שלישי 22 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ג'ונתן בלום
    7 לילות • 16.08.2016
    ארץ נהדרת
    הם הכירו כסטודנטים ירושלמים ערב מלחמת יום כיפור, צחקו על כל מה שאסור לצחוק עליו והולידו את 'זו ארץ זו', התנ"ך הבלתי מעורער של הסאטירה הישראלית. 40 שנה אחרי, לרגל הוצאה מחודשת, מסבירים אפרים סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב למה היום כבר אין במי לבעוט
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    יותר מ־11 שנה עברו מאז נפגשו כולם בפעם האחרונה, בלוויה של דודו גבע. הם, כלומר אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב' מיכאל וקובי ניב, או בכינוי החסמבא"י "חבורת סחב"ק". לחבורה הזו שמורה מניית הבכורה של ההומור והשפה הישראלית החדשה; זו שהולידה את 'ניקוי ראש'. אבל יהלום הכתר שלהם, שנים אחרי שהמשיכו הלאה, היה ונותר 'ZOO ארץ ZOO?' - התנ"ך המאוד לא קדוש של הדור. זה שהולך ונמוג לנגד עינינו.

     

     

    מימין: מיכאל, סידון, מרמרי וניב (עם  שרית ישי־לוי) במערכת 'העולם הזה', שנות ה־70
    מימין: מיכאל, סידון, מרמרי וניב (עם שרית ישי־לוי) במערכת 'העולם הזה', שנות ה־70
     

     

    זה התחיל בראשית שנות ה־70 בקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, לפני שהגלו אותה - ואת הנעורים של ירושלים - אל המחילות השוממות בהר הצופים. "ירושלים הייתה הכל, תל־אביב הייתה רק מחלקה קטנה", מספר ניב. "אקטיביזם ברוח אמריקה של הסיקסטיז, הפגנות כדי לכבוש את הסנאט, סצנה של דרום־אמריקאים שהביאו איתם את מרקוזה ותרבות של שמאל". "ומיעוט מדוכא של הימין", מוסיף מרמרי. "ישראל כץ וצחי הנגבי, והארגון 'דב" – 'דיכוי בוגדים', שהסתובבו עם שרשראות".

     

    שם נפגשה הרביעייה, בעיתון הסטודנטים המחתרתי והפוליטי 'פי האתון'. המדור הסאטירי שלהם, לצד הצגות קברט שכתבו, עוררו את חושיו החדים של אבי העיתונות החופשית בארץ, אורי אבנרי, עורך 'העולם הזה'. "הוא קבע לנו פגישה בכנסת. הגענו למזנון בציפייה לקבל ארוחה, אבל אבנרי נתן לנו רק מים, ושיחק במלחייה כל הזמן", צוחק ניב. "הוא היה איש חסר הומור לגמרי, אבל הוא עבר על כל מילה במדורים שלנו והבין שזה טוב לעיתון", מוסיף סידון.

     

    בין מאמרו השבועי של אבנרי, החשיפה הזועקת בכותרת אדומה, מחיקות הצנזורה, רחל מרחלת והציץ התורן, הפך מדורם הסאטירי 'זו הארץ' לדובדבן של 'העולם הזה'. רגע לפני שמגיעה מלחמת יום כיפור, ושואבת את כולם פנימה. "העננים כבר היו מעל, הייתה אווירה קודרת", משחזר מרמרי, "בשבת בערב, במוצאי יום כיפור, הייתה צריכה להיות בכורה להצגה סאטירית שקובי, ב' ואני כתבנו, במועדון התיאטרון".

     

    'סרן מוראל'קה' ואיורים נוספים מתוך 'זו ארץ זו'
    'סרן מוראל'קה' ואיורים נוספים מתוך 'זו ארץ זו'

     

     

    ניב: "וביום רביעי שאחרי המלחמה היה אמור לצאת גיליון של 'העולם הזה'. כתבתי קטע בשם 'עכשיו כל מה שצריך זה מלחמה קטנה', שמעולם לא התפרסם כי פרצה המלחמה והגיליון לא הודפס".

     

    מהחור השחור הזה נולדה הרוח של 'זו ארץ זו'. כמו שמנסח מרמרי: "גיסי, עוד לפני נישואיי, צעד במצעד צה"ל האופורי, בחגיגות חצי היובל למדינה. אחרי חצי שנה הוא הגיע לכלא בדמשק, ועד סוף ימיו הוא מתפרנס מהלם קרב. זו זווית הראייה שהייתה לנו: התקופה הפסיכית ביותר בתולדות מדינת ישראל, כשהיה ברור שכולם ירדו מהפסים ואנחנו חיים בטרלול. שם הייתה הפריחה שלנו".

     

    ניב: "מלחמת יום כיפור גרמה להלם כזה, שהציבור היה מוכן לקבל הכל. עד שהליכוד עלה לשלטון, הייתה תקופה של ארבע שנים שאפשר היה להגיד כל דבר. כי המשפט הישראלי הזה, 'הם למעלה יודעים מה שהם עושים' - הפך חסר תוקף".

     

    סידון: "לא היה מבוגר אחראי. המערך הסתובב עם גיבנת ענקית. גנרלים פחדו לפתוח את הפה. אותם מפקדי צבא, שליקקו להם את הרגליים ותלו פוסטרים שלהם ונתנו להם לאכול חינם, גורודיש והאחרים - הפכו שנואים. וגם קריסה כלכלית, משבר האנרגיה, באו"ם אמרו שאנחנו גזענים - הפכנו למדינת מצורעים".

     

     
    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    מרמרי: "כולנו ילידי דור המדינה. גידלו אותנו על פי מתכון. לא ידענו כלום, פרט למה שהזריקו לנו וניפחו בנו, ממקראות ישראל ועד לפוסטרים של האלופים. ופתאום כל סולם הערכים קרס. גיבורי התרבות מתמוטטים לנגד עיניך. ומהקריסה הזו צמחו כמה דברים: חיפוש עצמי, ושיח לוחמים, ומחאה חברתית. וגם גוש אמונים".

     

     

    בתחילת 74' קיבלה חבורת סחב"ק פנייה ממוטי קירשנבאום, לטובת מה שיהפוך ל'ניקוי ראש', תוכנית הסאטירה המיתולוגית של ערוץ 1. שם גם הכירו את דודו גבע, אז מאייר צעיר, שכישרונו העצום החל לבקוע מבעד לענן הנפאס שאפף את הקומה שלו ברוממה. "דודו לא בחור קל. התחלנו בקטטות, כי כל אחד מאיתנו יודע הכל", מספר מרמרי, "אבל דודו תמיד היה אומר לנו, 'בסדר', הולך הביתה - ומביא בדיוק מה שהוא רוצה. ואז הנשימה שלנו נעתקה. אני לא יודע מה אנחנו שווים היום, אבל הקו של דודו חי כמו שהיה אז. והתעוזה הוויזואלית שלו משכה אותנו הלאה גם בכתיבה.

     

    "מוטי היה מביא בפילם קטעים ממונטי פייטון, זקנות על אופנועים, טרי גיליאם. ובאיזשהו רגע זיהינו שיש שם משהו. משם נולד דובי גל עם מעמד הסנה הבוער, בהשראת המשרד להליכה מוזרה. לא במובן של בואו נעתיק, אלא המהלך הנפשי שעובר שם. ביזוי בית המלוכה. עונג צרוף".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    השילוב בין הכתיבה החדה של הרביעייה, הכישרון החד־פעמי של גבע, וימי אחרי המלחמה, הפכו את 'ניקוי ראש' ואת מדורי 'זו ארץ', שיאוגדו בעקבותיהם לספר, לדבר הכי לוהט בארץ. "הייתה תקופה שהיינו מלכי הכיתה", אומר סידון. "כולם דיברו עלינו, זה היה כיף – אבל אף אחד לא ידע מי אנחנו. הרי לא היו אז גיא פינסים. אז יצא שהיחיד שחטף מכות זה ספי ריבלין. מישהו עבר פעם ברחוב - 'אתה מניקוי ראש?' 'כן'. הוריד לו כזו סטירה!"

     

    ניב: "מוטי קירשנבאום, יצחק לבני וארנון צוקרמן הגנו עלינו הגנה מוחלטת. כמעט לא הגיעו אלינו לחצים. מוטי היה עומד לבד בהתקפות מטורפות במליאת הרשות, וברוך השם היה לו פה. המשטר של מפא"י היה יותר בולשביקי ואכזרי משל היום. לפחות בינתיים. ובמשטרים טוטליטריים לבדיחה יש כוח. כולם מתרגשים, זה מחתרתי, ואם המלך ישמע על זה יוציאו אותך להורג. לנו היה כוח בגלל שאסור היה להגיד. היו דנים בישיבות ממשלה על מערכונים. היו עשרות הצעות להוריד את 'ניקוי ראש'. ובדיעבד, עזרנו לעליית הליכוד. עזרנו לציבור לקעקע את השלטון הקיים. זו התוצאה המשמעותית של 'ניקוי ראש'".

     

    גם ליאור שליין ו'ארץ נהדרת' מחוללים פה ושם מהומות, לא?

     

    סידון: "היום הפוליטיקאים באים להתארח בתוכניות סאטירה. עוד ב'חרצופים' הם רצו שתעשה להם בובה, ועכשיו כולם באים לשליין להסתחבק, כשהיועצים כותבים להם את הפאנצ'ים. אנחנו לא הכרנו פוליטיקאים אישית. היום אין שום דבר באמת פרוע ברמה הציבורית".

     

    מרמרי: "המקצוענות של 'ארץ נהדרת' גבוהה פי אלף משלנו. והם עושים מוצר פריים־טיים מרשים. אבל אחת הטענות שהייתה לי עוד כלפי הקברטים המאוחרים, שהם מייצרים סאטירה שהיא כמו ממתיק, אפילו לא סוכר, ומוכרים לזה כרטיסים. אנשים מגיעים ואומרים, זה נחמד, יפה. צחקנו. 200 אלף איש שומעים משהו סאטירי בתוכנית פריים, צוחקים, הולכים למקרר, משהו לשתות, משהו לאכול - ופה זה נגמר".

     

    ניב: "אני לא יכול לראות את זה בגלל החיקויים של הדמויות. זו אשמתנו. אנחנו המצאנו את זה ב'ניקוי ראש', עם כל החיקויים של טוביה צפיר. והיום, 'ארץ נהדרת' נראית כמו הצגת בית ספר בהפקה הוליוודית. אחד הדברים שאהבתי שם זו הפינה עם החוזרים בתשובה ('כמעט שבת'), ואז ראיתי שהם הלכו והופיעו בפני ראש המוסד. זה יעלה על הדעת בכלל? זו סאטירה? מחברה של אזרחים הפכנו לחברה של צרכנים. פעם הרגיזו. היום אומרים, התרגזת? קנה יוגורט".

     

     

    40 שנה אחרי, רואה אור מחדש ובלא כל שינוי, 'ZOO ארץ ZOO?' (הוצאת כתר). מילים לא יוכלו להמחיש את גודל החיוך במפגש מחודש, אחרי עשרות שנים, מאז התפרק הספר המקורי לגורמים. בהוצאת 'א.ל.' דאז פשוט חסכו בדבק. בלי שום הגזמה, זה היה ונותר ספר הספרים לדור שלם, שעד היום יצטט מתוך שינה פסוקים נבחרים.

     

    ההגדה לפסח המבריקה של גבע, עם "מה נשתנה? כלום". והמחזה העממיקו עם "איך לא יהיה מניאק, אם בא מרומניאק?" (הקהל נקרע מצחוק). ומקראות ישראל עם "הנפאס שאנו מעשנים". ואיורי משחקי המילים, "אבות אכלו בוקסר". וכמובן בחורות עירומות, "בריגיטה טוסיקסן", ו"הזורעים בדינה - ברינה יקצורו". והפוסטר הישראלי, Follow the Gun. "פתאום סיפקנו לדור הצעיר אפשרות לשבת בבית הספר ולצחוק על כל החרא הזה", אומר ניב, "דור שלם, זה פשוט שיחרר אותו".

     

    'זו ארץ זו', המאגד את המיטב של החבורה, הוא בעיקרו פרודיה כתובה להפליא ומאוירת, על כל העיתונות הישראלית דאז, מ'חידון הסמלים' ל'סינרומן', ועל המוסדות הלאומיים: חגי ומועדי ישראל, ספרות הילדים, גיבורי התקופה, והשפה העברית בכלל. עד למוות הבלתי נמנע: "סחבק ייפול", הם חותמים את הספר, באלבום זיכרון לעצמם, מנבאים מה שיקרה בדיוק דור אחרי.

     

    עיון מחודש מגלה כמה היצירה שלכם היא ישראלית עד העצם. אפילו חלק מאותה "אליטה ישנה" שנגדה התקוממתם.

     

    סידון: "בוודאי. כי אנחנו היינו מהדור שקרא. שלא מרצוננו, לא הייתה טלוויזיה וכו' - פשוט קראנו. אפילו ילדים רעים קראו. ידע כללי שהיום כמעט לא תמצא - תנ"ך, היסטוריה, ערבית. ואת זה העברנו בהומור שלנו. שילוב בין הומור הגרפצים של דן בן אמוץ, צ'יזבטים וטפיחות הכתף, וההומור המזרח־אירופי המעודן של קישון".

     

    מרמרי: "כילדים, כמו במחנה שבויים יפני, הכריחו אותנו ללמוד מונולוגים שלמים בעל פה, ביאליק או תנ"ך. עברתי לאחרונה על כל עיתונות הילדים שגדלתי עליה. כתבו שם טובי הסופרים והמשוררים והמאיירים - והם יצרו גן עדן חסר שחר. ועם הדברים האלה התעסקנו באובססיביות ב'זו ארץ'. ולא המצאנו שום גלגל. גדלנו על דן בן אמוץ וחיים חפר ואפרים קישון ומגזין Mad ועל סאטירה יידישאית, ספר הבדיחה והחידוד. זה לא שבאת מהבית ואמרת, נהיה מצחיקים. קראת וזה נטמע".

     

    'זו ארץ' היה יכול להיכתב היום?

     

    "לא. זה לא היה יכול לקרות. זה מסמך תקופתי. לחזור לימיך ההם, שאינם קיימים עוד. והסיבה שנוכחותנו בלטה הייתה שהמגרש היה ריק. היום כמעט לא ייתכן משהו חדש. אתה לא יכול לשבת ליד השולחן ולהגיד, 'בוא נראה להם מה זה' או 'בוא נהיה יותר מצחיקים'. עשרת אלפים סטנדאפיסטים כבר טחנו כל בדיחה, עד שלספר בדיחה זה מביך".

     

    ניב: "זה היה מפגש חד־פעמי של אנשים שבאו ממקומות שונים, והתחברו על רקע משותף שהם לא ידעו שיש להם, וחדוות נעורים לייצר משהו חדש".

     

    סידון: "אדם מתחת לגיל 35 לא כל כך יבין. לא רק את הדמויות, גם את העברית. כמו ששום ילד היום לא יכול לקרוא את ביאליק, שלא לדבר על מאפ"ו. רוב הספר הוא אסוציאציות ופרודיות על שפה. אז אתה יכול לעשות פרודיה נפלאה על אדיפוס המלך, אבל אם אתה לא מכיר את המקור, זה לא זה".

     

    זו לא רק השפה שהשתנתה. זה העולם המודרני, של האלף החדש, שפולט אותם החוצה. "הלכתי פעם לפגישה בטלוויזיה לגבי כתיבת תוכנית", מספר ניב, "ובסוף ישבתי עם מנהל התוכניות, וכל מיני אנשים שאחראים לפילוח, ולמינוח, לדברים כאלה. ובסוף השאלה שלהם הייתה, 'מה נגיד למפרסמים? למי זה מיועד?' יצאתי ואמרתי לסוכן שלי, עזוב אותי. אני לא בנוי לעולם הזה".

     

    מרמרי: "לא ידענו אז מה זה קהל ומה זה פילוח. והדבר הנורא שהתגלה הוא, שגם ההומור הוא מחצב. החברמניות והממזריות הפכו לתעשייה. יומני תלמיד עם תעשייה של בדיחות, משם לסטנד־אפ ומשם לטלוויזיה. או מה זה, למשל, רומן היום? ליצוק לתבניות. אתה צריך לעבור את ההוצאה, לדעת שזה מכיר, לכתוב סוג מסוים של דמויות, וכו'. ב־90 אחוז מהסדרות שראיתי יש רוצח סדרתי, ומפקח משטרה שצריך לזוז הצידה כי הגיע מישהו מהאף־בי־איי. אתה כותב מתכונים לז'אנר, והקהל מותנה לצרוך אותו".

     

    ניב: "וכשאני בא להראות לתלמידים שלי סרטים או סדרות שלא בנויים בפורמט האמריקאי, הם לא מבינים את הסיפור. בכלל, בשביל לראות סרט, בשביל לראות פליני, הייתי נוסע מהחולות בנתניה לתל־אביב. היום מגיעים לחוג קולנוע אנשים שלא ראו סרטים! ומצד שני, בוא נסתייג גם מכל מה שאמרנו, וניקח את זה כקיטורים של זקנים. כי גם עלינו אמרו שאנחנו בורים".

     

    נראה שהפוליטיקלי קורקט מעקר היום את הסאטירה. חלק גדול מהבדיחות בספר לא היה עובר עכשיו. כולם נורא ממהרים להיפגע ולהזדעזע, להיות קורבנות.

     

    "הפי־סי קיים בעיקר כלפי הומואים ומזרחים, איתם לא תסתבך. אני לא אעז אפילו להגיד שמשורר מסוים הוא מחורבן בעיניי. אבל מעבר לפי־סי הוטמע כאן פחד. פחד שהפך לחוסר רצון לדעת. אסף הראל אמר אצלכם בראיון, שאת חדשות 2 לא מעניין מה קורה עם הפלסטינים. אבל זה לא שלא רוצים להראות - הצופים לא רוצים לראות. אם היו מראים, אנשים לא היו מסתכלים. גם מירי רגב לא כופה - היא מייצגת את דעת הקהל. וכשהקימו את חומת ההפרדה, זה לא כדי שהפלסטינים לא יבואו להתפוצץ כאן, אלא כדי שלא נראה אותם".

     

    'זו ארץ' הוא גם שיר אהבה או קינה על העיתונות הישנה. מי בכלל זוכר את "סילבי ששת", "אפרים קילשון" או "יוסף מפית" הכל־יכולים?

     

    ניב: "אני לא חושב שיש בכלל מישהו מתחת ל־40 שקונה עיתון. זה עולם שנעלם. התקשורת שאתה מתאר היא אבא שבעטנו לו בביצים. אבל אין יותר במי לבעוט. המצוקה הפוסט־מודרנית: אין אבא, אין אחראי, אין במי לבעוט".

     

    סידון: "כמו לדבר על הפלמ"ח".

     

    מרמרי: "בספר אחר, דודו גבע מקונן על רון מיברג, 'רון הקדמון', במילים: 'היית יריב סיבי אך עיקש'. אני מתגעגע ליריבים סיביים. אני מסתכל על מירי רגב הזו: זה לא כוחות. זה לא מעניין. היא מרגיזה אותי כי היא נוגעת לחיי, אבל היא נון־אנטיטי, וואן־טריק־פוני, וזה מאכזב אותי. כי זה משפיע על איכות חיי ההגמונית והמתנשאת".

     

    כי העם נעשה יותר טיפש?

     

    "זה לא שאז כולם היו חכמים והיום כולם אידיוטים. זה כמו שיש היום דיווחים על פועלים שנפלו מגובה. מה קרה? המבזק יצר את הנפילה? לא. קודם פשוט לא דיווחו. אז קודם היו אידיוטים וטמבלים ומופרעים, רק קולם לא נשמע".

     

    בערכים של היום, יגידו עליכם ועל 'זו ארץ' – אשכנזים, מתנשאים, פריבילגים.

     

    סידון: "זה כיף להיות מתנשא".

     

    מרמרי: "אני כל כך רוצה להיות מתנשא, רק לא הולך לי".

     

    ניב: "היום מזהים פריבילגי עם אשכנזים, ואנחנו אשכנזים, אבל אני מכיר אותנו: אנחנו פריבילגים מהתחת. מאור זגורי, בן 12, מקבל טור ב'ידיעות אחרונות' - אבל אני הפריבילג! אני, שהייתי פעיל בפנתרים השחורים. אמנם לא השתתפתי ב'מבצע חלב', כי אני פחדן, אבל ישבתי בישיבות עם צ'רלי וכוכבי, חברים שלי. אבל היום, בגלל שאני 'לבן', ישר אנשים כמו רועי חסן מבטלים אותי. פריבילגים מהתחת!"

     

    סידון: "עבור אנשים שמסתכלים עלינו אני יודע שאנחנו לא רלוונטיים. משחקים בכלים של המאה הקודמת".

     

    ניב: "אני מאמין שאני עדיין רלוונטי. אבל נכון, עובדה היא שכולנו, פחות או יותר, נפלטנו מהתקשורת ומהעיתונות. ולא בגלל שאנחנו לא מוכשרים. בגלל הזִקנה או בגלל האשכנזיות".

     

    מרמרי: "אנחנו הגענו למגרש ריק, והקמנו סוכה. היום היו צריכים להקים ועדה שתחליט אם להעביר אותנו".

     

    ניב: "כמו בימי המערך, הבולשביזם טוב לסאטירה. והוא חוזר. תרגיעו חבר'ה: הבולשביזם חוזר, ובצבע אחר".

     

    הילדים שלכם קראו את 'זו ארץ'?

     

    ניב: "הילדים שלי לא קוראים שום דבר שאני כותב".

     

    סידון: "שלי אומרים שכן, אבל אני מניח שזה בגלל שלא נעים להם להעציב אותי".

     

    ומה הציפיות שלכם מההוצאה המחודשת של הספר?

     

    סידון: "אין שום ציפיות. זהו, יש לנו ספר נחמד לתת מתנות לחברים".

     

    ניב: "ולא נשארו הרבה".

     

    מרמרי: "אז בואו נשתדל להיפגש עוד פעם. רק לא בלוויה".

     

    סינדרום ירושלים

    דיק קודור, הצלע הלא־מוכרת בחבורת 'זו ארץ זו', חי בניו־יורק ולא שוכח את המאפרה שדודו גבע ניפץ על הקיר

     

     

    "אז מה, עבור הישראלים אני בטח הביטל החמישי, לא? הלוזר האולטימטיבי שהיה חלק מהלהקה ונעלם רגע לפני הפריצה הגדולה", מחייך דיק קודור בשיחת טלפון מדירתו בברוקלין, 40 שנים אחרי שנסחף להרפתקה עם חבורת 'זו ארץ זו' כמאייר. "מה שכן, אני ממש מקווה שהאיכות של המהדורה החדשה משפרת את זו של ההדפסה הראשונה. היא הייתה נוראית".

    לא בטוח לגבי זה. מה שכן, גודל הקרדיט ליוצרים נשאר כמו ב־1976.

    "הבנתי אותך. ברור לך שאתה נוגע בפצע ישן. המנוולים הקטינו את גודל השם שלי בעמוד הפותח של הספר! אבל היי, זה עדיין קרדיט מכובד יותר ממה שקיבלתי ב־The Big Book of Jewish Humor - ספר שהיה רב־מכר היסטרי ושציירתי לו 45 דיוקנאות. על הכריכה מוזכר כל פוץ שתרם משהו לספר, וליד השם האחרון כתוב "other artists". עכשיו ככה: אין עוד אמנים נוספים. יש רק עוד אחד. רוצה לנחש למי הם התכוונו?"

    זהו דיק קודור. אדם שמודה בפה מלא כי חבריו הטובים ביותר הם נהגי המונית של ניו־יורק ומחלקי הדואר. אבל אין באמת סיבה לרחם עליו. מאז עזב את ישראל בתחילת שנות ה־80, הספיק קודור לצייר קריקטורות וקומיקס לשורת מגזינים נחשבים ("לא מזמן עשיתי סדר בארכיון שלי ומצאתי כמה דיוקנאות ישנים של דונלד טראמפ. נדמה לי שהייתי מהראשונים שהזהירו מפני האספירציות של הדביל, אבל כרגיל לא הקשיבו לי"); ליצור אנימציות לתוכניות טלוויזיה וסרטים (ביניהם 'דאג' ו'ליזי מקגווייר'); לפרסם עם אשתו, הצלמת ליאורה קודור, גרסה מאוירת להגדה של פסח; לזכות בפרס צ'רלס שולץ לקריקטורה; ועכשיו הוא כותב, יחד עם בן דודו אסא אוירבך (דיקן הפקולטה לפיזיקה בטכניון), ספר קומיקס מדעי.

    ועדיין - הוא בעצמו מודה - העשור הפורה והמשמעותי בחייו התרחש בירושלים באמצע שנות ה־70. ליתר דיוק: ברווח שבין הדירה שברחוב טבריה 3 לדירה אחרת ברחוב קינג ג'ורג' שבה התגורר אז דודו גבע.

    "הגעתי לישראל ב־1971", הוא משחזר. "גדלתי בווילמינגטון, דלאוור, למשפחה יהודית. אבא נפטר בגיל צעיר ואמא דאגה שאשמור על קשר עם האחים שלו שחיו בישראל". אחרי שסיים לימודי אמנויות, הגיע לביקור קצר אצל הדודים בירושלים, החליט להישאר לעוד כמה חודשים והתגלגל לקיבוץ יטבתה. "הייתי ההבטחה של הקיבוץ. מרגע שהבינו שאני יודע לצייר, הוחלט להקים בקיבוץ סטודיו לאנימציה ולהפיק סרטים. היה ברור שזה העתיד הכלכלי של הקיבוץ. שלחו אותי לבנייני הטלוויזיה בירושלים להשתלם אצל מוטי קירשנבאום. משם כבר לא חזרתי ליטבתה".

    הטלוויזיה הישראלית של ראשית הסבנטיז קיבצה אליה חלוצי אנימציה ואשפי ניסיונות. קודור התחיל ב'ניקוי ראש', עבר ל'סמי וסוסו', ובעיקר שמח לצייר כל מה שביקשו. באחד מימיו הראשונים בתפקיד, ניגש אל השולחן שלו "צעיר שמנמן וזועף" בשם דודו גבע. "הוא החזיק מאפרה כבדה מלאת סיגריות ואמר לי, 'רואה את זה? זה מה שאני מתכוון לעשות למוח של הישראלים' ואז הוא ניפץ את המאפרה אל הקיר. זהו. מאז לא נפרדנו".

    דודו בעצם משך אותך איתו ל'זו ארץ זו'?

    "כן, לגמרי. הייתי הנדוניה שלו לחבורה. הוא החליט שהוא לא מגיע לבד. אני לא הבנתי שום דבר; הייתי עולה חדש שדיבר עברית ברמה של ילד בן עשר, וכל מה שרציתי זה להמשיך לצייר כמו בדירה של דודו. זה לא השתנה עד היום, אגב. השפה המשותפת שלי הייתה עם דודו ופחות עם שאר החבורה. מאוד התחברתי לרוח המחתרתית והשתדלתי ליישם אותה בעצמי כשחזרתי לארה"ב, אבל עדיין הייתי הזר המוזר. מין גראוצ'ו מרקס כזה".

    הדמיון של קודור לאח הציני והזועף משלישיית הקומיקאים היהודים לא נעלם גם מעיניו של גבע. במשותף, ולצד העבודה ב'זו ארץ זו', יצרו השניים סרט אנימציה בשם 'כוכב קטן'. העלילה טיפוסית: צייר דמוי גראוצ'ו מרקס אינו מצליח לסיים ציור. הוא מאמין כי ביום שיסיים תצא מהאיור נערת חלומותיו. ברור שהסוף טראגי.

    "דודו היה גאון אמיתי, ברמה עולמית. עבדתי עם הרבה אמנים ולא יצא לי להכיר ציירים ברמה שלו"

     


    פרסום ראשון: 16.08.16 , 15:55