"הבן המת שלי כבר לא יקרא לי אמא לעולמים. אבל עוד מעט יהיה לי ילד שישמיע את המילה אמא"

אני יודעת שתינוק יכול לרפא קצת את הפצע שיש לי בלב. אני יודעת שהוא יקל במשהו על הקושי, שהוא יחזיר לי כמה טיפות של שמחה. אני מנסה ולא מוותרת. חייבת לברוא חיים חדשים", אומרת בכאב סמדר קובי, אמו של גל, לוחם גבעתי שנהרג ב־22 בספטמבר 2013 מפגיעת צלף בחברון. "כשגל נהרג החיים שלנו נעצרו ברגע אחד. עובד בעלי ואני בטוחים שאם גל היה יכול לומר לנו משהו, הוא היה מבקש שנמשיך לחיות, ולאט־לאט, במאמץ לא קטן, אנחנו מנסים להיאחז בחיים מחדש".

סמדר ועובד קובי: "גם הילדים ביקשו אח או אחות, וברור לי שזה יעשה טוב לכולנו" | צילום: אלעד גרשגורן

קובי, 43, אמא לשני ילדים נוספים, הרתה לפני כשנה, אך בחודש החמישי להיריון איבדה את עוברה. "לחוות היריון ולהיכשל זה קשה, אבל החלטתי לאסוף את עצמי ולמצוא בי את כוחות הנפש לנסות שוב. אני לא מתייאשת ומקווה שאצליח להביא תינוק לעולם. הוא לא יבוא במקום גל, אלא לצידו. אחרי שגל נהרג לא הייתי מסוגלת לקום, עד שחילחלה בי ההבנה שלהביא חיים זה שביל יציאה מהתהום הנוראית של אובדן בן. גם הילדים ביקשו אח או אחות, ופתאום היה לי ברור שזה יעשה טוב לכולנו".

קובי היא אחת מתוך קבוצה של הורים שכולים בשנות ה־40 וה־50 לחייהם, שאיבדו את בניהם במהלך שירותם הצבאי ורוצים להביא לעולם ילד נוסף. במהלך שנות האבל חלפה בראשם המחשבה על ילד נוסף, אך מרביתם לא הביאו אותה לכלל מימוש. סא"ל (מיל') עירית אורן־גונדרס, שהקימה את עמותת "אור למשפחות", תסייע ותלווה את ההורים לאורך התהליך. הם קוראים לה "המצילה".

"תמיד כששואלים אמא מה היה הרגע המרגש בחייה התשובה היא, 'כשהילד שלי נולד'. ופתאום הילד שהוריו גידלו במשך 20 שנים איננו", אומרת גונדרס. "בשנייה הזו נפער בור שחור בחייהם. הכאב העצום של האובדן גורם לחולי נפשי ופיזי. מאז שהשתחררתי משירותי הצבאי כסגן אלוף (כראש ענף קצונה בחיל ההנדסה, ע"מ) שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות כדי להוריד במקצת את מפלס הכאב של ההורים ולהחיות אותם מחדש. מעבר לימי כיף שהעמותה מארגנת, חשבתי שהדרך להחזיר את החיוך לפניהם היא לעזור להם להביא עוד חיים ולא לתת לגיל להוות מכשול".

משמעות חדשה לחיים

גונדרס הקימה את קרן "אור לחיים חדשים", שהתחילה השבוע את פעילותה. הקרן תגייס כספים שיאפשרו תרומת ביציות ופונדקאות להורים השכולים המבוגרים, והיא שמה לה למטרה להגיע לסכום של שני מיליון שקל. משרד הביטחון מקצה למשפחה שכולה כ־20 אלף שקל לצורך תהליכי הפריה. כשאישה נזקקת לכמה טיפולים כאלה, והסכום עולה על גובה ההקצבה, עליה לממנם מכיסה. עלות של תרומת ביצית מחו"ל היא כ־6,000 דולר ועלות הליך הפונדקאות הוא כ־300 אלף שקל. "אני עושה את זה כדי שלא תהיה אף אם שכולה שבגלל כסף לא יהיה לה ילד", מסבירה גונדרס. "אני אומרת להורים השכולים, 'במקום לשקוע, תתחילו חיים חדשים ואנחנו נלך איתכם יד ביד'. הרחם של אם שכולה מדמם כל הזמן מגעגועים, אבל אני רוצה לתת לה סיבה לקום בבוקר".

מדי שבוע היא מתקשרת לנ' ואשתו, שבנם נהרג במבצע "צוק איתן", ומזכירה, בניסיון לעודד אותם, שהם חייבים להביא עוד ילד. נ' מודה לה על ההתעקשות. "זה עבר לי בראש אחרי השבעה, אבל לא עשיתי כלום. לא הייתי מסוגל באמת להתמודד עם שאלת עוד ילד אחרי שהבן שלי נפל. כשקורה לך אסון כזה אתה מנסה, מתוך התהום שנזרקת לתוכה, לשאול את עצמך, איך אחזיר את השמחה לבית? איך ארים את עצמי? אתה שקוע במלחמה יומיומית. לפעמים אני חושב שתינוק ייתן משמעות לחיים שלנו ויעניק שמחה לשני הילדים שלי, לאשתי ולי. אני מדמיין איך ייראה הבית שלנו בעוד חמש שנים, עם ילד נוסף, ואני בטוח שהוא יהיה שונה לגמרי ממה שהוא היום. היינו בית מלא שמחה, אור וכמויות של חוש הומור. גם היום אנחנו צוחקים, אבל עם גוש קבוע בגרון. אף פעם לא היינו זוג עם דיכאונות וימים עצובים, אבל מאז שהבן שלנו איננו יש לנו לא מעט כאלו. למרות שאנחנו משתדלים לחיות בשמחה, היא תמיד מהולה בהרבה עצב שאי־אפשר להסתיר או לברוח ממנו".

דינה גולדברג. "הבת שלי טוענת שאני אגואיסטית שאני מביאה ילד בגילי" | צילום: אלעד גרשגורן

נ' שוקל כל מילה. אשתו מקשיבה ומהנהנת. הוא שואל אם היא רוצה לומר משהו, אך היא מתכנסת בשתיקתה. והוא ממשיך, "אני מאמין שכשאתה יוצר משהו, ובטח אם זה בן אדם חדש בעולם, זה מרים אותך למעלה. לפעמים אני שואל את עצמי איזה הורים נהיה. עד עכשיו הוצאנו תוצרת מובחרת, ילדים שהם דוגמה ומופת, והיום, כשאנחנו כבר לא צעירים - אשתי בשלהי שנות ה־40 ואני בתחילת ה־50 - אני תוהה אם יהיו לנו כוחות לגדל ילד. אלו התלבטויות לא פשוטות ואיכשהו בחרנו לא לעבור לשלב המעשי ולהחליט. ואז מגיע הטלפון השבועי מעירית ששואלת מה קורה בעניין הילד, היא לא נותנת לנו לטאטא את העניין מתחת לשטיח, ובשבועות האחרונים זה נמצא על סדר היום שלנו. אשתי ואני מדברים בינינו, אבל עדיין לא משתפים אף אחד. אני לא רוצה שיתחילו להעיר על הגיל שלי ואם זה במקום הבן שאיננו וכו'. אנחנו מתלבטים ברצינות, אולי כי אנחנו מודעים שהזמן לא פועל לטובתנו.

"בימים האחרונים נזכרתי פתאום שלפני שנה דיברתי עם הורים של בחור שהכרתי, ונהרג במלחמת לבנון הראשונה. שנתיים לאחר שהבן נהרג, כשהוריו היו בגילי היום, נולדה להם בת. יצרתי איתה קשר ושאלתי אותה איך היה לגדול בבית של הורים מבוגרים והיא ענתה שהגיל שלהם מעולם לא הפריע לה ושהייתה לה ילדות נהדרת. השיחה הזו עשתה לי טוב על הלב. השבוע אמרתי לאשתי שאם לא נעשה ילד, נתעורר יום אחד כשנהיה בני 75 וננזוף בעצמנו איך לא עשינו את זה".

כמו להתחיל מאפס

ניר, בנה של דורית גבריאל, נפטר כשהיה בן 19 וחצי מלוקמיה שפרצה בעת שירותו בחיל החימוש. הוא חזר לביתו מהבסיס, הרגיש לא טוב ותוך שלושה ימים התפשטה המחלה בכל גופו והוא אושפז במצב אנוש. כעבור כמה שבועות, ב־2 ביולי 2013, נפטר ניר במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם. בבית בקריית־מוצקין נותרו אמו דורית, 55, יורם, 58, האחות שירן, כיום בת 20. חדרו של ניר נותר כשהיה ובמרכז הסלון ניצבת תמונתו.

דורית, מנהלת כספים במפעל דפוס, לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודתה, ובמשך שנה וחצי הסתגרה בביתה. עד היום היא מתפקדת בזכות כדורי הרגעה. "מדי פעם שאלתי את שירן מה דעתה שאביא ילד לעולם והתשובה שלה הייתה, 'אמא, נראה לך? את זקנה, את לא יכולה לעשות ילדים'. זנחתי את הרעיון, אבל גם חשבתי לא מעט על הבת שלי. הפחד שלי שבבוא היום, כשאנחנו נלך לעולמנו, היא תישאר לבד בעולם. אמנם יש לה אחיינים, אבל כל אחד יהיה עסוק עם משפחתו, והיא וניר היו חברי נפש. תמיד אמרתי לו שלא משנה מה יהיה, הוא חייב לשמור על אחותו, ועכשיו אין מי שישמור עליה.

פרופ' שלמה משיח: "ההורים האלו נתנו את הדבר הכי יקר שיש להם למען המדינה, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להעלות חיוך קטן של אושר על פניהם" | צילום: אביגיל עוזי

"בשבוע שעבר, כשפורסם שאישה בת 60 ילדה, מאוד התרגשתי, זה החדיר בי תקווה שאולי גם לי זה יקרה. אני יודעת שילד יעשה את בעלי לאדם מאושר יותר ופחות מסוגר. הוא הבטיח שאם יהיה לנו תינוק הוא ייצא לפנסיה ויטפל בו. אבל יחד עם זה ישנם חששות, כמו להתחיל הכל מאפס. יש לילות שאני לא ישנה מרוב מחשבות על מה יהיה. אני חוששת מאלו שיסתכלו עליי בעין עקומה וישאלו איך זה שהיא התאוששה מהמוות של הבן שלה והולכת ללדת עוד ילד. אני יודעת שלסביבה יש נטייה להסתכל על הורים שכולים כעל מסכנים ולבחון כל הזמן את עוצמת האבל שלהם. אני לא רוצה שירחמו עליי. אני מרחמת על עצמי מבפנים על שזה קרה לנו ועל ניר שלא הספיק לחיות, אבל לא מחצינה. אני מוקפת בילדים של האחים שלי ושל בעלי, והם הופכים עכשיו בעצמם להורים ואני שואלת את עצמי אם זה לא מגוחך שגם אני אלד בגילי. אני חוששת מהפריה, אני כבר לא צעירה ואולי ההורמונים יעוררו בגוף שלי כל מיני מחלות ועולות מחשבות כמו אם העובר ייוולד בריא. אני מנסה להעיף את המחשבות האלו, אבל ברור לי שזה לא יהיה מסע פשוט".

"כל שיחה שלי עם עירית מתחילה ומסתיימת במשפט: 'דורית, בשנה הבאה יש לך ילד, אני אעזור לך לעשות ילדים'. בעצמי לא חשבתי על זה, הייתי כל כך שקועה באבל. היא נטעה בי את הרעיון. היום יש לי הרגשה שצריך למהר ובגלל הגיל אנחנו לא יכולים לחכות. אחרי שניר הלך לנו במהירות ובפתאומיות כזו, אני מבינה כמה החיים קצרים ושבירים ואם רוצים משהו, צריך לעשות בלי לדחות. התינוק, אם ייוולד, לא יבוא במקום ניר. אף אחד לא יהיה כמוהו ואין לו תחליף. כמה פעמים ביום אני נכנסת לחדר שלו ומדברת איתו על מה שעובר עלינו. בימים האחרונים אני מתחילה כל שיחה בבקשה: 'ניר, אם אתה רוצה שיהיה לנו עוד ילד, בבקשה תן לנו סימן ואות'".

מתרגש כל פעם מחדש

עירית אורן־גונדרס לא מחכה לאות וקבעה לגבריאל פגישה בשבוע הבא עם פרופ' שלמה משיח. היא גייסה לפרויקט שלה את מי שנחשב לחלוץ הפריות המבחנה בישראל כדי שיעזור להורים השכולים להביא חיים חדשים. משיח התרגש מפנייתה ונעתר מיד. "ההורים האלו נתנו את הדבר הכי יקר להם למען המדינה, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להעלות חיוך קטן של אושר על פניהם", הוא אומר. "כשעירית פנתה אליי מאוד שמחתי על העניין. 45 שנים אני עוסק בנושא הפוריות ותמיד מחפש סיבות להתרגש. כאזרח אני מרגיש מחויב למשפחות האלו. כרופא אני רוצה לתרום מהניסיון שלי ולעזור להן להתגבר על החסר הנורא. אני רוצה שיידעו שגם כשנשים עברו את גיל הפוריות, הן יכולות להביא חיים. בכל פעם שמצליחים ללדת ילד זה מרגש מחדש, והעשייה וההתרגשות הן שמאריכות את חיי".

עירית אורן–גונדרס. ההורים השכולים קוראים לה "המצילה"

"אחד המקרים המרגשים ביותר מבחינתי", אומר משיח, "היה לידת התאומות של צביה ריבן שאיבדה את בנה אלעד בן ה־16 באסון הכרמל. עזרתי לה בדי הרבה ניסיונות. נלחמתי כדי שבגיל 55 תאושר לה פונדקאות של אישה נשואה בישראל, והענקנו לה את התאומות, שבנובמבר תהיינה בנות ארבע. כשהן נולדו בכיתי יחד איתה מאושר. ריבן ובעלה היו עמוק בתוך אבלם על בנם־יחידם והסתגרו במשך תקופה ארוכה בביתם בחיפה. הבנות החזירו אותם לחיים. כשהתגייסתי לפעילות של 'אור למשפחות' ראיתי את צביה ריבן מול עיניי. היא ואחרות הן הוכחה לכך שהורות בגיל המאוחר אפשרית, ובמקרה של הורים שכולים - היא ממש מצילת חיים. אני מקבל אותם בקליניקה שלי להתייעצות, להסברים ולליווי ללא תשלום. רבות מהאמהות השכולות מגיעות בגיל שבו הן כבר זקוקות לתרומת ביצית. לפני שנים היה ויכוח בארץ עד איזה גיל להתיר תרומת ביצית. בתחילת הדרך הוגבלה התרומה לנשים עד גיל 52, אבל נלחמתי והגיל עלה ל־54".

התגובות על הורות מאוחרת עוסקות בעיקר בסיכויי הילד להיות יתום בגיל צעיר יחסית ובמגבלות פיזיות של הורה בן 60 שצריך לרוץ אחרי הילד בגינה הציבורית למשל.

"אני לא מקבל את הטענות, כיוון שלא מובטח לאף אחד מאיתנו כמה יאריך חיים. הורה בן 40 יכול למות ולהשאיר אחריו ילד יתום. בגדול, תוחלת חיי אדם בארץ התארכה ל־80 שנים. אמנם האישה נבראה כך שפוריותה מוגבלת עד גיל 40 וקצת, אך היא יכולה לשאת היריון מתרומת ביצית גם בגיל 50 ויש לפניה עוד 30 שנות הורות. יש הטוענים שנשים בגיל המאוחר פחות בריאות, אך אינני רואה סיבה לפסול רק בגלל יתר לחץ דם וסוכרת, שהן חלק ממחלות הגיל המבוגר אבל אנחנו יודעים לטפל בהן גם במהלך היריון. לנשים שבאות אליי אני מספר על שרה אמנו שילדה בגיל 90 לאחר שחדל לה אורח נשים, ככתוב. הכוונה שהיא הרתה כשלא היה לה כבר מחזור, וההסבר שלי הוא שהמלאכים בעצם הביאו לה תרומת ביציות".

אז אתה סוג של מלאך?

"לא ממש, אבל אני רוצה לתת מהידע שלי לאנשים שנתנו את היקר להם למען החיים שלנו כאן".

רבים מההורים שעימם דיברנו מסתייגים מפונדקאות ומעדיפים תרומת ביצית. "חוויתי שני הריונות ולידות", אומרת גבריאל, "ואני לא יכולה לחשוב שמישהי אחרת תלד את הילד שלי, שגם לא יהיה מהביצית שלי. אם לא אצליח ללדת, אשקול אימוץ. היכולת להציל ילד מלהיזרק למקומות לא רצויים היא גם הצלת חיים. על אומנה אני לא מסוגלת לחשוב. המחשבה שיום אחד עלולים לקחת את הילד ולהחזירו למשפחתו, קשה לי. זה באיזשהו אופן לחוות עוד פעם מוות, וכאם שכולה לא אעמוד בזה". גם נ' ואשתו מבטלים את אופציית הפונדקאות. "בתרומת ביצית אנחנו אמנם מוותרים על המטען הגנטי של אשתי, אבל לפחות היא תחווה את ההיריון וייווצר קשר בינה לבין העובר, וזה מאוד משמעותי לנו", הוא מסביר.

פרופ' משיח מודע לרתיעה מפונדקאות ומסביר שההליך מאוד מקובל כיום בעולם המערבי. בארה"ב יש מי שהקצינו את האופציה הזאת, ונשים עשירות שלא רוצות שההיריון יפגע במראה גופן משלמות לפונדקאית שתלד את ילדיהן. "אני אמליץ על פונדקאות לאישה שכרתו את רחמה מסיבות רפואיות או שיש איזשהו פגם ברחם ולכן היא מפילה את העוברים. בשוודיה יש רופא שמשתיל רחמים, אבל לדעתי זהו הליך לא רצוי כיוון שהאישה שממנה מוציאים את הרחם צריכה לעבור ניתוח קשה, וגם זו שמקבלת את הרחם עוברת ניתוח לא פשוט, ועליה לקחת תרופות מונעות דחייה. השתלת רחם אינה מבטיחה את הצלחת ההיריון ואין לדעת מה יקרה עם העובר. בפונדקאות מוסדרת ומפוקחת האישה לא מסכנת את עצמה, לא את הפונדקאית ולא את העובר, ומניסיוני הפונדקאות לגמרי לא פוגמת ביחס ההורים לילד שנולד. אני מסביר להורים שעליהם לדון בעניין לעומק ולהגיע להחלטה בלב שלם".

ע', 55, ששכלה את בנה בפעילות מבצעית לפני שמונה שנים, מבקשת להביא כיום ילד לעולם באמצעות פונדקאית. "מאוד רציתי ילד לאחר שהבן שלי נהרג. רציתי לחוות את ההיריון והתחלתי תהליך של תרומת ביציות, אבל מסיבות בריאותיות התהליך נקטע והתברר שלא אוכל לשאת היריון. לקח לי זמן להתאושש מהניתוח שעברתי, מהעובדה שלא אוכל ללדת יותר, והתחלתי לחשוב על פונדקאות. לא התייעצתי עם שני ילדיי וגם לא עם בני המשפחה. הרי כשאנשים מביאים ילד לעולם הם לא משתפים אחרים מתי הם נכנסים להיריון. אני לא רוצה לשמוע תגובות בנוסח, 'את כבר זקנה, השתגעת?' או, 'עכשיו את חופשייה, בשביל מה את צריכה להתחיל שוב עם חיתולים וכל זה'. אני כל כך רוצה שזה יקרה ומאמינה שאם יהיה לי טוב, יהיה גם טוב לכל מי שאיתי. כשגילגלתי בראש את אופציית הפונדקאות עלה מהר מאוד עניין הכסף. אין לי 300 אלף שקל להשקיע, יש לי ילדים בוגרים שאני צריכה לסדר אותם בחיים, אין לי חסכונות זמינים והדבר הפך לבלתי מושג. בעלי ואני ויתרנו על החלום וברגע שעירית שמעה את זה, היא לא מפסיקה לשנן שהיא לא תיתן לי לוותר על האמהות בגלל כסף".

בגילך, עד כמה את מרשה לעצמך לפנטז על ילד?

"כשאני נפגשת עם תינוק זה מציף אותי, אני מרגישה שזה לוקח אותי למקום טוב ושמח. הבן שנפל נמצא איתי כל שנייה מחיי, ובכל שנייה אני מרגישה שהוא איננו. איכשהו השנה הראשונה אחרי שמאבדים ילד היא השנה הקלה. את לא תופסת שהוא לא יחזור לעולם. עם הזמן, החֶסר והגעגועים רק הולכים ומעמיקים. עברתי ניתוח מורכב והרופא שאל איך הכאבים. שאלתי אותו בפליאה, 'לזה אתה קורא כאבים?' אין כמו כאב נפשי על אובדן ילד, זה מכלה בך כל תא ותא. ברור לי שאם יהיה לי ילד הוא לא יחליף את הבן שאיננו, אבל זה יצור קטן שזקוק לי וכבר לא יהיה מצב שאקום בבוקר ואשאל את עצמי למה קמתי בכלל. יש ימים של עצב תהומי ששום דבר לא יכול להוציא אותי מהמיטה, ותינוק ישאב אותי חזרה לחיים ולא ייתן לי אפשרות להתנתק מהם".

הגיל מבחינתך הוא מגבלה?

"ברור שמבחינת כוחות אני לא דומה לאמא בת 30, אבל כשיש לך תינוק אין לך אופציה לא לטפל בו. אני בטוחה שהאנרגיות מתחדשות ובגדול".

מה הסיכוי שבעוד שנתיים יתרוצץ בביתך תינוק?

"אני מוצאת את עצמי אומרת כמעט כל יום, הלוואי שזה יקרה, אבל מהר מאוד חוזרת למציאות ומזכירה לעצמי שהכסף הוא מחסום ענק. אני מייחלת שיהיו אנשים טובים שיתרמו ויעניקו להורים שכולים פיסה קטנה של אושר".

בשבוע שעבר ביקרה ע' בקליניקה של פרופ' משיח, שהקשיב באמפתיה לסיפורה. כדי לוודא שגילה לא מהווה בעיה הוא התקשר ליועצת המשפטית של משרד הבריאות, והבהיר שע' החלה בהליכי פוריות לפני שנתיים, בהיותה בת 53 וקיבלה אישור להתחיל בהליכי פונדקאות למרות גילה. "כשיצאתי משם רק התפללתי שארוויח בפיס", היא אומרת.

מאיר בעל הנס

בינתיים ההורים השכולים המייחלים לילד משלהם מחזיקים אצבעות לדינה גולדברג מחיפה, אם שכולה טרייה. גולדברג בת ה־55 איבדה את מאיר בנה ב־3 ביולי 2015, כשלקה בדום לב בבסיס חיל האוויר בו שירת. "כמה שבועות אחרי שהוא מת הלכתי לגינקולוג והסברתי שאני חייבת להיכנס להיריון. עשיתי את הבדיקות והבירורים, החלטתי לנסוע למוסקבה וקיבלתי שם תרומת ביצית. כיוון שאני אלמנה, הביצית הופרתה בזרעו של ידיד שביקש להיות האב. בניסיון הראשון, בסוף ינואר השנה, כבר הייתי בהיריון. ברור לי שהנשמה של מאיר, בני, לא הספיקה עדיין לעלות לשמיים. אני מאמינה שנשמתו תהיה בגופו של הבן שייוולד לי באוקטובר. בעיניי זהו נס שעשה לי הבן המת שלי. אני קוראת לו מאיר בעל הנס. אני מתייחסת לילד שגדל ברחם שלי כאל בשר מבשרי. למרות שהוא לא נושא את הגנטיקה שלי הוא לוקח ממני את האנרגיות, הוא שומע אותי שרה לו ומדברת איתו. אני לא בוכה בהיריון ולא הולכת לקבר של הבן שלי כדי לא להעביר עצב לעובר. ההיריון קושר אותו אליי ואותי אליו, לכן בשום אופן לא הייתי הולכת על פונדקאות, לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה שהילד לא היה חלק ממני".

בתה של דינה, בת 33, היא בעצמה אמא לשני ילדים. "קשה לה עם ההיריון שלי. היא טוענת שאני אגואיסטית שאני מביאה ילד בגילי המתקדם, אבל אני מקווה שאחרי הלידה היא תבין אותי. בהתחלה מאוד כעסתי שאלוהים לקח לי את הילד והשאיר אותי לבד. אחר כך הפסקתי לכעוס. אמרתי לעצמי שלא הכל אנחנו מבינים. קיבלתי את הגזירה ואז ההיריון נקלט. אי־אפשר להחזיר את מאיר לחיים, אבל אפשר להמשיך לחיות ולתת חיים. למקרה שלי כל כך מתאים המשפט: ה' לקח, ה' נתן. מצד אחד קיבלתי סטירה איומה ומצד שני לטיפה מדהימה, ואני חיה עם שני הצדדים האלו. מאיר, הבן המת שלי, כבר לא יקרא לי אמא לעולמים וזה כואב מאוד, אבל עוד מעט יהיה לי ילד שישמיע את המילה הזאת ואני יודעת שאבכה מרוב אושר". ¿