{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 13.08.2016
    קפריזה מיותרת ומזיקה
    סבר פלוצקר

    הכוונה להקים על חורבותיו של ערוץ 1 תאגיד ציבורי לשידורי טלוויזיה הייתה מההתחלה קפריזה פוליטית ורגולטורית מיותרת. עם ביטול האגרה, קיומו הכלכלי של ערוץ הטלוויזיה הממשלתי, סליחה הממלכתי, סליחה הציבורי, תלוי בהעברות תקציביות ממשרדי הממשלה. במה הוא יהיה עדיף על הערוצים המסחריים הקיימים? בכלום. הערוצים הללו נהנים כיום מחופש שידורים מלא ומעצמאות מערכתית מלאה. הערוץ הממלכתי החדש רק יחליש אותם ויפגע בהם. ידלל ולא ישביח.

     

    אני מתקשה למצוא ולו נימוק משכנע אחד להצדקת מימון במיליארד שקלים מכיסי האזרחים לטובת שידורי טלוויזיה ממלכתיים. הניסיון העולמי עם ערוצי טלוויזיה כאלה מלמד על הפיכתם לגופים מיותרים. ה־בי־בי.סי הבריטי שקוע בנסיגה רבת־שנים: צל חיוור של עצמו. במדינות מערב אירופה אחוזי הצפייה בערוצים המדינתיים נעים בין אחוזים ספורים לתוכניות בישול, סגנון חיים, ריאליטי ואופנה ל־0.5% רייטינג לתוכניות האחרות.

     

    תוכניות תחקירים מרעישות לא זקוקות למטרייה ממלכתית, ראו את "60 דקות" האמריקאית המצוינת. בארה"ב קיים מודל של ערוץ טלוויזיה מסחרי מעולה בכבלים HBO ושל ערוץ טלוויזיה חינמי שמופעל על ידי עמותה ללא כוונת רווח (או חברה לתועלת הציבור) - NPR ו־PBS. הערוץ האחרון, הכולל גם רדיו, מתבסס על תרומות של יחידים, תאגידים וקרנות פדרליות לקידום תרבות. ניתן ורצוי להעתיקו אלינו. מדינות מסוימות, כמו צרפת, רוסיה וגרמניה, מפעילות ערוצי טלוויזיה ממלכתיים כאמצעי להפצת מסרים של המדינה/הממשלה לחו"ל. בישראל מתגבש ערוץ כזה על בסיס מסחרי, וטוב שכך.

     

    אוכלוסיית הארץ המובטחת מסתדרת מצוין כבר שנים רבות בלי ערוץ ממלכתי ראוי לשמו או ראוי לצפייה. הערוצים המסחריים הקיימים מספקים את מה שהרוב רוצה לצפות בו, וגם כך הם כפופים לרגולציה בתחום התוכן, שאין כדוגמתה במדינה מערבית אחרת, ומפסידים כסף. בשנים טובות במיוחד הם מתאזנים בדוחק.

     

    לעומת הטלוויזיה, הרדיו הציבורי פורח. יש לכך סיבות רבות, בין השאר בשל איכות העובדים אך בעיקר בגלל מסורת של עיתונות טובה שיודעת לבקר, לתחקר ולהגן על עצמה. הטלוויזיה, מנגד, עוררה תמיד סוג של התרגשות לא בריאה אצל הפוליטיקאים שלנו והוציאה אותם משיווי משקל. הם מתאמצים לשלוח את ידיהם אליה ולאחוז בה, ולא יחדלו מכך עם הקמת תאגיד השידור הממלכתי. סביר להניח שהתאווה תתחזק עם התפריט החדש.

     

    בישראל פועלים ערוצי רדיו ציבוריים הזוכים להאזנה ניכרת וערוץ טלוויזיה ציבורי הזוכה לצפייה אפסית. בשעה שהרדיו הפרטי־עסקי לא דחק את רגלי הרדיו הציבורי, ערוצי הטלוויזיה הפרטיים חיסלו את השידור הטלוויזיוני הציבורי. זו המציאות התקשורתית במקומותינו והגיע הזמן להכיר בה ולהשלים איתה. במקום "תאגיד שידור ציבורי" יש להקים "תאגיד רדיו ציבורי", להעניק היתר לשידורי רדיו בטכנולוגיה דיגיטלית הנפוצה בעולם ולחזק מאוד את הטלוויזיה החינוכית. עדיין לא מאוחר לכך. ההגנה הטובה ביותר נגד תאוות ההשתקה של הפוליטיקאים את התקשורת המשודרת היא טלוויזיה מסחרית חזקה. ככל שהיא חזקה יותר, הם חלשים יותר, ולהפך. וההפך מאוד חשוב.

     

    כבר בעת הדיונים הראשוניים על החוק להקמת תאגיד שידור ציבורי הבעתי מעל דפי "ידיעות אחרונות" את ספקותיי ואת הסתייגותי מהמהלך. הצעת החקיקה הראשונית המקוממת אמנם תוקנה בסבבי הדיונים המתישים בכנסת, אך דבר בסיסי אחד לא השתנה: ביטול האגרה מצד אחד ובמקומה מימון שידורי הטלוויזיה באמצעות מיסים עקיפים מיוחדים מצד שני, בתוספת הכנסות מחסויות מסחריות. זהו מבנה ניהולי־מימוני שמבטיח צרות פוליטיות ואחרות בכל הרמות, ובמקביל עלול לפגוע קשה בטלוויזיה הלא־ממשלתית בעלת הפה הביקורתי הגדול. הדמוקרטיה הישראלית לא תרוויח מכך, רק תפסיד.

     

    לסיכום, הנה המבנה המומלץ של ענף התקשורת הציבורית/ממלכתית כאן: קול ישראל - כן. גלי צה”ל - כן. טלוויזיה חינוכית - כן. ערוץ 33 - לא. ערוץ 11 - לא. √

     


    פרסום ראשון: 13.08.16 , 23:35