ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הרשקו וג'רבי חוגגים את רגע הזכייה. הרשקו: ירדן הבינה שזה קרב חייה | צילום: אורן אהרוני
    המוסף לשבת • 11.08.2016
    ג'רבי: "שני הוא גם אבא ואמא שלי לפעמים, זה שאני מספרת לו הכל, פסיכולוג שלי" הרשקו: "מה שקרה לי עם ירדן כבר לא יקרה לי יותר"
    היא הגיעה אליו בגיל 6, חשבה לפרוש בגיל 12, ובגיל 27 הפכה בעזרתו לגיבורה ישראלית הוא תמיד חלם להגיע לאולימפיאדה, עבר טראומה בלונדון עם אריק זאבי וחווה תיקון בריו עם החניכה מס' 1 בתום שבוע היסטורי והיסטרי, ירדן ג'רבי ומאמנה שני הרשקו מתפנים לספר על המשברים בתחילת הדרך, על ההכנה המדוקדקת בעזרת קצין מסיירת מטכ"ל ועל מערכת היחסים המיוחדת שבלעדיה לא הייתה מדליה
    נדב צנציפר, ריו

    ירדן ג'רבי ומאמנה שני הרשקו מתהלכים במתחם הפלאזה בכפר האולימפי בריו ומחליפים ביניהם את מדליית הארד בה זכתה ג'רבי ביום שלישי. הג'ודאית אמנם הלכה לישון עם המדליה - ולא כמליצה - אבל היא עדיין נראית עייפה, מעט שבעה מהחיבוק התקשורתי העצום שעוטף אותה מאז עלתה על הפודיום, 24 שנים אחרי מדליית הכסף של יעל ארד בברצלונה 1992 ו־8 שנים אחרי הארד של שחר צוברי בבייגי'נג 2008. ג'רבי והרשקו כבר היו אמורים לחזור לנתניה ב-14 באוגוסט, אבל מאורעות השבוע האחרון עשויים לעכב אותם. עוד בטרם הגיעו לריו ניתנה הבטחה לאנשי מועדון האיברייקה בסאו־פאולו, שאירחו את ג'רבי והרשקו לפני האולימפיאדה, כי אם תהיה מדליה - הם ישובו לשם. לאחר מכן הם היו אמורים לשוב לנתניה, אבל ייתכן שג'רבי תתבקש לשאת את דגל ישראל בטקס הנעילה. "אני לא רוצה להישאר פה", אומרת ג'רבי. "הכל תלוי במשא ומתן מול הוועד האולימפי, אם יביאו לנו את מה שאנחנו נרצה", צוחק הרשקו.

     

    מה שלא משתנה בכל עיר ובכל מצב הוא החיבור ביניהם. ג'רבי והרשקו לא נפרדים לרגע. "זה משהו נדיר בעולם", אומר הרשקו. "אני לא מכיר מקרה שבו מאמן התחיל עם ספורטאית מאפס והגיע למשולש הקדוש - אליפות עולם, סגנית אלופת אירופה ומדליסטית באולימפיאדה, זה יוצא דופן". "זה באמת משהו אדיר שמאמן שמלווה אותך מהילדות מלמד אותך ג'ודו מהבסיס ועד שאת זוכה במדליה אולימפית", מאשרת ג'רבי. "זו עזרה גדולה כמו של ההורים שלי, שלא ישנו לילות וימים ודאגו שהכל יהיה בסדר".

     

    זה נראה כאילו הרשקו הוא ההורה השלישי כאן.

     

    ג'רבי: "שני הוא גם אבא ואמא שלי לפעמים, הוא היה זה שאני מספרת לו הכל, פסיכולוג שלי".

     

    הרשקו: "המשולש הזה היה משמעותי מאוד. ההורים שלה נתנו לנו כל אפשרות לעשות מה שאני רוצה. אני חושב שמעולם לא היה לנו מחסום כספי או מקצועי, הכל כדי להגשים את החלום שלה, ובכל זאת מדובר בספורט עם לחצים".

     

    ירדן בילדותה לצד הרשקו. לא עשתה חשבון לאף אחד, כולל לבנים | יריב כץ
    ירדן בילדותה לצד הרשקו. לא עשתה חשבון לאף אחד, כולל לבנים | יריב כץ

     

    ג'רבי: "אף אחד לא מבין מה זה שני. הוא גאון כדורגל. הוא הכין אותי לכל קרב כמו גדולה. לא היה דבר שלא ידעתי, ככה צריכה להיראות הכנה. הוא תמיד אמר לי שאהיה מדליסטית אולימפית ואלופת העולם, הוא החדיר לי את זה".

     

    הרשקו: ואמרתי את זה בלי שידעתי איך בכלל להגיע לכאן. זו הדרך, כי כשמנסים מטרה נמוכה וריאלית, אז מקסימום מגיעים לשם. כשאמרתי לירדן שהיא תהיה אלופת עולם, זה לא נשמע הגיוני - פתאום היום בווינגייט יש לנו אלופת עולם. מתאמנים ככה ארבע שנים, בלי מחיאות כפיים, באימון אחרי תחרות בלי מדליה, כי זו לא הצלחה. אכלתי חרא כי סימנתי תוצאות פנטסטיות. בהתחלה לא הבאנו אותן, והיה לי ברור שצריך לעמוד מאחורי המילים שלי. בסוף זה קרה".

     

    ג'רבי: "לפני כמה לילות חלמתי שאני מסיימת במקום השלישי באולימפיאדה. "התקשרתי לפסיכולוג שלי, נועם אייל, ואמרתי לו שאני לא יודעת אם זה טוב או רע, כי אני רוצה רק זהב. בלילה שלפני התחרות חלמתי שהקובנית זרקה אותי והפסדתי, ואז השופטים שינו את ההחלטה וניצחתי. פה החלום שלי נפסק, ואני שמחה שהוא המשיך במציאות. כל הסטריאוטיפים על ספורטאים ישראלים שלא מצליחים במאני-טיים - נגוזו".

     

     
    ג'רבי מול טושירו היפנית. אין טקטיקה, נגמרו הדיבורים | צילום: איי.אף.פי
    ג'רבי מול טושירו היפנית. אין טקטיקה, נגמרו הדיבורים | צילום: איי.אף.פי

     

     

    מה עשה את ההבדל?

     

    ג'רבי: "יש לי בית טוב, אנשים דואגים לכל דבר הכי קטן, לכן הכל חרטא. הכי חשוב להאמין בעצמך, לדעת מה לעשות, לקבל תמיכה, וקיבלתי את כל התנאים. ואז אתה מגיע מול אולם מלא ישראלים ויכול רק להצליח".

     

    ג'ודו במקום בלט

    15 שנה לפני שהצטרפה למועדון האקסקלוסיבי של מדליסטים אולימפיים כחול-לבן - שמונה בסך הכל, מהם ארבעה במקצוע הג'ודו - ג'רבי עוד חשבה לפרוש. "ירדן רצתה לפרוש בגיל צעיר, באזור גיל 12, הגיל שבו מתחילים להיות עצמאיים, שלא הולכים בהכרח אחרי ההורים", מספר הרשקו. "באחד הימים היא הודיעה לי שהיא החליטה לא להגיע יותר לאימונים, פורשת. יום אחרי כבר הייתי אצלה בבית. הגעתי עם פאזל של ג'ודו, אמרתי לה שתיקח את הזמן, שאני תמיד פה בשבילה".

     

    המסע המשותף שלהם החל לפני כ-21 שנה. "הגיעה אליי ילדה צנומה בת 6. היא בכלל הגיעה כדי ללמוד אצל דודה שלה בלט", מספר הרשקו, "אבל אז היא ראתה את מועדון הג'ודו הצמוד בנתניה, נכנסה - ונראה לי שהיא לא מצטערת". ג'רבי מספרת כי מגיל קטן הרשקו הציב בפניה יעדים שנראו בלתי מושגים, "כי רק מי שמכוון גבוה מגיע", לדבריה. הפוטנציאל, בכל אופן, היה שם כבר מההתחלה. "מיד הבחנתי בבולטות שלה", משחזר הרשקו. "זה בא לידי ביטוי ברצינות, בהשקעה, ביכולות הגופניות, בזריזות. היא אחת שלא עושה חשבון לאף אחד, מפרקת את הבנים, מתחרה איתם - כי לא היו אז הרבה בנות - ומנצחת. בהתחלה היא ניצחה בנים במשקל שלה, ואז פגשה כבדים יותר וגם אותם היא ניצחה. היה ברור שיש פה יכולת מיוחדת". אגב, אחד מיריביה לאימונים היה שגיא מוקי, שאף הוא כמעט זכה במדליית הארד השבוע אך הפסיד בקרב המכריע. "אני ואורן סמדג'ה, המאמן של שגיא, היינו שותפים במועדון בנתניה, אחרי שאורן החליט לרוץ לקמפיין של סידני 2000. אז ירדן התאמנה עם שגיא, עד שאורן החליט לנטוש את החלום להגיע לאוסטרליה ואנחנו נפרדנו. שגיא עזב איתו".

     

    בינתיים, דווקא ההתחלה של ג'רבי בתחרויות הבינלאומיות הייתה מהוססת. "מגיל 15 היא נסעה עם הנבחרת", מספר הרשקו, "וזה לא היה מזהיר. בגיל 18 היה לה משבר נוסף. ירדן הובילה בקרב על הארד והפסידה. היא אמרה לי: 'אני לא טובה, הפסדתי ולא הוכחתי את עצמי'. גם במהלך אליפות אירופה עד גיל 20 היא הגיעה מוכנה, אבל הפסידה בסיבוב הראשון, ושוב עלו הרהורי פרישה - עד שהצליחה בסוף לזכות בארד. הכל התחבר לה לארד. תמיד יש עליות וירידות, וכמאמן אני צריך לדעת לנהל משברים, כמו זה שהיה לנו בריו. אחרי שני ימי הקרבות הראשונים היה פה קטל ועמדנו בזה. אז ברור שיש משברים גדולים, בעיקר עם נשים. בכלל, אני חושב שכל מאמן חייב להיות פסיכולוג. זה גם ענף פיזי עם המון כאבים ומלא באמוציות. אם אתה כמאמן לא עושה מניפולציות מיוחדות, אתה לא מביא ספורטאי לרמה גבוהה, בפרט אם אתה מאמן נשים והאלמנט הרגשי משמעותי. אי־אפשר להגיד עליי שאני נחמד. צריך לדעת מתי לבקר ומתי להגיד מילה נכונה. מילה לא טובה לספורטאית - והיא לא שוכחת את זה לטווח ארוך, לכן חשוב להיות מחושב. מאמן זה סוג של אמנות, כמו ציור או פיסול".

     

    איך שומרים על דיסטנס?

     

    הרשקו: "אני לא חבר של הספורטאיות שלי. אני מאמן שלהן, לא בן זוג. אני יכול לצחוק, אבל אני גם זה שמחליט. חברות זה משהו שאמור להיות הדדי, אבל כדי לנהל ספורטאי בצורה נכונה צריך להתנהל בצורה מאוד ברורה. אני, למשל, לא יוצא עם הספורטאיות שלי. אחרי שירדן זכתה בריו באליפות העולם יצאנו למסעדה כל הנבחרת. הם המשיכו לבילוי, ואני למלון. שתבין, אין דבר שאני לא יודע על החיים שלה, או משהו שאין לי השפעה עליו, אין דבר שאין לי בו נגיעה. עם ירדן הייתי בבית ספר, נפגשתי עם מורים ומנהלים, ביקשתי לתת לה אפשרות לעשות את בית הספר בצורה שונה. ההורים צריכים להסכים שהילדה שלהם תלמד בסוג של אקסטרני. לא כל מאמן מגיע לרזולוציות האלה, אחרת לא היינו מגיעים לאן שהגענו. אבל זו לא המצאה שלי. יש בינינו סינכרון מלא. לשנינו יש אישיות מיוחדת. בוא נהיה אמיתיים: אנחנו לא אנשים קלים. הכבוד בקשר בינינו עושה דברים מדהימים, אבל זה לא רק איתה, יש עוד חניכות עם מסלולים דומים לזה של ירדן".

     

    וזה שונה מאשר לאמן גברים?

     

    הרשקו: "בלאמן גברים יש סיטואציות אחרות, סחבקייה. עם נשים אסור שיהיה את זה, אסור לחצות גבולות, וכמובן לא רק בממד המיני אלא גם בממד התודעתי של הספורטאית. אני לא חבר של ירדן, אני רק יודע שזו ספורטאית שלא כל אחד היה מביא אותה למעמד שלה כמוני, כי אולי היא הייתה רוצה לנהל את העסק. אריק זאבי, למשל, היה מגיע לשיחה אצל מנכ"ל הוועד האולימפי כיום, גילי לוסטיג, כי הוא היה מנהל הרבה דברים. ביקשתי ממנו שלא יגיע יותר, צריך להכיר בגבולות. לפעמים אני צריך להעמיד את ירדן בפני מבחנים רבים, ולכן אסור לטשטש את ההיררכיה בינינו. ספורטאית לא יכולה להגיד לי 'בא לי' או 'לא בא לי'. אין מצב שאמרה 'לא' איתי. בקריירה שלי לא קרה שלא רצו לעבוד איתי".

     

    אם כבר, מה דעתך כמאמן על התנהגות אלימה כלפי ספורטאיות.

     

    "אין דבר כזה. יש חוק, ואני לא חורג. יכול לבוא מישהו לאימון שלי ובמבט מהצד יחשוב שזו התעללות ושאסור להעביד ככה את הספורטאים, כי אין לו הבנה. אבל כשצריכים להעניש - אני מעניש, אני עורך אימונים קשים, דורש דרישות קשות, לא מעגל פינות, הכי נוקשה. אצלי המחויבות כבדה. ברוב המקרים אני עושה ולוחץ יותר, לוקח את הנשים שלי לקצה גבול היכולת. ההתפתחות של ירדן הייתה איטית, אבל זה מה שיפה - במדינה שלנו ממליכים מלכים מהר מאוד ומורידים מהר מאוד. לי היתה האמונה שהיא תצליח, ולה את האמונה והמחויבות, וזה עבד. תמיד אומרים שהספורטאים הראשונים הם בוסר, אבל במקרה שלה התברר שהיא הייתה פרי איכותי במיוחד. מה שקרה לי עם ירדן כבר לא יקרה לי יותר".

     

    ההימור השתלם

    הרשקו, נשוי לקלי ואב לשני ילדים (קים בת ה־16 ולי בן ה־10), הוא בן הזקונים במשפחה של ניצולי שואה. "התחלתי את הדרך כמאמן מועדונים בנתניה. היו לי חלומות כספורטאי שנגוזו מהר מאוד. אז היה לי חזון, לבנות את קבוצת הילדים שלי בנתניה ולהתקדם איתם לאט. וזה מה שקרה. המועדון הפך להישגי, אחד הטובים במדינה, כשבמקביל התחלתי להיות עוזר מאמן בנבחרת הגברים ובנבחרת הנשים. ואז הגעתי עם אריק זאבי לאולימפיאדת לונדון. מבחינתי, החלום היה תמיד להגיע לאולימפיאדה ולהביא מדליה אולימפית. גדלתי בנבחרת של משה פונטי ובתקופה של יעל ארד, זה עזר לי להאמין שהדבר אפשרי".

     

    ולונדון הייתה טראומה, עם הדחה אחרי 43 שניות.

     

    "לצערי, למדתי המון מלונדון. הרבה דברים שיישמתי בריו נבעו מטרגדיה משותפת שלי ושל אריק. אני מאוד אוהב ומעריך אותו, ועשינו דברים מדהימים, אבל היו המון טעויות. למדתי שצריך להגיע למשחקים האולימפיים לא לבד אלא עם נבחרת, ולכן אמרתי לעצמי שתהיה לי פה נבחרת נשים. גם אסרתי על ירדן שהמשפחה שלה תבוא לפה".

     

    בדרך, הרשקו היה צריך להתמודד עם פרשת אליס שלזינגר, שייצגה את ישראל בלונדון 2012 באותה קטגוריית משקל של ג'רבי, אולם לאחר מכן הסתכסכה עם איגוד הג'ודו ועברה לייצג את בריטניה. בשנתיים האחרונות הושמעה לא מעט ביקורת על כך ששלזינגר למעשה נדחקה כדי לסלול את דרכה של ג'רבי למשחקים האולימפיים. בשורה התחתונה, שלזינגר הודחה בסיבוב השני וראתה מרחוק כיצד ההימור של איגוד הג'ודו השתלם. עתה, הרשקו לא מפספס הזדמנות לעקוץ: "אני לא אוהב לשמוע שאנשים מדברים על תקשורת, זה מרגיז אותי, אבל שאלה: לינדה בולדר הגיעה לייצג את ישראל מהולנד. היא סיימה את יום הקרבות שלה והיא עשתה תוצאה טובה יותר ממי שמייצגת את הולנד, קים פולינג. זה אפילו לא ייכנס כסתימה בתקשורת שם. פה התקשורת ניפחה סיפור, כך שמעבר לעמדה שלי אגיד שבשלבים מסוימים זה הפריע לנו, כמו רעשי רקע אחרים - כישלונות, פציעות, דברים שצריך למדר אותם. זה היה עוד גורם. עובדה שהתגברנו".

     

    וכך, כשני עשורים של השקעה התנקזו לאותו יום מורט עצבים על המזרן באולם הקאריוקה ארנה. ההגרלה לא האירה פנים לג'רבי, שהתמודדה כבר בקרב הראשון עם אספינוסה הקובנית, שניצחה אותה בפעם האחרונה שהשתיים נפגשו. "הייתי מוכן לבחור שלוש-ארבע מתוך השמינייה הראשונה ולא אותה בקרב הראשון", אומר הרשקו. "המאץ'-אפים ביניהם מאוד שבריריים. ירדן הייתה פצועה וההכנה הייתה מאוחרת, אבל בקטע הטקטי עבדתי שנה. מינינו לה יריב אימונים, עידו בר, הבאנו ספורטאית מספרד שהיא שמאלית, מאחר שמרבית הסבב שמאלי ומצריך עבודה אחרת. א', קצין בסיירת מטכ"ל, הכין לנו תוכנה מיוחדת שמאפיינת כל ספורטאית ומה היא עושה ברזולוציות עמוקות".

     

    מה אמרת לה לפני הקרב?

     

    "'ירדן, תקשיבי - את מתחילה בקרב קשה, אבל אחר כך הכל יהיה טוב. ניצחת אותה בגמר בהוואנה מול כל הקובנים כשהיית פצועה, אז באולימפיאדה לא תנצחי?".

     

    ג'רבי אכן ניצחה, אבל בקרב הבא, בשלב רבע הגמר, שוב נדרשה להתמודד מול יריבה עם קהל ביתי תומך, סילבה הברזילאית, שסיבוב קודם לכן הפתיעה יריבה עדיפה בהרבה מגרמניה. "אחרי שסילבה ניצחה את הגרמנייה, מינפתי את זה. אמרתי לירדן: 'קיבלת מתנה', יריבה שמאלית. היה לי כבר תרחיש לאן הקרב הולך". אלא שסילבה ניצחה, לא מעט בזכות שיפוט ביתי שעורר אי-נוחות גם מחוץ לנקודת המבט הסובייקטיבית של המשלחת הישראלית. "לירדן היה מאבק פנימי", אומר הרשקו. "מצד אחד, היא חשבה שהגיע לה לנצח, והיא צודקת. השופט קיפח אותה כשלא העניש את הברזילאית, שלא הגיעה לעבוד. הוא גם לא נתן לירדן ניקוד שהגיע לה. אבל אמרתי לה - זו היסטוריה. היא התעקשה ושאלה אם הגיע לה לנצח. אמרתי לה 'כן', ושעכשיו צריך לצאת מהבור הזה, וכבר חווינו בורות בתקופה האחרונה. התחשלנו מהם".

     

    לפני הקרב הבא, מול יריבה סינית, הרשקו ניסה לתמרץ את חניכתו: "עשינו סימולציה של לוחות הזמנים בין הקרבות. לפני שהיא עלתה מול הסינית אמרתי לה: 'אם תנצחי, היריבה שלך על הארד תגיע אחרי הפסד בחצי הגמר, ואת יודעת כמה קשה להתמודד עם זה. היא אמרה שהיא מוכנה, ואז אמרתי לה: 'נגמרו הדיבורים, התהילה שלך, האחריות עלייך'".

     

    ג'רבי עשתה את המוטל עליה והגיעה לרגע הגדול - הקרב על הארד נגד טושירו היפנית. "אמרתי לה, 'תקשיבי טוב, אין טקטיקה באולימפיאדה בקרב על מדליה. תרגישי שאת יכולה לזרוק אותה לאיפון בשנייה הראשונה. מהר מאוד ירדן נכנסה, והיפנית תקעה את הראש במזרן. ואז הורחקתי ורק הספקתי להגיד לה: 'זה הזמן שלך לחסל אותה'".

     

    לא חשבת שההרחקה אולי תפגע בסיכוי שלה לנצח?

     

    "זה היה בסדר, חידד אותה. היא הבינה ששנשארה לבד, שהיא בקרב חייה".

     

    והיא ניצחה בו ומיד ידעה את מי היא רוצה לראות. "הדבר היחיד שחיפשתי היה את שני", מספרת ג'רבי. "רציתי קודם כל להגיד לו תודה, להגיד לו שזה מדליה שלו, שאם היו שתי מדליות - אחת הייתה שלו. ואז ראיתי אותו רץ אליי והתחבקנו".

     

    שני, מה אמרת לה?

     

    הרשקו: "לא זוכר, כי זה לא ממש משנה, מאחר שירדן חוזרת מהר מאוד לקרקע. אחרי שזכתה באליפות העולם אמרתי לה 'החיים שלך הולכים להשתנות', אז פה זה יהיה עוד קצת. מה שבטוח, שהיא מוכנה לזה, כמו שהיא הגיעה לזכייה בדיוק בזמן מבחינה מנטלית, לא בגיל צעיר מדי. ירדן היא ספורטאית שיודעת לפרגן לא רק לי, אלא לכל הסביבה, ועוד ברגעים שספורטאים אחרים נוטים לשכוח את זה. על זה אני מעריץ אותה".

     

    יש ביקורת על חוסר הפרופרציות בחגיגות.

     

    הרשקו: "אנחנו מדינה מיוחדת בכל דבר, אבל אני אומר, למה רק לסבול כשזה רע? בואו נהנה כשטוב. עושים אצלנו פסטיבלים והלוויות מהר מאוד, אבל הגיע לירדן עם איך שהמדינה שלנו מתנהלת. המסורת של הג'ודו נמשכת, אנחנו מעצמה. ירדן שלישית, בולדר שביעית, ולא היה חסר שגילי כהן תהיה בשביעייה. נבחרת הנשים בג'ודו הכי חזקה בספורט הישראלי. נבחרת ההתעמלות האמנותית? קודם שייקחו מדליה אולימפית ואז נמשיך לדבר. התעמלות קבוצתית זה לא יחידים. התמודדנו בחמש קטגוריות, ומתוכן ארבע הגיעו לאולימפיאדה".

     

    מה עושים עכשיו?

     

    "נחים. אני מת על ג'ודו, אבל הכי חשוב לי עכשיו לתגמל את המשפחה שלי. אני עובד בעבודה מטורפת ואני מאמן מטורף, פריק קונטרול שמשקיע המון שעות. המשפחה שלי נפגעה ועכשיו אפצה אותם".

     

    ג'רבי: "אני חוזרת ועוברת דירה למקום אחר בנתניה. יהיה מטורף, אבל עכשיו דבר ראשון חופשה. יהיה לי זמן לבלות, מה ששכחתי איך עושים". ¿

     


    פרסום ראשון: 11.08.16 , 17:55