלי. דפקתי על דלתו של פרופ' ראובן פייזר, שהיה מנהל המחלקה. למזלי, הוא קיבל אותי מיד לראיון והשאלה הראשונה שלו הייתה 'איפה שירתת בצבא'. עניתי לו שאני ערבי. בהתחלה הוא התקשה לעכל ולאחר שיחה ארוכה ביקש שאשלח לו קורות חיים בכתב יד, שאותם שלח לגרפולוג. שלושה שבועות לאחר אותה פגישה קיבל אותי להתמחות, שאותה סיימתי בהצטיינות".

     

    היו מטופלות שסירבו שתטפל בהן בגלל שאתה ערבי?

     

    "היו. בזמנו פורסם על מישהי שהמתינה בחדר הקבלה במחלקה וכששמעה שהרופא זה אני, אמרה שעכשיו היא מבינה למה היא לא נכנסת להיריון, כי בטח אני לא מטפל בה טוב בכוונה. מטופלת אחרת, שבדקתי במיון, הייתה זקוקה לניתוח. ביום המיועד פגשתי אותה בחדר הניתוח ושאלתי לשלומה. היא אחזה בידי ושאלה אם אני מנתח אותה. עניתי שלצערי אני רשום לניתוח אחר. היא התעקשה שאני אנתח אותה. שבתי והתנצלתי ואז היא אמרה לי: 'אמרו לי שיש כאן רופא ערבי. תדע לך שאם הוא נוגע בי, אני עוזבת מיד את בית החולים'. הייתה חולה נוספת שהגיעה למרפאת פוריות ואמרה שהיא לא מוכנה שרופא ערבי יעניק לה את הטיפול. מנהל המחלקה המיתולוגי, פרופ' יוסי לסינג, שמע אותה והצעקות שלו נשמעו מקצה עד קצה".

     

    זה בטח נורא מעליב.

     

    "ממש לא. הן צריכות להתבייש. לא אני. אני כבר מחוסן. אפילו לא עונה להן. היחס אליי מתחלק לשני שלבים – הראשון כששומעים שאני ערבי ואז מהססים, והשני כשהם מקבלים ממני טיפול והעלילה מקבלת טוויסט חיובי. במרפאה שלי, 90 אחוז מהמטופלות הן נשים יהודיות. יש לי מטופלות חילוניות ודתיות, משמאל ומימין ואפילו הרבה מתנחלות. גם הן רוצות את הטיפול הטוב ביותר".

     

    גם אם ברוך מרזל יגיע עם אשתו לטיפול, תטפל בהם?

     

    "אם הוא יבוא אליי, זה בגלל שהוא מכיר בעובדה שאני מצוין. אז למה שלא אטפל בו? היה מקרה שזוג מאחת ההתנחלויות קיים אירוע ביישוב והם מאוד רצו להזמין אותי, אבל היו נבוכים וחשבו שלא ארצה לבוא ואמרו שהם חוששים לי בדרכים. בסופו של דבר זה לא התממש. לא בגללי. לי אין שום בעיה לנסוע להתנחלויות אם זה קשור למטופלים. סיפרתי להם שכסטודנט, לא אחת ביקשו ממני להשלים מניין והיה קשה להם להאמין שאני לא יהודי".

     

    הסכסוך עולה כנושא שיחה בחדר האוכל, בפינת הקפה?

     

    "נדיר שמדברים על זה. לא בעבודה. כן באירועים חברתיים, אבל גם מעט. זה נושא מעורר מחלוקת וכולנו מעדיפים להימנע מזה".

     

    ומה קורה אחרי פיגועים?

     

    "אין ספק שלאירועים קשים כאלה יש השפעה שלילית. אבל אני מגיע לעבודה חדור מטרה להפוך את המרכז שלנו למרכז מצוינות עולמי. לצערי, אירועים כאלה הם חלק מאורח חיינו במדינה, ואנחנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים נגד דברים מהסוג הזה. אסור שזה ישפיע על מצב הרוח וצריך לאפשר לגרעין האנושי הטוב והחזק להיות זה שמשפיע ולא מושפע".

     

    במגזר היהודי מדברים על כך שנשים יהודיות מוכנות למשכן את החיים כדי להביא ילד לעולם. האם זה תקף גם במגזר הערבי?

     

    "ברור. אבל בעוד שאצל היהודים הבעיה בדרך כלל היא אצל האישה, אצל הזוגות הערביים שמגיעים לטיפולי פוריות, הנתח הגדול של הבעיות מופיע אצל הגברים. בדרך כלל ספירת זרע נמוכה שנובעת מהרגלי תזונה, אכילת יתר של דברים שומניים, שתיית קפה מוגזמת ועישון כבד. באופן כללי יש פגיעה באיכות הזרע בשל חומרים רעילים במזון. בישראל יש הרבה מאוד טיפולי פוריות. מדי שנה יש 35 אלף טיפולי פוריות. 4.3 אחוזים מהילדים בישראל הם ילדי מבחנה, לעומת אחוז אחד בארה"ב. זה מספר עצום".

     

    יצא לך לטפל באח"מים פלסטינים מהגדה המערבית?

     

    "בהחלט. יש הרבה תיירות מרפא גם מהשטחים לבית החולים והם גם מגיעים למרפאה הפרטית. הם מקבלים אותו טיפול כמו כל אחד אחר".

     

    יש שמועות שגם ערפאת ואשתו עברו אצלכם טיפולי פוריות, זה נכון?

     

    "אני לא טיפלתי בהם, ולכן לא יכול לאשר או להכחיש".

     

    במהלך השיחה עיניו מתמלאות דמעות כשהוא מספר על מקרה מרגש שטיפל בו לאחרונה. "הגיעה אישה מצפון הארץ. קשת יום. מבוגרת. איבדה את בנה בצבא ונותרה ערירית. הבן היה רווק. כשהוא נהרג, האם דרשה להקפיא את הזרע שלו כדי שתוכל להעמיד לה ולו יורשים. לאחר מאבק משפטי ממושך הותר לה להשתמש בזרע של הבן המת. את כל כספה היא השקיעה בכך. נמצאה אישה גרושה, אם לארבעה, שהסכימה לשאת את ההיריון. הופרו ארבע ביציות, שלוש מהם החזרנו לרחם והאישה נמצאת כעת בחודש החמישי להריונה".

     

    נישואי תערובת? הגזמת

     

    הוא נשוי לאימאן, עובדת סוציאלית ומשפטנית, ואב לשלוש בנות. הן למדו בבית ספר יהודי בכפר־סבא, כי גם עבורו השכלה היא המנוע להשתלבות ומצוינות "ולצערי, רמת החינוך בכפרים נמוכה יותר, למרות שיש מגמת שיפור". בתו הבכורה למדה רפואה ומתמחה ברפואת עיניים, האמצעית לומדת עבודה סוציאלית ובת הזקונים משלימה תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל־אביב. הן גרות ביפו והוא שולל מכל וכל אפשרות שיינשאו ליהודי. "לא מאמין שאסכים. בואי לא ניסחף. לא נהיה פופוליסטים. יש גבול", הוא אומר.

     

    את אשתו פגש בשנה השלישית ללימודיו ומאז לא נפרדו. "מעולם לא חיפשתי לצאת עם בחורות יהודיות, למרות שהתחילו איתי ולא חסרו הזדמנויות".

     

    בגלל הדת?

     

    "לא, כי מאז שאני זוכר את עצמי אני עם אשתי. ולגבי הדת, אני לא דתי במובן הדתי של המילה. אני מוסלמי מסורתי. דתי לייט. מאז שאני נער אני צם ברמדאן. טוב לי עם הצום. הוא נותן לי יכולת שליטה עצמית מוחלטת. היומיים־שלושה הראשונים קצת קשים ואחר כך יש תחושה נהדרת וגם יורדים במשקל. אני לא מתפלל ולא הולך למסגד".

     

    בזמנו החופשי, בעיקר בסופי שבוע, הוא מדווש על אופניים, קורא ספרים ומאזין למוזיקה קלאסית לצד שירי אום כולת'ום. בטלפון הנייד שלו הוא מקפיד לשמור אמרות ומשפטים ששווה לצטט או מחשבות שעוברות בראשו. כך למשל ב־30 ביוני 2016, כתב: "החוכמה לצאת לפנסיה מרצון לפני תום התקופה ושלא יבעטו אותך החוצה". לכן הוא מבטיח שלא יישאר בתפקיד עד מועד היציאה לפנסיה, אלא יעזוב קודם ויקדיש זמן רב יותר למשפחתו ולאשתו. הוא גם מצטט לי משפט של משורר ערבי, אותו הוא אומר לה: "יום אחד תשאלי אותי מי יותר חשוב – חיי או חייך. ואני אענה שחיי ואת תלכי מבלי לדעת שאת חיי".

     


    פרסום ראשון: 11.08.16 , 15:43