סינדרום ירושלים

"אז מה, עבור הישראלים אני בטח הביטל החמישי, לא? הלוזר האולטימטיבי שהיה חלק מהלהקה ונעלם רגע לפני הפריצה הגדולה", מחייך דיק קודור בשיחת טלפון מדירתו בברוקלין, 40 שנים אחרי שנסחף להרפתקה עם חבורת 'זו ארץ זו' כמאייר. "מה שכן, אני ממש מקווה שהאיכות של המהדורה החדשה משפרת את זו של ההדפסה הראשונה. היא הייתה נוראית".

לא בטוח לגבי זה. מה שכן, גודל הקרדיט ליוצרים נשאר כמו ב־1976.

"הבנתי אותך. ברור לך שאתה נוגע בפצע ישן. המנוולים הקטינו את גודל השם שלי בעמוד הפותח של הספר! אבל היי, זה עדיין קרדיט מכובד יותר ממה שקיבלתי ב־The Big Book of Jewish Humor - ספר שהיה רב־מכר היסטרי ושציירתי לו 45 דיוקנאות. על הכריכה מוזכר כל פוץ שתרם משהו לספר, וליד השם האחרון כתוב "other artists". עכשיו ככה: אין עוד אמנים נוספים. יש רק עוד אחד. רוצה לנחש למי הם התכוונו?"

זהו דיק קודור. אדם שמודה בפה מלא כי חבריו הטובים ביותר הם נהגי המונית של ניו־יורק ומחלקי הדואר. אבל אין באמת סיבה לרחם עליו. מאז עזב את ישראל בתחילת שנות ה־80, הספיק קודור לצייר קריקטורות וקומיקס לשורת מגזינים נחשבים ("לא מזמן עשיתי סדר בארכיון שלי ומצאתי כמה דיוקנאות ישנים של דונלד טראמפ. נדמה לי שהייתי מהראשונים שהזהירו מפני האספירציות של הדביל, אבל כרגיל לא הקשיבו לי"); ליצור אנימציות לתוכניות טלוויזיה וסרטים (ביניהם 'דאג' ו'ליזי מקגווייר'); לפרסם עם אשתו, הצלמת ליאורה קודור, גרסה מאוירת להגדה של פסח; לזכות בפרס צ'רלס שולץ לקריקטורה; ועכשיו הוא כותב, יחד עם בן דודו אסא אוירבך (דיקן הפקולטה לפיזיקה בטכניון), ספר קומיקס מדעי.

איור של קודור מתוך הספר

ועדיין - הוא בעצמו מודה - העשור הפורה והמשמעותי בחייו התרחש בירושלים באמצע שנות ה־70. ליתר דיוק: ברווח שבין הדירה שברחוב טבריה 3 לדירה אחרת ברחוב קינג ג'ורג' שבה התגורר אז דודו גבע.

"הגעתי לישראל ב־1971", הוא משחזר. "גדלתי בווילמינגטון, דלאוור, למשפחה יהודית. אבא נפטר בגיל צעיר ואמא דאגה שאשמור על קשר עם האחים שלו שחיו בישראל". אחרי שסיים לימודי אמנויות, הגיע לביקור קצר אצל הדודים בירושלים, החליט להישאר לעוד כמה חודשים והתגלגל לקיבוץ יטבתה. "הייתי ההבטחה של הקיבוץ. מרגע שהבינו שאני יודע לצייר, הוחלט להקים בקיבוץ סטודיו לאנימציה ולהפיק סרטים. היה ברור שזה העתיד הכלכלי של הקיבוץ. שלחו אותי לבנייני הטלוויזיה בירושלים להשתלם אצל מוטי קירשנבאום. משם כבר לא חזרתי ליטבתה".

הטלוויזיה הישראלית של ראשית הסבנטיז קיבצה אליה חלוצי אנימציה ואשפי ניסיונות. קודור התחיל ב'ניקוי ראש', עבר ל'סמי וסוסו', ובעיקר שמח לצייר כל מה שביקשו. באחד מימיו הראשונים בתפקיד, ניגש אל השולחן שלו "צעיר שמנמן וזועף" בשם דודו גבע. "הוא החזיק מאפרה כבדה מלאת סיגריות ואמר לי, 'רואה את זה? זה מה שאני מתכוון לעשות למוח של הישראלים' ואז הוא ניפץ את המאפרה אל הקיר. זהו. מאז לא נפרדנו".

דודו בעצם משך אותך איתו ל'זו ארץ זו'?

"כן, לגמרי. הייתי הנדוניה שלו לחבורה. הוא החליט שהוא לא מגיע לבד. אני לא הבנתי שום דבר; הייתי עולה חדש שדיבר עברית ברמה של ילד בן עשר, וכל מה שרציתי זה להמשיך לצייר כמו בדירה של דודו. זה לא השתנה עד היום, אגב. השפה המשותפת שלי הייתה עם דודו ופחות עם שאר החבורה. מאוד התחברתי לרוח המחתרתית והשתדלתי ליישם אותה בעצמי כשחזרתי לארה"ב, אבל עדיין הייתי הזר המוזר. מין גראוצ'ו מרקס כזה".

הדמיון של קודור לאח הציני והזועף משלישיית הקומיקאים היהודים לא נעלם גם מעיניו של גבע. במשותף, ולצד העבודה ב'זו ארץ זו', יצרו השניים סרט אנימציה בשם 'כוכב קטן'. העלילה טיפוסית: צייר דמוי גראוצ'ו מרקס אינו מצליח לסיים ציור. הוא מאמין כי ביום שיסיים תצא מהאיור נערת חלומותיו. ברור שהסוף טראגי.

"דודו היה גאון אמיתי, ברמה עולמית. עבדתי עם הרבה אמנים ולא יצא לי להכיר ציירים ברמה שלו".

נשארתם בקשר?

"זה מורכב. שנינו אנשים לא קלים ונפרדנו כמו זוג שמתגרש. היו משקעים. כעבור שנים הוא ביקר אותי בניו־יורק והשלמנו. אמרתי לו, 'אולי תישאר? נחזור לעבוד יחד ונשנה את עולם'. אבל דודו שנא את ניו־יורק. האמת היא שהגעתי לארץ בשבוע שהוא נפטר. קבענו להיפגש, הייתי בחדר במלון בתל־אביב ופתאום אשתי קוראת לי, 'בוא, חבר שלך בטלוויזיה'. הלכתי לשמוע מה הוא מקשקש הפעם, ואז הבנתי שמודיעים שהוא מת. הייתי בשוק".

ועם שאר אנשי 'זו ארץ זו'?

"לא. דודו התחמן הפיק את ה־Reunion שלנו דווקא בהלוויה שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו. טריק דודו־גבעי טיפוסי".