שישי 26 באפריל 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "חוה שאלה אם אכפת לי לשנות את השם. אמרתי וואט דה פאק?"
    7 לילות • 16.08.2016
    בעזרת השם
    כשגורו מסתורית שינתה לאסנת חכים את השם לג'יזל סילבר, היא ארזה בעצתה צלחת, סכין וכוס ונסעה לחפש את עצמה באל–איי. היום, אחרי תקופה קשה של בדידות ועבודה בעגלות, היא חיה את החיים היפים באחוזה במאליבו ומספרת על הניסים שגרמו לה להיכנס להיריון בניגוד לדעת הרופאים
    גבי בר־חיים | צילום: איאן פישר

    לפני חמש שנים עזבה ג'יזל סילבר - פעם הכרתם אותה כאסנת חכים - את ישראל. המטרה מוכרת: להתחיל את החיים מחדש בלוס־אנג'לס. האמצעי - קצת פחות. חכים הפקידה את חייה בידיה של מדריכה רוחנית מסתורית בשם חוה, שעליה היא מדברת לראשונה בהערצה וביראה. "כי היא באמת דבר קדוש בעיניי. כשהגעתי לארצות־הברית, החלטנו יחד שאני קונה לעצמי מזלג אחד, צלחת אחת, סכין אחד, כוס אחת - ככה חייתי שנתיים. היא אמרה, 'את תקחי מכל דבר אחד כי למי שיהיה בעלך יהיה הכל'. המחשבה הייתה שאמעיט מעצמי עכשיו, כדי שאחר כך יהיה שפע, את מבינה?"

     

    האמת, לא כל כך.

     

    "זו הייתה תקופת המנזר שלי. הורדתי את כל השיער. עשיתי קרחת. הכל מההתחלה. לא סיפרתי לאף אחד בישראל שאני נוסעת. באתי בנאדם שאין לו עבר והיגרתי לארץ חדשה. נוסעת באוטובוסים, גרה בווניס בדירה שהחלון שלה זה הדלת. אין כלום בבית חוץ ממזרן מתנפח ומחשב. מצאתי את עצמי עובדת בעגלות, מוכרת כפכפי אצבע. הדהים אותי שאף אחד לא מסתכל עליי, שאני לא נראית בכלל. מגיל 18 הייתי שחקנית מוכרת. זה היה שוק מטלטל. פתאום הבנתי שיש אנשים שחיים ככה את החיים שלהם. זה היה נורא עצוב. בכלל, אלו היו שנתיים של בדידות גדולה".

     

     

    "בישראל עשיתי שטויות וסלחו לי כי אני החמודה והמגניבה ומכירים אותי. אמריקה זה לא ישראל"
    "בישראל עשיתי שטויות וסלחו לי כי אני החמודה והמגניבה ומכירים אותי. אמריקה זה לא ישראל"

     

     

    למה הרגשת שאת צריכה להעניש את עצמך ככה? היית צריכה לכפר על משהו? להתנקות?

    "לא יודעת. אולי לכפר. יותר לחזור לפרופורציות ולנחות על הקרקע. אם מגיל 18 יש לי כסף ואני חיה בפזרנות בלי שקל בצד, השנתיים האלו גרמו לי לראות דברים בסיסיים, כמו כמה עולה עגבנייה. עד אז הייתי ממש בלה לה לנד. בישראל הייתי עושה שטויות ותמיד היו סולחים לי כי אני החמודה והמגניבה ומכירים אותי - וזה תקע אותי במקום מאוד ילדותי. אמריקה זה לא ישראל: אין לך כסף? את ברחוב, נקודה. אין לעשות למנהל הבנק קוצ'י־מוצ'י והוא נותן לך מסגרת עם מינוס של מאה אלף שקל. אז התחלתי להתבגר מאוחר, בגיל 34, אבל לפחות התחלתי".

     

    אבל פעם, לפני ג'יזל סילבר, היא הייתה אסנת חכים, שחקנית ונסיכה תל־אביבית. בגיל 18 היא התפרסמה בסדרת הטלוויזיה "הפוך", כלוליטה המתפנקת ליאת. לרגע אחד - לפני 20 שנה בדיוק - חכים הייתה קולו של דור שלם. אבל הרגע הזה עבר. בהמשך, הופיעה בשורת תפקידים בטלוויזיה ('אהבה מעבר לפינה', 'הוא והיא'), בקולנוע ('חוכמת הבייגלה', 'אהבה קולומביאנית', 'דמיונות') והובילה קמפיין לחברת איפור. לפני כעשור רצתה להמציא את עצמה כבמאית והחלה ללמוד ב'סם שפיגל'. אלא שבשל מצוקה כלכלית היא הפסיקה את לימודיה. לדבריה, איבדה כליל את הרצון להיות שחקנית.

     

    חכים עברה לגור בבית דודתה בקריית־ביאליק, ובתקופה ההיא נוצר הקשר עם חוה. לא סתם שם משפחתה של מי שסילבר מכנה "מדריכה רוחנית" או "מנטורית"- לא מצוין בכתבה: סילבר מסרבת בעקשנות להסגיר פרטים נוספים. לטענתה, חוה לא רצתה שום פרסום. אבל גם אם נישאר על בסיס שם פרטי, ברור שהיא זו שאחראית למהפך: זה התחיל כשהמנטורית יזמה את החלפת השם, מהלך שנראה אז תמוה ועורר לא מעט לעג, ובעיקר גרם לחכים להיראות כמי שהלכה לאיבוד. עכשיו היא מסבירה שאז התחילה את הדרך לחייה החדשים, "אמרתי שלום לג'יזל ולהתראות לאסנת".

    בעבר התעקשת שהחלפת את השם כי הוא לא נשמע טוב באנגלית. מה קרה באמת?

     

    "חוה שאלה אותי אם אכפת לי לשנות את השם. אמרתי לה שלא חשבתי על זה ואין לי בעיה עם אסנת חכים. היא אמרה שלדעתה, שם אחר יביא לי יותר מזל ו'ג'יזל סילבר' פשוט יצא ממנה. היא אמרה שזה שם של אישה שמשיגה מה שהיא רוצה. שם עם כסף. עם פוקוס".

     

    מה אמרת?

     

    "התגובה הראשונה שלי הייתה וואט דה פאק? זה הביך אותי נורא. אבל האמונה שלי בה הייתה כל כך גדולה שאמרתי לעצמי שאני חייבת לבלוע את זה. יום אחרי שיניתי את תעודת הזהות, הדרכון, הכל. הכי מדהים זה שהיום אמא שלי קוראת לי ג'יזל. וכל מה שקרה לי לא היה קורה עם שם אחר. אני חושבת שלאותיות יש כוח אדיר".

     

    בזמנו נורא ירדו עלייך על זה. נעלבת?

     

    "לא ציפיתי לשום דבר אחר. גם אני הייתי מגיבה ככה. אבל אם אתה מספיק סבלני כדי לחקור מה עומד מאחורי החיים האלו תגיע למקומות מדהימים".

     

    את יכולה להסביר מה התהליך שעברת איתה?

     

    "אמרתי לחוה שכל הזמן שואלים אותי מה היא עושה איתי. אז היא אמרה לי פשוט תגידי להם שאני מלמדת אותך אהבה. וזה מה שאני עושה: אני עושה אהבה. זה לא אומר שאני דופקת כל עץ, אלא שאני מנסה כמה שיותר לתת אהבה ולהיות מסוגלת לקבל ולא להיבהל מזה. אולי זו חזרה בתשובה רק בלי הדת".

     

      

    רואה את עצמי כבמאית. סילבר ב'הפוך'
    רואה את עצמי כבמאית. סילבר ב'הפוך'
     

     

    איפה עוד הייתה לה השפעה על החיים שלך?

    "לא יכולתי להיכנס להיריון. בגיל 30 גילו איזה בעיה אבל לא התייחסתי לזה ואמרתי שזה ייפתר. כשהגעתי לארצות־הברית, חוה אמרה לי, 'תקשיבי, את חייבת ללכת לרופאים'. עברתי שלושה רופאים שאמרו לי, 'את לא תוכלי ללדת בחיים'. בגיל 35 אמרתי שאלך להקפיא את הביציות שלי. זה יוריד לחץ. הזרקתי כל יום הורמונים. ואז התברר ששום דבר לא עוזר. וזה היה קשה. שם אני מבינה שזהו זה. הרופא כבר אומר לי, 'תחשבי לאמץ, אין לך אפילו ביצית להפריית מבחנה'. התייעצתי עם חוה, והיא אמרה לי, 'הם צודקים, אבל לך יקרה נס וזה יבוא רק מהבן זוג האמיתי שלך. שלושה שבועות מהרגע שתפגשי אותו תיכנסי להיריון וזה יהיה בן'. וזה מה שקרה. אני בטוחה שאם לא הייתי אומרת את זה לעצמי הייתי נשארת חשוכת ילדים. כשפגשתי את רונן אמרתי לו שהרופאים אמרו שאין לי סיכוי, אבל מספרת לו את הסיפור של חוה. והוא מחליט שזה הוא. וכך היה".

     

    והיא עדיין מדריכה אותך?

     

    (שותקת) "היא כבר לא חיה".

     

    את מדברת עליה כאילו היא איתנו.

     

    "כי היא כאן. נוכחת כל שנייה. היא לימדה אותי לחיות, אבל כבר ארבע שנים שהיא לא בחיים".

     

    מצאת מחליפה?

     

    "מצאתי אותי".

     

    * * * 

    שערה של סילבר - כן, זהו עדיין שמה - צמח מחדש ואיתו גם חייה המעודכנים. התוצאה: לא נזירה ולא נעלי סטילטו. כיום היא גרה באחוזה יוקרתית במאליבו עם בעלה רונן ארמוני, איש עסקים בתחום הנדל"ן, בנם המשותף רפאל וארבעת ילדיו של ארמוני, ומנהלת שגרה מועשרת היטב: כותבת תסריט ("דרמה משפחתית, מעדיפה לא להרחיב"), עושה פעמיים ביום מדיטציה טרנסנדנטלית וקופצת כל יום על טרמפולינה, "שזה דבר גאוני, מנקה וממריץ את כל בלוטות הלימפה ועושה לי מצב רוח הכי טוב בעולם, בעיקר אם אני שמה את צביקה פיק ברקע". הפרטנר של בנה למשחקים בפארק הוא הבן של רוברט דאוני ג'וניור ("שמסתובב רק עם מאבטח") ובספרייה היא מתחככת עם ג'וליה רוברטס ("נראית חבל על הזמן. אישה חזקה. אמא טובה. היה לנו מפגש ממש כיפי דרך הילדים"). לא מתגעגעת, להפך: בזמן שבישראל תהו לאן היא נעלמה, היא המציאה את עצמה מחדש כאשת משפחה למופת מקליפורניה.

     

    "כל מה שחוה אמרה קרה. רווחה כלכלית מהחלומות, שמונה דונם של בריכה, מגרש כדורסל, בית על הים, משפחה, כלבים, חתולים ותרנגולות. באל־איי כולם באמת בלונדינים ובריאים והכי יפים וחתיכים. מאליבו זה האקסטרים מבחינת עושר, ברמה שאם את מבקשת בגינה ממישהי לשחק בצעצועים של הילד שלה היא כבר בטוחה שאת רוצה לגייס כספים. אני גם הברונטית היחידה במאליבו, והאמא הכי זקנה בגן, כי האמהות כאן בנות 12 והאבות בני 70".

     

    אז את הברונטית הבוהמיינית של השכונה?

     

    "כן. לקח לי זמן להבין איך פונים לאנשים. באל־איי לא מצלצלים לנייד, רק כותבים טקסטים. במאליבו, לעומת זאת, לא כותבים טקסטים, אלא שולחים מייל. פליידייט קובעים שבועיים קודם וגם זה בתחנונים. בהתחלה, בגלל שנלחצתי מכל הנימוסים וההליכות שלהם, לא הייתי פותחת את הפה, ואז קלטתי שאני לא יוצרת קשר אנושי עם אף אחד. אז לימדתי את עצמי שמקסימום יגידו לי לא".

     

    לישראל לא חזרה כל השנים, עד הקיץ האחרון. לא רואה חדשות, לא קוראת עיתונים, מנותקת. השם אלאור אזריה, למשל, לא מצלצל לה מוכר. גם על פרשת משה איבגי לא שמעה. "מירי רגב? אין לי שום מושג. אני פשוט לא מעמיסה על עצמי", היא נאנחת. אבל בכל זאת תחזור לתפקיד קטן בעונה הבאה של 'החברים של נאור' שתשודר בחודשים הקרובים בערוץ 10.

     

    היית כאן כוכבת מגיל 18. מה גרם לך לרצות להיעלם?

     

    "דברים הגיעו אליי מאוד בקלות ובגיל צעיר ולא הערכתי אותם. בעשר השנים הראשונות של הקריירה שלי לא קיבלתי דחייה. וכשהראשונה הגיעה הייתי מופתעת. את התפקידים שבאמת רציתי לא קיבלתי. לא הצלחתי להתקדם כשחקנית. הכל נהיה לא מעניין".

     

    לכן לא חזרת לארץ עד לקיץ האחרון?

     

    "הייתי בתהליך לקבלת אזרחות. אבל יש בזה הצהרה מסוימת שכן, נמאס לי. כשאני מסתכלת לאחור אני מגלה שכחלק ממי שאני, אני חותכת (צוחקת), לא משאירה קצוות לא פתורים. הכל או כלום".

     

     

    מאובטח. דאוני | צילום: גטי
    מאובטח. דאוני | צילום: גטי
     

    תחושת המיאוס שאת מתארת הופנתה גם לכל התעשייה פה?

    "זה לא היה מיאוס כמו תחושה של נפרדות - שאני לא מצליחה להביא את עצמי - שאני משחקת איזושהי פרסונה. הייתה לי תחושה שלא מתייחסים למי שאני באמת, שלא קולטים אותי. אבל אז גם לא הייתי מסוגלת להסביר מי אני באמת".

     

    מתי התחילה התחושה הזאת?

     

    "אולי ב'אהבה מעבר לפינה'. אולי לפני. ואז, ברגע שהתחלתי להרגיש שהדיאלוג עם התעשייה לא אותנטי, התחלתי לאבד עניין. ואצלי זה תהליך: קודם אני מאבדת עניין, אז אני מחפשת ומוצאת אשמים ובסוף אני מגיעה לזה שהכל נובע מתוכי. עשיתי המון רעש ובכל זאת אף אחד לא ראה אותי. הייתי צריכה למצוא את הקול שלי, לספר את הסיפורים שלי".

     

    יצא לך לעשות אודישנים בהוליווד?

     

    "בכלל לא פתחתי את הדלת הזאת. אני לא רואה את עצמי שחקנית, אלא כבמאית. אם מגיעות הצעות מהארץ וזה בא מעצמו ואני לא צריכה עכשיו להתגייס למען זה, אז בכיף. אבל ליצור את זה מההתחלה פה? אין לי שום פאשן לזה".

     

    ויש הצעות מהארץ?

     

    "מדי פעם. השנה אמרתי יאללה, למה לא? אני מצלמת אודישן, שולחת. זה נחמד, לחזור למגרש המשחקים שלי. כנראה הייתי צריכה לנתק את עצמי מהמקצוע הזה ומהארץ חמש שנים כדי לחזור ולהרגיש את התשוקה התמימה הזאת, איזה הנאה פשוטה - לא מתוך המקום של 'אני חייבת להיות השחקנית הכי טובה בעולם!' היום אם כיף לי אני עושה משהו ואם לא - אז לא".

     

    הצהרת שרצית להיות הבמאית הכי טובה בעולם. מה קורה עם זה?

     

    "אני יכולה להגיד שאולי בחרתי דרך ארוכה יותר, אבל יש לי סבלנות. אין לי דדליין. אני אומרת לעצמי שזה לא חייב לקרות מחר, או עוד חמש שנים או עוד 20 שנה. כיום ההערכה העצמית שלי נובעת ממקום אחר. אני לא תלויה בזה".

     

     

    * * *

     

    בת 40, נולדה וגדלה בקיבוץ שדה נחום בעמק בית שאן. אביה היה שף ("ברמה של מישלן"), אמה עובדת בעיריית כרמיאל. כשהייתה בת ארבע נדדה המשפחה לקנדה ואחרי שנתיים הוריה התגרשו והאם ובנותיה חזרו לכרמיאל. אביה נשאר בקנדה, מותיר חלל בנפשה של הילדה. "יש לי זיכרון אחד טוב ממנו", היא אומרת. "כשאמא שלו נפטרה, באוטובוס ללוויה הוא שאל אותי מה הכנתי לארוחת ערב. אמרתי שהכנתי הכל עם שום. אז הוא אמר לי את צריכה למצוא באלאנס, הסוד הוא באיזון הטעמים וזה לאו דווקא מה שנראה לעין. מה שמאזן את התפוח זה הקינמון, את העדשים זה השמיר ואת הבננה זה פלפל שחור. אני זוכרת שאמרתי לעצמי תזכרי את זה, זה אחד הרגעים היפים בחיים שלך". בגיל 14 התקבלה לתלמה ילין, בכלל למגמת מחול. בגיל 18, כאמור, הגיע התפקיד המיתולוגי ב"הפוך". משם זינקה הקריירה שלה, שכללה לצד תפקידי משחק גם נוכחות במדורי הרכילות, והסתיימה בתפקידים שלא אהבה ובתחושת מיאוס מהמקצוע, ששילחה אותה בסוף ללוס־אנג'לס. בדרך הייתה גם גיחה לטורונטו למטרת לימודים, שהסתיימה בזוגיות של כמה חודשים עם גבר בפנמה. משם חזרה לישראל בלי להתנצל. כשסופסוף טסה לאל־איי, היא כבר עשתה את זה על־אמת, וצללה לאותן שנתיים של חיים נזיריים. רק כשפגשה בבעלה לעתיד, היא אומרת, הבינה שהתקופה ההיא מאחוריה.

     

     

    אמא טובה. רוברטס | צילום: גטי
    אמא טובה. רוברטס | צילום: גטי
     

    "הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה במסיבה אצל חברים", היא משחזרת. "עברו מולי ארבעה טינאייג'רים מהממים ביופיים, כאלה סקסיים ופראיים ואתלטיים. אמרתי לחבר שבאתי איתו, 'יואו, עם כאלה ילדים הייתי רוצה להיות חברה בגיל הזה. ואז הראו לי מי אבא שלהם והסתכלתי עליו ואמרתי, איזה אבא כיפי. התברר שהוא אב יחידני שמגדל את הילדים לבד והאמא חיה בהוואי. אמרתי יואו, איזה גבר־גבר, סחתיין. עד סוף המסיבה כבר הייתי מאוהבת".

     

    די. את קצת גיבורה של ג'יין אוסטן.

     

    "או סינדרלה. אבל גם הוא התאהב בי! יש לי לב מאוד תמים. מאוד רך. שבועיים יצאנו ומאותו רגע אנחנו יחד. ומאותו רגע אני גם בהיריון (צוחקת) אנחנו יחד ארבע שנים. ורפאל בן שלוש. אני שואפת לעוד".

     

    מעניין שהדבר הראשון ששמת לב אליו אצל בעלך היה שהוא אבא טוב ולא, למשל כמה הוא מושך. זה בגלל שגדלת בלי אבא?

     

    "קודם כל, רונן הוא הגבר הכי חתיך שהייתי איתו. אם הייתי קולטת כמה הוא חתיך לא הייתי מתפקדת. הנוכחות של הילדים גרמה לי להגיד 'איזה חמוד'. עכשיו, הוא לא חמוד. הוא הכי גבר־גבר שיש. אני זוכרת שחשבתי איזו חוויה אחרת של אבא יש להם ממה שלי הייתה. ההפך המוחלט. האבא הכל־יכול, שלוקח אחריות, שהכי כיף איתו בעולם".

     

    מדהים שלמרות שאבא שלך עזב אתכן כשהיית בת 5, הוא עדיין השפיע עלייך. בחרת גבר שהוא 180 מעלות ממנו.

     

    "ברור, יש דברים שחרותים על ליבך. לא משנה כמה שנים עברו מאז. אני חושבת שבחרתי באבא שלי כדי ללמוד מזה למען הבחירה שלי בבעל שלי ובאבא של הילדים שלי. בעיניי הכל מתוסרט מראש. אולי אם היה לי אבא חמוד הייתי בוחרת גבר שלא היה כזה טוב? אולי לא הייתי מעריכה את זה מספיק. בגלל שהיה לי אבא שלא היה אבא, זה מה שקרה.

     

    "אם מדברים על משפחה, מה שהיה מדהים זה שפגשתי שלושה חצאי אחים שלי בלוס־אנג'לס", היא מוסיפה. "ידעתי שהם קיימים אבל לא היה קשר. הסתבר שהם גרים לא רחוק - ונהיה קשר. הם משפחה שלי היום. אמא שלהם - אשתו הראשונה של אבא שלי - עושה את החגים איתנו. אני רואה אותם ואני יודעת מי היה אבא שלהם וכמה אהבה הם צריכים בגלל מה שעברו. אנחנו לא ממש מכירים, אבל יש שם משהו מאוד חזק. האחים שלי זה כל הטוב שיצא מאבא שלי".

     

    זה העלה בך רצון לסגור איתו מעגל?

     

    "הוא נפטר לפני ארבע שנים. חלה באלצהיימר ובאתי לבקר אותו. והוא התחיל איתי, כמובן. אז אמרתי לו, 'אני הבת שלך, לא האישה ההיא מהקיבוץ!' ואז הוא שאל אותי ברגע אחד, 'תגידי את האמת, הייתי אבא טוב?' ולא האמנתי למשמע אוזניי. זה היה סוריאליסטי. כי קודם כל, לא היית אבא טוב. לא היית אבא בכלל. אבל היה משהו בעצם השאלה, שנשאלה ממקום טהור ואכפתי וזה נגע לליבי אז אמרתי לו, 'כן, היית אבא נהדר'. ראיתי שזה נכנס והוא עוד פעם שקע".

     

    סלחת לו?

     

    "לא, אבל הצלחתי לייצר נדיבות כלפיו במקום שהכי כאב לי, ואחריה יכולתי להמשיך הלאה. כל כך כיף להתעלות, את מבינה?"

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 16.08.16 , 15:55