שבת 24 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רוני דואק
    7 ימים • 17.08.2016
    תמונת מצב
    אחרי עשייה חברתית במשך יותר מ–20 שנה, איש העסקים והפילנתרופ רוני דואק אזר אומץ והגשים חלום פרטי: אמנות. בגיל 57, במרכז תרבותי שהוא מקים בימים אלה, הוא מציג מיצבי וידיאו–ארט שלו. בראיון מיוחד מסביר דואק איך קשור פרץ היצירתיות המאוחר לפרידתו מהשחקנית יעל אבקסיס, איזה מהפך חולל בחייו יגאל עמיר, ואיך הופכים פיגוע לאמירה אמנותית מהדהדת
    אמירה לם, צילומים: אלדד רפאלי

    "שבת אחת לפני ארבע שנים נסעתי לבקר את הבן שלי, שגר במרכז תל־אביב, ועברתי בשדרות ח"ן", מספר איש העסקים, היזם החברתי והפילנתרופ רוני דואק. "ארבעה קשישים ישבו בשדרה עם המטפלים שלהם ובהו באוויר. חשבתי לעצמי, יום שבת, והקשישים האלו שותקים כאן לצד הפיליפינים שלהם, במקום להיות עם המשפחות שלהם, שיכולות לשמוע את הסיפורים המדהימים של חייהם. זה מיד זרק אותי לאבא שלי, שנפטר לפני שמונה שנים, להתנהלות שלי איתו בשנים האחרונות ולשאלה אם אני, כבן, הייתי שם מספיק עבורו. ותוך כדי שאני נוסע, עלתה לי תמונה בראש: ראיתי וידיאו־ארט שמספר את סיפורם של הזקנים דרך העובדים הזרים שמטפלים בהם".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צפו בקטע מתוך הווידיאו־ארט של רוני דואק 

     

    דואק, 57, מציין את הרגע הזה כנקודה שבה נולדו שני מיצגי הווידיאו־ארט המטלטלים שיצר בדרכו החדשה, דרך האמן. אלא שלקח לו זמן עד שהם התממשו. פרץ היצירתיות שטף אותו דווקא אחרי שנפרד מבת זוגו, השחקנית יעל אבקסיס, לפני כשנתיים וחצי, אחרי עשר שנות זוגיות.

     

     

    אז מה, זה הסיפור הקלאסי של האמן, שהיצירה צומחת מכאביו?

     

    "לא. יעל ואני חברים קרובים גם עכשיו. היא הייתה מהאנשים הראשונים שהראיתי להם את העבודות שעשיתי. אני מעריך את יעל כבן אדם, כאמא, כאמנית, אבל אנשים נפרדים מכל מיני סיבות — כי זה נגמר, כי הם התעייפו. אני חושב שאנחנו מאוד אהבנו אחד את השני. מצד שני, שנינו מאוד דעתנים, מאוד מעורבים ביצירה ובעשייה. אבל נשארה הערכה הדדית גדולה. והפרידה הייתה בנועם, היא נשארה לגור לא רחוק. צריך גם לדעת ממי להיפרד".

     

    הפרידה לא שימשה זרז ליצירה?

     

    "תראי, הכל קשור. השנתיים האלה מאוד משמעותיות עבורי. זו הפעם הראשונה בחיי שהייתי לבד. יש בזה המון כוח".

     

    למה אתה מתכוון?

     

    "התחתנתי בגיל 23, יותר מ־30 שנה לא הייתי לבד. כשאתה כל כך הרבה זמן נמצא בקשר כזה או אחר, יש לך איזה היסח דעת תמידי, ופתאום לראשונה אני לגמרי עם עצמי. ההתמודדות הזאת לא כל כך פשוטה בהתחלה, אבל היא דורשת ממך איזושהי התמקדות, איזושהי הסתכלות פנימית. עכשיו החיבור שלי אל עצמי חזק מאי פעם. אני חווה את האבהות בעוצמה, רואה את העבודה החברתית בצורה אחרת, וזה עזר לי כמובן גם ביצירות. אבל זה לא בא ממשבר, אני שמח עם עצמי, אני מרגיש שאני חי את החיים שלי".

     

    הוא ואבקסיס נפגשו לראשונה כשבאה לעשות בהתנדבות סרט למיזם החברתי שלו, "ציונות 2000" (ראו מסגרת). לה היה כבר ילד אחד מנישואיה לליאור מילר. לו היו ארבעה ילדים מנישואיו לאוולין, בתו של איש העסקים ליאון תמן ז"ל. לדואק ולאבקסיס יש בן משותף אחד, בן 11.

     

    הייתם יחד תקופה לא מבוטלת. איך השפעתם זה על זה?

     

    "יעל לא ויתרה לי במקום של לעשות את מה שאני באמת מאמין בו. היא הייתה ראי מאוד אובייקטיבי עבורי. לא הסכמנו על כמה דברים, אבל לא נתנו אחד לשני לחפף. יעל מאוד יסודית בעבודה שלה, והיא הייתה גם מאוד יסודית בלתת לי פידבק על העשייה שלי. גם אני הייתי מאוד מעורב בעשייה שלה. כשהתלבטה אם לשחק באיזה סרט, הייתי קורא את התסריט והיא הייתה לוקחת בחשבון את דעתי. הייתה פה סימביוזה מעניינת גם בתחום המקצועי".

     

    העובדה שחייתם בעולם של סרטים השפיעה על הבחירה שלך בווידיאו־ארט?

     

    "לא חושב. המשיכה המאוד חזקה לאמנות, ובעיקר לווידיאו־ארט, זה סיפור ישן אצלי. הרבה שנים אני אוסף אמנות, בעיקר פופ־ארט, קית הרינג ואחרים. יש לי אוסף גדול של כרזות, בעיקר כרזות של ציונות משנות ה־20 עד שנות ה־90.

     

    "ברור שביני לבין יעל תמיד היה שיח בנושא של יצירה ואמנות, אבל בעיקר יש פה כברת דרך שלי עם עצמי. אני חושב שאחרי עשייה חברתית של יותר מ־20 שנה, לקח לי זמן להתבשל ולאזור אומץ ולהביע תובנות חברתיות ופוליטיות דרך היצירה. כל השנים אני יוזם פרויקטים בעיקר עם שותפים, ורציתי לעשות בעצמי. מבחינתי, העבודות האלה, גם אם אף אחד לא יראה אותן, זו סגירת מעגל מאוד גדולה, כי כל החיים רציתי ליצור משהו שלם משלי, שאני מוביל אותו מהשנייה הראשונה עד השנייה האחרונה".

     

     

     

    כיסא הנאשמים

     

    אנחנו נפגשים בבית חנה, בשדרות בן־גוריון בתל־אביב. מדובר במבנה לשימור, בסגנון הבאוהאוס, שדואק רכש לא מכבר. הבניין, שנבנה בשנות ה־30 כמשק פועלות, קרוי על שמה של החלוצה חנה צ'יזיק ועבר גלגולים רבים. בשנות ה־90 נפתח בו בית הקפה אפרופו, שם אירע ב־1997 פיגוע התאבדות, שבו נרצחו שלוש נשים. דואק מתכנן להקים במקום מרכז תרבות שישמש גם משכן קבע לאוסף הכרזות שלו. "בעצם מזה הכל התחיל", הוא אומר. "חיפשתי מבנה לתערוכה הזו, וכשנכנסתי לכאן, התאהבתי. הקירות דיברו".

     

    עכשיו גם עבודות הווידיאו־ארט שלו מדברות שם. במיצג הראשון, שנוצר בהשראת הזקנים משדרות ח"ן, נראים על מסכי הטלוויזיה תשעה עובדים זרים, שמספרים בו זמנית, ובעברית, את סיפורי החיים של הקשישים שבהם הם מטפלים. בליל סיפורים של נוסטלגיה, כאב, שואה ומעברות. במסך אחר נראים הקשישים עצמם, כשהם מביטים בדממה אל הצופה בעיניים מלאות עצב והאשמה. את הקטעים הללו ביימה איילת מנחמי.

     

    "כבר מהרגע הראשון אמרתי לצוות, אני רוצה ליצור פסיפס של קיבוץ הגלויות שנקרא 'מדינת ישראל' ולהעלות את המודעות לקשר בינינו לבין ההורים", מסביר דואק. "ובאמת, כשהראינו את העבודה לחברים שלי, כל אחד התחבר מיד לקשר שלו עם אבא שלו ושאל את עצמו שאלות. זה סוג של כיסא נאשמים".

     

    וכשאתה יושב על הכיסא הזה, אתה מרגיש אשם?

     

    "דווקא בשנתיים האחרונות לחייו של אבא שלי, שהיו שנתיים של גסיסה, הייתה בינינו התקרבות גדולה, אבל כן, היו שנים שהבאתי מטפלים שיטפלו בו, ולא היה בהן מספיק מגע אישי. אבא שלי היה אבא טוב ומרעיף, ואני מצטער שלא היו לי קודם את הכוחות הנפשיים ואת הצורך להיות איתו יותר. יש לי תחושת החמצה על שנות הריחוק".

     

    ממה הריחוק הזה נבע?

     

    "אבי נולד בסודן. הוא היה ממוצא סורי־חלבי, ממשפחה של סוחרי טקסטיל. הייתה להם מנטליות מאוד מזרחית. סבתי, שהייתה אישה מדהימה, לא ידעה קרוא וכתוב ודיברה צרפתית וערבית. אמא שלי הייתה צברית. כנער, היה לי הרבה יותר קל להעריץ את סבא שלי מהצד שלה, שהיה ממפקדי ההגנה באזור חיפה ונפצע. הייתה דואליות בנעורים שלי, מצד אחד סבא שמייצג את ההרואיקה הישראלית ממוצא רוסי־פולני, ומצד שני המשפחה שהגיעה מחלבּ. מין רב־תרבותיות כזאת, כמו במצגת. היו שנים שהייתה לי סלידה מלשמוע ערבית. היום אני מצטער שלא הייתי קשוב לזה".

     

    העניין המזרחי, שבו אתה נוגע, הפך לנושא מאוד נפיץ היום.

     

    "אני חושב שהיום אלה רק תכסיסים פוליטיים שאין להם משמעות עמוקה. היום יש לך זוגות מעורבים מכל מיני סוגים ואף אחד לא אומר, 'היא התחתנה עם תימני' או 'הוא התחתן עם פולנייה'. זה לא קיים, אבל זה טוב לפוליטיקה".

     

     

     

     

    טילים ודמעות

     

    כשהיה ילד נשלח אביו, שהיה ממקימי סולל בונה, לשליחות בחוף־השנהב, ודואק עשה את שנות ילדותו באפריקה, שאליה חזר שנים אחר כך כאיש עסקים. בגיל 11 שב לארץ עם משפחתו. "העובדה שגדלתי בתור ילד באפריקה וחוויתי חיים בשפה אחרת, דיברתי וכתבתי צרפתית, יצרה הרגשת גלותיות בחוויה הפנימית שלי, ועל הפער הזה תמיד רציתי לגשר", הוא אומר. "אז כשחזרתי לארץ הייתי בתנועת נוער והייתי מדריך, בצבא רציתי ללכת ליחידה מובחרת והלכתי לצנחנים, ואחר כך הייתה כל הפעילות החברתית. יכול להיות שגם היא באה מהרצון לפצות על הוואקום שנוצר אז".

     

    חרף התחושה הזו, קשריו הפוליטים והחברתיים ענפים. דואק גדל עם יצחק (בוז'י) הרצוג. יולי תמיר היא ידידה, עם כחלון יש לו דיבור מצוין. את סוף השבוע האחרון בילה בחו"ל עם חברו הטוב גיל שויד, מייסד ומנכ"ל חברת צ'ק פוינט, שאומר עליו: "רוני הוא איש רנסנס אמיתי. ההבנה והיכולת שלו לרתום אנשים בכל תחום ותחום, ובמיוחד באמנות, מפתיעות אותי כל פעם מחדש. הוא יזם בנשמתו, שמצליח להרים את המיזמים הכי יצירתיים ומפתיעים — בתחום הפילנתרופיה, האמנות והארכיטקטורה. חוץ מזה, הוא גם חבר יוצא דופן ומטריף בחוש ההומור שלו".

     

    בין חבריו הטובים נמצאים גם דורון ליכטר, ש"שירת איתי כלוחם וקצין בצנחנים וכיום מנהל את מיזם 'כרמי הערבה' שהקמתי"; מריוס נכט, מייסד צ'ק פוינט ושותפו לארגון "שיתופים"; המפיק רם לנדס; וחתן פרס ישראל, הכוריאוגרף אוהד נהרין.

     

    בגיל צעיר נכנס לעסקים של חתנו אז, ליאון תמן. "הייתה בינינו אהבה", הוא אומר על תמן, שנפטר לפני 20 שנה. "למדתי ממנו הרבה, בעיקר לדעת לעבוד עם אנשים". בשלב מסוים פרש לעסקים משל עצמו, ואת הונו עשה בשנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90, כשחי בלונדון, בניהול מספנות ונמלים ופרויקטים בתחומי הבנייה והתקשורת באירופה ובאפריקה. בעשור האחרון הוא משקיע זמן ומשאבים ביוזמות עסקיות בחקלאות ובתיירות מדבר ומייעץ לחברות בינלאומיות. בחמש השנים האחרונות עסק בבניית מתחם אקולוגי לאירוח מדברי בחבל אילות, שיכלול חוות גמלים ומרכז לפעילות שטח וייפתח באמצע 2018.

     

    לארץ חזר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה והמשיך פה בעסקיו. "היה לי געגוע עמוק", הוא נזכר, "אני זוכר את עצמי יושב ורואה בבי־בי־סי שטילים נופלים על ישראל, ואני

    בוכה. אמרתי לעצמי, מה אתה עושה פה?"

     

    רצח רבין היה מבחינתו נקודת המפנה שהובילה לפעילותו החברתית. "ראיתי אז סכנה מאוד גדולה בחברה המתלהמת שנהיינו, באידיאולוגיה המסוכנת והאלימה הזו, שאנחנו לצערי מתחילים לשמוע אותה שוב בשנים האחרונות", הוא מסביר. "אני חושב שאז גם חילחלה בי התובנה שבן אדם אחד יכול לעשות שינוי לטוב ולרע, וחשבתי שכמו שיגאל עמיר הרג ראש ממשלה והרג תהליך מדיני, אז בן אדם אחר יכול ללכת לכיוון השני ולעשות דברים משקמים לחברה. ככה קמה 'ציונות 2000', ואחר כך גם המיזמים החברתיים האחרים".

     

    אפשר לומר שמאז הפעילות העסקית שלך צומצמה והתמסרת לפילנתרופיה?

     

    "הורדתי אוקטבה בעולם העסקים. עולם העסקים אף פעם לא הלהיב אותי, זה היה כלי".

     

    היקף הונו לוט בערפל, אבל דואק לא מכחיש שהוא מושקע במיזמים החברתיים שלו בעשרות מיליוני דולרים. בשנים האחרונות הוא מצליח לגייס לנושא אנשי עסקים רבים. לדבריו, המחאה החברתית שיחקה בכך תפקיד חשוב. "מחאת קיץ 2011 גרמה לאנשי קהילת העסקים לחשוב מחדש על תפקידה בהורדת יוקר המחיה וצמצום הפערים בחברה הישראלית'', הוא טוען. "חלקם מתוך פחד מחרמות, חלקם הושפעו מילדיהם, ולחלקם פשוט נפל האסימון שחייב לבוא כאן שינוי עומק, ושצדק וחמלה הם גם שיקולים חשובים בהחלטות עסקיות, מעבר לרווח והפסד".

     

    כאוס טוטאלי

     

    המעורבות שלו מתבטאת גם במיצבים האמנותיים שלו. ב"קפסולה", המיצג השני שהוא מציג בבית חנה, שאגב ייפתח לקהל בסוף השבוע הראשון בספטמבר – מוקרנים על שלושה מסכים במקביל שלושה סרטים שנוגעים בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף שאירע בינואר השנה. על מסך אחד רואים את הפיגוע בפאב "סימטא", שבמהלכו נרצחו שלושה אנשים. מנגד, רואים את המחבל המספר על תוכניתו הקטלנית, ובמסך האמצעי נראית השגרה הדיזנגופית. "אחרי הפיגוע, תל־אביב, עיר שמכירה טרור, פתאום איבדה את עשתונותיה", אומר דואק. "כמה ימים אחר כך פורסמו קטעי הווידיאו שצילם המחבל בעודו מתכונן לפיגוע ושוב חשבתי על הכוח של בן אדם אחד לעשות דבר שיעורר כאוס טוטאלי. רציתי להראות את המורכבות של הקיום כאן ואת זה שאנחנו חושבים שאנחנו בשליטה, אבל אנחנו לא בשליטה.

     

    "מצד אחד יש לי כעס גדול על המחבל, שמייצג את האיסלאם הקיצוני שאני מתעב. מצד שני, אני מאמין שאמירות כמו 'הערבים נוהרים לקלפיות' או 'ביבי טוב ליהודים', קמפיינים שמקטלגים אוכלוסייה שלמה, מחריפים את המצב. לדעתי, יש במדינה רוב של ערבים ישראלים שרוצים לחיות פה בשלום ולהיות חלק מהחברה, וצריך להיות קשובים אליהם ולכבד אותם".

     

    לא מכבר כתבת ב"ידיעות אחרונות" מכתב גלוי לנתניהו, שבו אמרת לו: "ההיסטוריה מחכה לך... אני כותב כי אין אור בקצה המנהרה וברקע יש צעקות של 'מוות לערבים'".

    "פניתי לנתניהו שהוא באמת אחד מראשי הממשלה הכי חזקים שהיו במדינת ישראל, לבוא ולעשות מעשה. אי־אפשר להמשיך לשבת בחוסר עשייה מדינית ולהאשים רק את הצד השני. חייבים ליזום מהלכים יצירתיים ולחשוב מחוץ לקופסה. להתחבר לערביי ישראל. גם בקרב הפלסטינים, אני חושב שחמאס לא מייצג את הרוב. יש שם אנשים כמו אבו־מאזן ואחרים, שאפשר לדבר איתם. אי־אפשר להשאיר אותם חסרי תקווה כל כך הרבה שנים. הכוח הוא לא רק להרים את הנשק כי אתה הכי חזק, הכוח הוא גם להושיט יד". •

     

    כולם למען כולם

     

    ב־1995 הקים דואק מיזם חברתי ראשון, ומאז הוא לא נח

     

    לפני כ־21 שנה הקים רוני דואק את עמותת "ציונות 2000" לשינוי חברתי, הרותמת חברות היי־טק, מפעלים ועסקים לפעול למען הקהילה, ובין היתר להעסיק אנשים מהשכבות החלשות בחברה ולרכוש ציוד בפריפריה.

     

    מאז ההצלחה של "ציונות 2000" יזם והקים דואק מיזמים חברתיים נוספים, הפעם עם שותפים כקרן רש"י, קרן גנדיר, מריוס נכט ועוד. "הבנתי את הכוח שבהתאגדות סביב חזון, סביב שותפות", הוא אומר. הם הקימו יחד את "שיתופים", ארגון העוסק ביצירת שיתופי פעולה בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי והמגזר השלישי (ארגונים ללא מטרות

    רווח). אחד הפרויקטים המרכזיים של "שיתופים" הוא "5 פי 2", הפועל להכפיל את מספר התלמידים שלומדים חמש יחידות במתמטיקה.

     

    לפני שנה הם יזמו גם את הקרן למיזמים לאומיים שבראשה עומדת אלוף (מיל') אורנה ברביבאי וכיו"ר שלה משמש גדי לסין, מנכ"ל ונשיא שטראוס. בין היעדים שהקרן הציבה

    לעצמה: המאבק בזיהומים בבתי חולים והפחתת אחוז הנפטרים כתוצאה מהם במחצית.

     

    עד כמה חזונך לגבי "ציונות 2000" ומיזמים חברתיים התממש?

     

    "ב־96', כשהתחלנו לנסות לגייס עסקים לפרויקט על"ה (עסקים למען הקהילה — א"ל) היה לנו קשה לשכנע בחשיבות העניין. כיום מאות חברות פעילות בעל"ה ורבות מהן מעסיקות איש קשר לקהילה. דוגמה אחרת, כשפנינו לאחרונה לאנשי עסקים ולתאגידים על מנת לגייס משאבים למיזם הזיהומים בבתי החולים, גייסנו את רוב הסכום בכמה ימים. בשנות ה־90 זה לא היה קורה".

     

    מה צריך כדי שמיזמים חברתיים יצליחו?

     

    "בזמנו הקמתי מרכז קהילתי בתוך שכונה לעולי אתיופיה ועולים מבריה"מ לשעבר באופקים, כשהרעיון היה לעשות חיבור בין כולם. יום אחד הייתי בדרום והחלטתי לקפוץ לשם, לראות מה קורה. במגרש המשחקים שליד ראיתי שני תורים, תור של ילדים אתיופים ותור של עולים מבריה"מ. הייתי בשוק מטורף. נכנסתי לתוך המרכז עצמו וראיתי שחרדים השתלטו עליו. פתאום הייתה גזענות בתוך פרויקט שבא לעשות טוב. אז הבנתי שאתה יכול ליצור את הפרויקטים הכי נכונים, אבל אם אתה לא דואג לתחזוקה שלהם, הכל יקרוס. פרויקטים חברתיים הם לאורך זמן".

     


    פרסום ראשון: 17.08.16 , 11:44