הוא בכה על הסט כאשר השוטר אזולאי, הוא שייקה אופיר, הצדיע ומחה דמעה מול המצלמה שלו. כשחכם חנוכה, הוא זאב רווח, התחיל לטחון יא וואראדי, איזה קציצות ב'חגיגה בסנוקר', הוא נאלץ לברוח החוצה, מותיר את המצלמה לבד, בגלל התקף צחוק בלתי נשלט. את יהורם גאון הפך למרלון ברנדו מקומי בצילום סינמסקופ של 'קזבלן'. 'חידון התנ"ך' או 'אבשלום' של חבורת לול קבעו לנצח את מקומו בהיסטוריה שלנו. דוד גורפינקל הוא העין של הקולנוע הישראלי.
ובכל זאת, מדינת ישראל זיכתה אותו בפרס ישראל רק לפני שנה, בגיל 77. "ומאוד הופתעתי", מודה גורפינקל בראיון נדיר. "הופתעתי, גם בגלל שהיו רמזים וחלקי שמועות שיש לחצים גדולים מאוד על השופטים, כנראה מכיוון ראש הממשלה נתניהו. ציינו את השם של האחים אדרי, כאילו היה לחץ להעניק להם את הפרס. כבודם של האחים אדרי במקומו מונח, הם מקדמים ותורמים לקולנוע הישראלי, אבל זה נראה מעט תמוה. וממה שהבנתי, יהורם גאון ורם לוי (חברי ועדת הפרס - י"נ) בשום פנים ואופן לא הסכימו לכיוון הזה". גורפינקל מחייך במבוכה. "ועדיין, הופתעתי".
קשה לדעת מאיפה להתחיל. 'שלושה ימים וילד' ו'מלכת הכביש', 'חמסין' ו'הקיץ של אביה', 'זעם ותהילה' ו'אהבתה האחרונה של לורה אדלר', 'סוף העולם שמאלה' ו'סיפור גדול' – ארבעה פרסי אופיר, עשרות סרטים ואינספור רגעים שכל אחד מאיתנו נוצר בעיניים לחות ומוקרנים בימים אלה בסינמטק תל־אביב במסגרת רטרוספקטיבה לגורפינקל (שתימשך עד ה־30 באוגוסט). אז לא נתחכם ונתחיל עם סרטו הראשון כצלם ראשי, 'חור בלבנה' המהפכני, המאולתר והמבריק, שביסס את שיתוף הפעולה שלו עם אורי זוהר.
הסרט הזה הוא המקום שבו אתה נולד, ולכן מתווה את ההמשך. אלה לא סתם זרעים – אלה זרעי פורענות. בואו נשתולל. ואחר כך כבר אי־אפשר לביית.
(צוחק) "לטוב ולרע, אתה צודק. ראיתי סרטים ישראליים שנוצרו באותן שנים. חלק לא קטן היה על גבול השעמום, ויזואליה די סתמית, לא מעניין. שנינו רצינו לשבור את זה, להסתכל אחרת על דברים, גם בהשפעה של קולנוע זר. למזלי אורי היה פתוח מאוד, ואיתו היה קל להידלק ולהדליק".
בשנות ה־60 מגיעים שלושה סרטים שבהם אתה ממציא את ישראל של השחור־לבן המעודן, האסתטי. 'איריס', 'מצור' ולפניהם 'שלושה ימים וילד', שמגיע לפסטיבל קאן.
"'שלושה ימים וילד' הוא הסרט הראשון שבו מעסיק אותי האור. והסרט הזה, במשך שנים, היה בגופי כפצע כאוב, מפני שאחרי עשרות שנים הוציאו אותו על די־וי־די, ומישהו החליט לתקן את הצילום שלי. אני ביקשתי להעצים את הלבן ולמזער את השחור, אבל מישהו החליט להוסיף קונטרסטים. זה לא מקובל ולא מכבד, בטח לא את הצלם, שעדיין נמצא בחיים. ראיתי ואמרתי, וואו, מה עשו לי? ונפרדתי מהסרט".
* * *
הרומן הגדול של גורפינקל עם האור הישראלי מתחיל בילדות. "השחור־לבן הזה של תל־אביב הוא מה שאני זוכר מגיל צעיר", הוא מסביר. "הייתי הולך עם הוריי לבקר את החברים הפולנים שלהם בשבתות, במרכז תל־אביב. זה השחור־לבן שביקשתי להביא ל'עיניים גדולות'". שיא שיתוף הפעולה עם זוהר, שכלל את כל סרטיו, למעט 'מציצים', ואת שלוש התוכניות הראשונות של חבורת לול".
ב'עיניים גדולות' יש סצנה מדהימה בשירותים, העימות בין אורי זוהר ואריק איינשטיין. איך נראה מקרוב הקשר הסימביוטי בין שניהם?
"אריק היה זקוק מאוד־מאוד להישען על מי שנותן לו ביטחון. בעצם היותו שחקן מדהים עם כריזמה אדירה, הוא היה זקוק לתמיכה מצד הבמאים שהוא עבד איתם. ואורי ידע לתת לו את זה בגדול".
היית חלק מהחבורה?
"ברמה היצירתית, און אנד אוף. הנתק שלי עם אורי הגיע מכיוון מקצועי, הרי גם אני לא הייתי אדם קל. וגם ברמה האישית. אורי לא היה מעודן. זורק לחלל האוויר הערות פוגעניות".
דובר לא מעט על היחס הפוגעני לנשים.
"לא הכל אהבתי, ובחלק מהדברים האלה, העדפתי לזוז הצידה ולהתרחק מכל ההוויה הזו של החבורה. היו שם דברים שקרו והצטברו, עד שהחלטתי שזה הזמן להיפרד".
לכן גם לא צילמת את 'מציצים'. אולי איתך הסצנה עם מונה זילברשטיין המנוחה לא הייתה מתרחשת. איך הרגשת כשצפית בו?
"לא הלכתי לראות את 'מציצים'. היה בי כאב בתקופה שנפרדנו לפרק זמן. היו בינינו חיכוכים. ההפסקה הייתה נכונה לשנינו. המצב הלך והחמיר ויצאתי לצלם באירופה, בזמן שאורי עבד על הסרט".
איבדת חבר?
"יש בינינו עוד קשר, אבל כן, נגדעה חברות גדולה. חברות משפחתית ממש, גם בנות הזוג והילדים. וכשאריק שר 'הלכת לי חבר', הזדהיתי עם זה לגמרי. בסרט האחרון שלו, 'הצילו את המציל', עוד לא הבנתי מה קורה. הסתכלתי על זה כמו על עוד אחת מהתופעות האלה, שאורי נדלק על משהו, והוא החליף לא מעט כאלה, בפוליטיקה או ביצירה, זה כנראה יעבור לו עוד כמה זמן. אבל זה לא עובר".
אורי זוהר הוא החמצה גדולה?
"מבחינתי כן. מבחינתו לא. הוא בעולם אחר וטוב לו מאוד שם. האם טובי סרטיו עוד נכונו לפניו ולפנינו? ב'הצילו את המציל' הוא כבר לא חשב ככה. התחושה שלי הייתה, שאילו הוא היה יכול לא לעשות אותו, הוא היה מוותר. הוא כבר לא הגיע בבוקר לצילומים כמו אורי שהכרתי מהסרטים הקודמים".
סרט אחר שצילם עם זוהר והחבורה הפך אגדי עם השנים מפי השמועה - 'פרח המנוע' השערורייתי. "עד כמה שאני יודע", אומר גורפינקל, "הפסקול נעלם והחומר שצולם נמצא בארכיון היכן שהוא".
והוא עד כדי כך פרוע?
"פרוע. המצלמה צילמה במשך שבוע כל מה שקרה לקבוצת אנשים בלי ששום דבר יהיה מתוכנן. ריאליזם טוטאלי. החבורה ואורחים מזדמנים, פלוס יציאות לרחוב. יש שם סצנות מדהימות. למשל אריק, שיסל ושלום (חנוך) מתכננים את המלחמה בווייטנאם, ולצורך תכנון המבצע יש מפת חול על גוף עירום של בחורה. הם מתכננים מה הם יעשו ואיך זה יקרה. והיא מגיבה גם. עד שבשלב מסוים פשנל סימן, די. 'צילמתם, נהניתם - עד כאן'".
גם 'התרוממות' עם הגשש החיוור נגנז, במצוות הגששים. סצנות של חילופי זוגות - ממש לא מה שפולי, שייקה וגברי רוצים שנזכור?
"זה היה סרט שאורי נשלח לעשות כעונש על 'פרח במנוע' (צוחק). ולא רק הגשש, גם אני הייתי נבוך ממנו. סרט מיותר לגמרי. לא היה לי נוח לצלם סצנות ממנו".
גורפינקל הכיר מקרוב את הוריו הנוספים של הקולנוע הישראלי. אפרים קישון למשל. גורפינקל היה הישראלי הראשון שההונגרי הסכים לקבל - ראשית כצלם השבוע האחרון ב'תעלת בלאומילך', ואחר כך עם 'השוטר אזולאי' ו'השועל בלול התרנגולות'. "אדם מאוד מבריק, שלמד קולנוע על הדרך, ואיש של מילים. יש משפט שלו שמהדהד בי, ותוסיף את המבטא ההונגרי שלו: 'מהנדס גורפינקל, מילה מדוברת קובעת'. אדם מבריק במיוחד".
ליווית אותו בשירת הברבור. 'השועל בלול התרנגולות'.
"והוא נכשל בקופה. קישון הרגיש שהוא בכלל לא רצוי כאן. שאבד הקשר שהיה לו עם הקהל. מבחינתו, אם זו לא הייתה ההצלחה שהוא הורגל בה – 'סאלח', 'בלאומילך', 'השוטר אזולאי' – זה כישלון חרוץ. ופשוט הפסיק לעשות סרטים. רגע מאוד עצוב".
הוא עבד גם עם מנחם גולן. "ראשית הדרך הייתה תקופה שהיו בה כל כך מעט בתי הפקה, שאסור היה שיהיה לך מתח עם מישהו", מחייך גורפינקל, "ואני נקלעתי לאחד כזה עם מנחם גולן וסרטי נוח. עבר בינינו חתול שחור על רקע לוגיסטי. הפסקת אוכל, אגב צילומי 'אלדורדו'. דרשתי את זכויות העובדים. הוא ניפנף אותי לחמש־שש שנים. ומנחם היה הקולנוע הישראלי! עד שהגיעה שחקנית בשם גילה אלמגור ואמרה לו, 'אני רוצה את גורפינקל ל'מלכת הכביש'. וככה, הוא החזיר אותי".
גולן גם פתח בפני גורפינקל את הדלת להוליווד. זו שהוא ידע, בסגנונו הבלתי מתפשר, לטרוק כלעומת שבא. "מנחם הביא את ג'ון קסאווטס הגדול לראות את 'הקוסם מלובלין' כדי להתרשם ממני", הוא משחזר, "והייתה בינינו התחלה מדהימה. חיבור יוצא דופן. אבל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ב'זרמי אהבה'. אתה רוצה משהו בכיוון 'צללים', 'בעלים', 'אישה תחת השפעה', כשהכל לא משוחרר ושום דבר לא מדויק? או 'מיני ומוסקוביץ'', 'גלוריה', צילום מאוד מדויק? קסאווטס לא רצה לענות לי. יומיים לפני שהתחלנו לצלם, ניסיתי שוב. תן לי כיוון! והוא אמר: 'אנשים שאף פעם לא שתו וויסקי. תמיד שתו שמפניה'. אוקיי, התחלנו לצלם, והייתה מבוכה מאוד גדולה. מיום ליום, לפעמים פעמיים ביום, קסאווטס שינה את הגישה שלו. ביני לביני סיננתי, תגיד לי, מה אתה חושב, שאתה בהוליווד? (צוחק). עד שברגע מסוים אמרתי לעצמי, די.
"הרמתי טלפון לבני הבכור חיליק. 'שלא תעז לעזוב', הוא אמר. ובכל זאת עזבתי. וזה התקבל מאוד לא טוב. לא נהוג לעשות שם דבר כזה. אולי הייתי צריך להתגמש עם מה שקסאווטס רוצה, אפילו עבור הרקורד. מנחם גולן כעס מאוד, 'לא תקבל סרט בימי חייך בארה"ב!' "צילמתי שם למשל את 'צבי הנינג'ה' - הוליווד מאוד מפתה מבחינת תנאים, יום קבלת הצ'ק הוא יום של פיתוי, אבל לא לחיות שם. שנאתי את אל־איי ואני ציוני בנשמתי. הקולנוע הישראלי חשוב לי הרבה יותר. בסרטים שצילמתי פה אני בא לידי ביטוי הרבה יותר מאשר בעוד סרט אמריקאי".
* * *
הוא מתגורר בתל־אביב, נשוי ואב לשלושה בנים מוצלחים (הצעיר, יונתן, הוא במאי 'שש פעמים' המעולה) וסב לארבעה. נולד וגדל בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב. הוריו הגיעו מפולין בשנות ה־30 ומרבית קרוביהם הושמדו. בית דתי. את הבארט שחבש לראשו הסיר גורפינקל ביום הראשון לעבודתו באולפני 'גבע', שם היה צלם כתבות.
"היינו יוצאים עם חומר לארבע דקות מקסימום, גם למשחק כדורגל של 90 דקות. ואוי ואבוי אם לא תביא את הגולים", הוא נזכר. "עד שהגעתי למשחק המפורסם ישראל מול ברה"מ באצטדיון רמת־גן, והשער של סטלמך. היית עוזר של צלם, ובשלב מסוים ראיתי את זה מגיע: הגבהה, סטלמך מתרומם לנגוח - חיבקתי את הצלם ואמרתי לו, הנה גול! הפרעתי לו לצלם. אז כן, בגללי השער של סטלמך לא צולם".
משם המשיך כמפעיל מצלמה, תלמיד של צלם אנגלי שהגיע ארצה, "ולמדתי די הרבה ממנו. גם מכות, שהוא נתן לי בצוואר, תוך כדי שמצלמים". הגיע אל 'חבורה שכזאת' ואל 'דליה והמלחים', עם איינשטיין וגאון ובני אמדורסקי מסתכלים על השחור־לבן הבוהק שלו, "תראה איזה ירח, משהו לא נורמלי", לצלילי 'לילה בחוף אכזיב'. וגם אל 'אלדורדו', המסמן את תחילת הקשר האמיץ שלו עם הגברת הראשונה, גילה אלמגור. "זו ידידות ארוכה, שמתחילה שם, דרך 'מלכת הכביש' ו'מצור', ומגיעה ל'קיץ של אביה'", הוא אומר. ואני מכיר את הפנים שלה, לאורך השנים. גילה ושייקה אופיר ז"ל הם שני השחקנים שאני מעריך יותר מכל. בגלל הריספקט למקצוע. הדרך שבה הם מכבדים את הסביבה. וכשאני שומע עכשיו את ההתקפות על גילה, והתגובות שהיא נאלצת להגיב – ליבי נחמץ".
בסבנטיז הוא כבר עובר לצבע, ואל 'כץ וקרסו', 'יהיה טוב סלומוניקו' - הסצנה הארוכה והמרגשת של ראובן בר־יותם היא רעיון שלו – 'חצי־חצי', 'רק היום' וכמובן 'חגיגה בסנוקר'. מה שנקרא אז סרטי בורקס.
הספקת לעשות שולם איתם?
"מעולם לא הייתי ברוגז. הסרטים האלה חטפו מהמבקרים והיו מלגלגים עליי בגללם, אבל למול עיניי עמד הבחור מהמכולת. בכל פעם שהייתי מגיע הוא היה אומר, 'אדון גורפינקל, מתי תביא לנו עוד סנוקר אחד? וכשאתה שומע דבר כזה אתה אומר לעצמך, באמת, היה שווה לצלם סרט כזה".
צילמת גם את 'שחור', סרט נפלא ואולי גם האבא של הקולנוע המזרחי בארץ. אתה?
(צוחק) "אני נזכר בשמוליק הספרי. ביודעי שאין לו ניסיון בקולנוע, רציתי לבדוק מה הוא רוצה בסרט, שהוא על גבול המיסטיקה והכישוף. מה אתה מצפה? מה אתה רוצה לראות בצילום? ושמוליק אמר לי, תצלם סצנות שאני אסתכל ואגיד, 'וואו'. ישר נזכרתי ב'וויסקי ושמפניה' של קסאווטס, אבל הפעם השתחררתי. חגגתי. לילות ארוכים של נדודי שינה, קם לפנות בוקר, רושם רעיונות ומגיע עם הפתקים בבוקר. בזמן שאני ממש לא קרוב לתרבות המרוקאית, ממש לא".
ומנגד, בדילוג למילניום החדש, 'האסונות של נינה'. המצאת את תל־אביב מחדש. תל־אביב אירופית.
"זה מצחיק, כי הרעיון נולד בפגישה שלי עם שבי גביזון, הבמאי, בחדר כביסה קטן ודחוס ברחוב רש"י, והוא מציע לי לראות את העיר ממקום אחר לגמרי. היו כאלה שירדו עליי, 'מה אתה מנסה לעשות את אירופה בתל־אביב?'. אבל זה מה שאני רוצה. אסתטיקה מייפה את הדברים, ואפשרות להסתכל על תל־אביב בעיניים אוהדות לגמרי. וסליחה על ההשוואה, אבל אני רוצה להביט על איילת זורר ועל יורם חטב כמו שהסתכלתי פעם על המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן".
תל־אביב כחלק מאירופה היא גם מוטיב חוזר בדיון התרבותי כאן ובהתקפות על "מדינת תל־אביב".
"תל־אביב היא עיר נפלאה, ואני לא מבין את ההתקפות עליה! גם מה שנלווה לכך, 'העימות העדתי' – ולא רק כמי שנשוי לאישה ממשפחה יוונית – כואב לי מאוד. אנחנו צריכים להתמזג. הכאב לא מושתת על דברים לא נכונים, אבל התגובה לא צריכה להיות זעם והתחשבנות והשמצות.
"ובהקשר הזה, למירי רגב יש כוח. אפשר למצוא דרכים אחרות שמקדמות ומשפרות את התרבות, ועל מה אנחנו מדברים, הרי כל הקולנוע הישראלי, פסטיבלים וסרטים והכל, מתקיים על 70 מיליון שקל בלבד. איזה כוח יש לה! אבל מגיעות ההצהרות שלה, בלי קשר לסיטואציה, עם הסגנון והדרך, ישר מההתחלה. את שרת תרבות, את יכולה למצב את עצמך בהיסטוריה כמחוללת מפנה אמיתי. חבל".
את 'המאהב' שצילמת באייטיז אולי לא היו מאשרים היום, כי הוא "מעודד התבוללות".
"מה קורה כאן? מה עושה השר בנט? הרי היו לנו כבר שרי חינוך דתיים. פירון לפניו, או המר לפניו. ומעולם לא שמעתי טקסטים כאלה. תחשוב על זה, שר חינוך פוסל ספר של דורית רביניאן, ועושה מה שעושה בספר אזרחות – זה כל כך מדכא. ומכעיס. וזה הולך ומידרדר. אלה ימים שחורים מאוד".
ובכל זאת גורפינקל מוצא עוד רגע של אור. "תסתכל על התינוק הזה", הוא אומר ומצביע על אם ובנה החולפים לידנו. "לאחרונה אני מתבונן בתינוקות ונפעם כולי! מה סרטים, מה צילום? תראה את היד הזו. תראה את החיבוק. כמה זה יפה". חיוך קטן. "אני חושב שאני מתחיל להזדקן".
