{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    ממון • 13.08.2016
    3 הערות על התקציב
    עוד לא ברור מה יקרה עם כל משרד או פרויקט, ואם נוסף להם כסף או נלקח מהם • ובכל זאת, בפרק ההוצאות בולט החיסרון במנועי צמיחה • פרק ה"רפורמות", פירושו רגולציה כבדה נוספת • ולפי פרק התחזיות, הכלכלה שלנו איתנה – אך נחלשת
    סבר פלוצקר

    שלושה צדדים להצעת התקציב והצעת חוק ההסדרים אושרו בממשלה (ללא מתנגדים או נמנעים) – צד ההוצאות, צד ההכנסות וצד ה"רפורמות".

     

    בצד ההוצאות, שצפוי להפוך לחוק עם אישור הכנסת, נמצאת ערבוביה של קיצוצים ותוספות. הקיצוץ המשמעותי ביותר מסתתר תחת הסעיף "תעדוף הוצאות משרדי הממשלה לקראת דיוני תקציב לשנים 2017־2018, ועמידה בסך מחויבויות הממשלה לשנת 2016". ברור כשמש, נכון? אך אל ייאוש. מהות הסעיף פשוטה: קיצוץ של 2% בבסיס תקציב הממשלה השנה, ועוד 2% בשנה הבאה. שימו לב שרים יקרים, למעשה הסכמתם לקצץ 2 מיליארד שקל מיתרת ההוצאה התקציבית שנותרה עד סוף השנה. זהו קיצוץ של 4%־5% מהיתרה ולא 2%. וכשתשלימו את הסבב הכואב הזה, ייפתח מיד הבא אחריו. הרי בעצמכם הסכמתם להפחית בשנה הבאה את בסיס התקציב המקוצץ בעוד 2 מיליארד שקל, בעוד 2%.

     

    ואולם, מול רשימת הצרכנים הארוכה של הכלכלה והחברה, הקיצוצים הרוחביים הללו מיותרים לגמרי. עלותם גבוהה בהרבה מתועלתם. האוצר טוען כי הם נחוצים כדי לא להעמיק יותר מדי את הגירעון, אך מנקודת ראות מקרו־כלכלית, אין שום הבדל בין גירעון שהוא 2.9% מהתוצר, לגירעון שהוא 3.1% מהתוצר. זה משחק במספרים מאוד קטנים, ובמצוקות חברתיות מאוד גדולות.

     

    כדי לסחוט מהשרים הסכמה לקיצוץ הרוחבי, הובטחו להם שלל תוספות ייחודיות, רובן (לא כולן) למטרות חברתיות ראויות. המנצח הגדול הוא שר הבריאות: עלה בידיו גם להמית את רעיון הנפל של היטל על ביטוחים משלימים, וגם לקבל כסף ארוך־טווח עבור הרחבת סל התרופות, קיצור תורים ושיפור כולל בתפקוד הרפואה הציבורית. המפסיד הגדול הוא שר החינוך: יישום החוק להנהגת יום לימודים ארוך נדחה שוב, מערכות החינוך החרדיות יזכו בתמיכות בלי להתחייב ללימודי ליבה והאוניברסיטאות ימשיכו לחיות על זמן שאול. בניגוד להצהרתם של ראש הממשלה ושר האוצר, בצד ההוצאות בתקציב הדו־שנתי בולט חיסרון משווע במנועי צמיחה, ובמיוחד בהשקעות ציבוריות. אלה נמוכות מהרצוי והמצוי לפי כל השוואה בינלאומית.

     

    אפיית התקציב נעשתה השנה במטבח פוליטי דחוס אינטרסים ומלא עשן חשבונאי. לכן רק עם פרסום הצעת תקציב מסודרת, הלוקחת בחשבון את דיוני הממשלה, נוכל לדעת מהי השורה התחתונה בתקציבו של כל משרד וקידומו של כל פרויקט, והאם נוסף להם כסף או נלקח מהם.

     

    ועדיין, צד ההוצאות מצטיין בשקיפות ניהולית, היגיון כלכלי וגישה חברתית, לעומת צד ההכנסות, הנראה כסדין תפור משאריות. כאן האוצר התעלה על עצמו, במובן השלילי של המילה.

     

    המס המיוחד על דירה שלישית ומעלה, המכונה בהטעיה מכוונת "מס נכסים מרובים", תוקן במקצת אך נותר מעוות. בעבר היו בכירי האוצר חוסמים בגופם רעיון למסות דירות – ודירות בלבד ולא אף נכס אחר כמו קרקע, משרד או השקעה פיננסית – לפי מספרן ולא לפי השווי שלהן. השנה הם כופפו את המקצועיות בפני הפופולריות.

     

    הוא הדין ביחס להחלטה המוזרה להפחית את מס ההכנסה לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות, שכבר משלמים מסים ישירים בשיעורים מהנמוכים במערב, אם לא הכי נמוכים; הרעיון (שלא ברור מה עלה בגורלו) לחייב חברות פרטיות לחלק דיבידנד לבעלי המניות בניגוד לרצונם, ורק כדי שישלמו עליו מס, נראה כלקוח מספר חוקים של משטרים אפלים; שינוי משטר המס על חברי הקיבוצים, אם יאושר בכנסת, צפוי להוביל למאבק משפטי ולתבוסת האוצר בו.

     

    ויש הצעות הגובלות באבסורד, כמו איגום כל התשלומים של משרדי הממשלה לארנונה לקרן לאומית, וחלוקתה לפי צרכים של הרשויות המקומיות השונות, ולא לפי המיקום הפיזי של מבני המדינה. אבל ארנונה היא מס מקומי, גיאוגרפי מובהק, ואין כל הצדקה לעשות ממנו תשלום העברה סוציאלי על־מוניציפלי. רוצים לשפר את מצבן הכלכלי של רשויות מרוחקות? העבירו לשם את מוסדות הממשלה, כפי שעושה צה"ל בנגב. אבל זה קשה; לשחק עם ארנונה זה קל.

     

    ומה עם ה"רפורמות" הרבות, הנכללות השנה, משום מה, בשני פרסומים נפרדים – חוק ההסדרים ("תוכנית כלכלית") והצעת התקציב? השינויים המוצעים בענף התקשורת נכללו בחוק ההסדרים, אבל השינויים בהתחשבנות בין קופות חולים לבתי חולים נכללו בהצעת התקציב, אולי כדי שחוק ההסדרים לא ייראה שמן ועמוס מדי.

     

    רוב השינויים המוצעים בשני הפרסומים הם סבירים ונחוצים, אבל מקומם לא בדיונים על תקציב הממשלה, ולא באגף התקציבים באוצר, אלא ביוזמות של משרדי הממשלה השונים במהלך השנה. משרד הפנים, למשל, צריך היה ליזום את ההפחתה (המזערית) במענקי איזון לרשויות מקומיות יהודיות בשטחים, משרד הכלכלה את הצמצום במלאי החירום המשקי, ומשרד התקשורת את השינויים בענף הזה. אל מול רוחב היריעה, והריכוזיות הפנטסטית של חוק ההסדרים והצעת התקציב השנה, מתבקשת השאלה: בשביל מה צריך במדינת ישראל משרדים ושרים, אם האוצר, השר והמשרד, שולטים בכל?

     

    והעיקר: כל ה"רפורמות" המפורטות בתקציב יעמיסו רגולציה כבדה נוספת על המשק היצרני. מן המפורסמות שצעד ממשלתי שכותרתו "ייעול", פירושו "רגולציה". כי לפי שיטת הממשל שלנו, לייעל פירושו להוסיף תקנות, הוראות, חקיקות ופקידים. מספר עובדי הרשויות הרגולטוריות גדל ב־300% בעשור.

     

    מול הערפול של התקציב עצמו, מצטיין לטובה פרק התחזיות המקרו־כלכליות לשנים הקרובות של הכלכלן הראשי באוצר. פרק מקצועי, מעמיק, לא מורח ולא בורח מניתוח כל הסיכונים האורבים למשק, והשפעתם על ביצוע התקציב. מומלץ לקרוא אותו בעיון, ולו רק כדי להיווכח שתקציב 2017־2018 עדיין משקף כלכלה איתנה – אבל הולכת ונחלשת.

     


    פרסום ראשון: 13.08.16 , 20:19