ההורים: אלינור (42), רכזת פרויקטים עירונית לנוער בעיריית חולון, ויניב (44), סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברה ליבוא סורקים.

 הבנות: שיר (19), חיילת שמשרתת בבסיס הקריה בתל־אביב, גל (17), עולה לכיתה י"ב, ליאור (6), עולה לכיתה א', ונויה בת השנתיים שנמצאת במשפחתון.

 פצע פתוח: יניב הוא בן למשפחת חטופי תימן. כ־20 שנה לפני שנולד, אחיו נחטף, לטענת המשפחה, כשהיה בן שישה שבועות. השנה הייתה 1952, והאח חלה ואושפז. לאחר שבוע, כשהאם הגיעה לקחת אותו מבית החולים, היא ראתה אותו, אך אז נקראה לחדר המנהל, ששאל אותה פרטים לגביו. כשיצאה לקחת אותו בתום השיחה, הוא כבר לא היה ואמרו לה שנפטר.

 בוקר הורים: אלינור ויניב לא אוכלים כלום, וכך גם שיר ("אולי חוטפת איזו עוגייה בדרך לבסיס"). ליאור אוכלת קורנפלקס עם חלב ("היא אוהבת את המתוק, לא את הבריא") ונויה מתחילה את היום עם בקבוק תחליף חלב.

 בישולים: אלינור אחראית. "אני עושה אורז לבן, ספגטי בולונז, בכל יום שישי מרק בשר תימני עם בשר כתף, בימי שלישי ושישי תמיד שניצלים".

 צהריים הורים: יניב בדרך כלל מצליח לקפוץ להפסקת צהריים בבית, לאכול וללכת. "אם לא", נאנחת אלינור, "הוא הולך למסעדה, פיתות, חומוס, מתפרע עם הקלוריות".

 שיר: הבת הגדולה אוכלת ארוחת צהריים בבסיס. "גם היא מעדיפה לקחת אוכל מוכן מהבית", אומרת אלינור. "אבל לפעמים היא מספרת לי שאכלה ב'פיתייה', שזה שניצל או משהו דומה בפיתה. אני מתחלחלת מזה. תמיד שואלת אותה: 'למה?'"

 סבתא: אמא של אלינור אחראית על ארוחת הצהריים של ליאור, שאותה היא אוספת מהגן, ושל גל, שמגיעה אליה מבית הספר. היא מכינה להן עוף בתנור, תפוחי אדמה, שניצל, מקרוני. "בימי חמישי, כשאמא עסוקה בהכנות לשבת, אבא שלי הולך לשכונת התקווה ומביא לבנות לאפות עם פרגיות, חומוס, צ'יפס, סלט. חגיגה".

 נויה: הבת הקטנה לא נוגעת כמעט באוכל המבושל במשפחתון. "כדי שתאכל משהו מכינים לה בקבוק עם תחליף חלב. היא כבר בת שנתיים ועדיין שותה בקבוק שלוש פעמים ביום".

 אוכל בחוץ: "בערך פעמיים בשבוע", אומרת אלינור. "שתי הבנות הגדולות אוהבות מאוד המבורגר. אוהבות גם סודוך (טוסט נקניק) ופסטות עם שמנת. בחיים לא הזמינו סלט במסעדה".

 ג'חנון: "אני מכינה בכל שבת", מגלה אלינור. "זה חזק ממני. כתימנייה, גדלתי על זה. בעיניי זה לא שבת בלי זה, אפילו שלא ממש אוכלים את זה אצלנו ואני מחלקת לשכנים".

 בריאות: המשפחה לא מתלהבת ממזון בריא. "הכנתי סלט קינואה, אז רק אני ויניב אכלנו ממנו", אלינור מספרת. "הבנות לא נגעו. הכנתי אורז מלא, רק אני ושיר אכלנו. זה לא משהו שמצליח להיות אורח חיים משפחתי".

 נשנושים: שיר וגל, שתי הבנות הגדולות, לא אוכלות חטיפים, אבל ליאור ונויה הקטנה מאוד אוהבות. "הכי חמור אצל נויה זה נושא השוקולד", מסבירה אלינור. "היא ממש מכורה לו. בגיל שנתיים היא מנהלת איתי משא ומתן על כמות השוקולד שארשה לה לאכול. היא מתחילה לבקש את השוקולד כבר כשהיא נכנסת למכונית, כשאני אוספת אותה מהגן. אני בדרך כלל נשברת ונותנת לה".

 שתייה מתוקה: "יש", מודה אלינור. "תמיד יש בבית משקה דיאט בשבילי ותה קר לליאור. יש גם מיץ תפוזים סחוט, קנוי. למרות שאני משתדלת לשתות מים, אני חייבת את משקה הדיאט".

 הכי מפריע: "ההתמכרות של נויה לשוקולד וחוסר הרצון שלה להיפתח לטעמים חדשים ולהתנתק מהבקבוק. בגדול, המטרה שלי היא שהבית יהיה תחת אורח חיים

בריא".

דבר הדיאטנית, רותי אבירי:

נקודה למחשבה: האם ניתן לנהל "בית בריא" שמכיל שישה אנשים שלכל אחד מהם דעות, תפיסות, אמונות, העדפות והרגלים משלו? או שאולי נכון יותר לשאוף להשיג בית מקדם בריאות, שברעיון הכללי מתנהל באופן שבו מנסים – בכל רגע נתון – לבצע בחירות שמיטיבות עם בריאות בני הבית ומשיגות אכילה בריאה יותר, בריאות נפשית, דימוי גוף תקין, אווירה נעימה ויחסים טובים יותר? אחת הבחירות החשובות שאני רוצה להציע למשפחת אמינוף לאמץ, כדי לנהל באופן מקדם בריאות (פיזית ונפשית) בית עם ארבעה ילדים שונים, היא הבחירה בעקרון "חלוקת האחריות". זה אומר: ההורים אחראים על מה שנכנס הביתה ומתי אוכלים, וכל אחד מהילדים מחליט אם הוא בכלל אוכל ואם כן — מה וכמה. ולמה? האמת, כי אין לנו כל כך ברירה. טעם, רעב ושובע הם תחושות גופניות, ורק הילד עצמו יכול לדעת מה הן תחושות גופו, אם טעים לו ואם הוא שבע או רעב. במסגרת הבחירות שתחת אחריותם ההורית, אני ממליצה לאלינור ויניב לא להכניס הביתה מיצים ממותקים, ג'חנון ועוגות כל שבוע, את "הקורנפלקס המתוק והלא בריא" לליאור, ואם יש להם אומץ — את השוקולד ותחליף החלב של נויה, שבגיל שנתיים (!) עדיין שותה בקבוק שלוש פעמים ביום. את אי־הכנסת המוצרים האלו הביתה (והכנסת מוצרים בריאים יותר) יש לבצע בהדרגה, עם ליווי והדרכה של איש מקצוע, כדי למנוע היווצרות של התנגדויות, כעסים וריבים עם הילדים בעקבות השינויים.