1 ילדות — כי הכל מתחיל בבית
"נולדתי בירושלים, בגבעה הצרפתית, הצעיר מבין שלושה אחים. כילד לא הייתי מאלה שמרבים להתעסק בפעילות גופנית. לא הייתי שמן, אבל גם לא ראיתי את עצמי כספורטאי. אחי הגדול אלון הלך באותה תקופה לחוג ג'ודו במתנ"ס הקהילתי. ראיתי איך זה ממלא ומספק אותו וראיתי את הכבוד שרוחשים לו בבית הספר, שנינו למדנו בו בפער של ארבע שכבות. הוא שיכנע את ההורים שלי לקחת אותי לחוג והסביר להם שג'ודו זה משהו כיפי. אמרתי שאנסה. אלון פשוט לקח אותי יד ביד, הציג אותי בפני המאמן ואמר לו, 'זה אוֹרי, אחי הקטן'. המאמן אמר, 'אם אתה אח של אלון, אז כנראה גם אתה מוכשר'.
"איך שעליתי על המזרן היה בי דחף להיות הכי טוב, בלי להבין את החוקים והמטרות. פשוט רציתי להצליח, הייתה בי מעין חוצפה חיובית שמלווה אותי עד היום. הייתי מאוד רזה, אבל היו לי רגליים וידיים ארוכות. חזו שאגבה. בשלב מסוים המאמן הבין שאני מוכשר והמשכתי. ההורים הבינו שזה טוב לאישיות של ילד. הם ראו איך זה בנה את אלון. גרנו באותה דירה שההורים גרים בה עד היום והבית היה אוהב ותומך. חינכו אותנו להיות קודם כל בני אדם. המצב הכלכלי היה בסדר. לאבא שלי היה חשוב העניין האקדמי. היה לו חשוב שאעשה את הדברים בג'ודו וגם שאהיה תלמיד טוב, אבל הייתי תלמיד בינוני. השינוי שעברתי אדיר. עכשיו אני לומד פסיכולוגיה בבינתחומי. אני כותב ספר על כל מה שעובר לי בראש. המסע לאולימפיאדה זה משהו עוצמתי מאוד: פחדים, אימונים לא טובים. לא האמנתי בעצמי בתחילת הדרך. מבנה האישיות שלי גרם לי להמעיט בערכי. זה יצר אצלי קונפליקט, שכילד לא יכולתי לפתור עד שהתגבשתי. הרצון שלי להצליח נבע מכך שהבנתי שאני רוצה להיות יוצא דופן, שיידעו מי אני. זה ליווה אותי בדברים הכי קטנים. למשל, הייתי הולך לישון בלילה ולא נרדם, מסתכל על החלון ומדמיין שאנשים מדברים עליי, שמעריכים אותי, אפילו לא ידעתי למה ובאיזה תחום.
"כילד לא הייתי אחד מהחבר'ה. היו לי חברים ספורים. ביסודי דווקא הייתי אחלה, אבל בתיכון לא קיבלו את השוני, שאני ספורטאי ואלוף ישראל. אנשים קינאו בי, וזה יצר אנטגוניזם. לא היה לי כיף, הייתי מגיע בתחושה לא נעימה. הג'ודו היה מקום המפלט שלי. רק שם פרחתי וקיבלו אותי באהבה.
"מעולם לא הלכתי מכות. זכור לי רק מקרה אחד, שילד בכיתה ז' בא אליי ואמר לי, 'אתה וכל הג'ודו שלך, בוא נעשה קרב'. הוא היה ילד בעייתי. הוא שם עליי יד, דפקתי לו תרגיל ג'ודו רק כדי להראות לו שאני לא פראייר, ומאז לא התעסקו איתי יותר".
2 בדרך יקראו לך לוזר
"שמעתי את כל הדיבורים על האופי שלי, אבל הוכחתי לכולם שזה אחרת. אופי חלש לא יכול לייצר מדליסט אולימפי. אבל כן, בשלב מסוים הרגשתי שהודבקה לי תווית של לוזר, ואני נגד המילה לוזר כי היא לא נכונה לגבי אף אחד. אולי יותר נכון להגיד שיש אנשים שלא מודעים ליכולות שלהם. הבעיה המנטלית שלי ורגע הנפילה שלי נבעו מהידיעה שאני מוותר ולא יכול להתמודד. את התחושה הכי כואבת חוויתי באליפות העולם שבה היה לי קרב נגד אלוף העולם לצעירים שהפך בריו לאלוף האולימפי עד 100 ק"ג, לוקאש קראפלק הצ'כי. רמסתי אותו בשתיים וחצי הדקות הראשונות ואז איבדתי את האמונה בשנייה אחת והרגשתי שאין לי יותר כוחות להתמודד עם זה. חשתי תסכול אדיר, ראיתי אותו עולה ואותי יורד. ההפסד הזה שבר אותי מנטלית. ההורים שלי באו אליי לפריז ואמרתי לעצמי אחרי הקרב, 'תשמע, אורי, יש לך בעיה'.
"היו לי המון רגעי משבר, אבל לא חשבתי באמת על פרישה, כי תמיד הייתה לי ציפור קטנה שלחשה לי שאני מסוגל. האש דלקה בי וזה מה שהחזיק אותי, עד שהאנשים הנכונים הגיעו והציתו אותה".
3 תהיה מוכן לשלם מחיר כבד
"כן. שילמתי מחיר חברתי בג'ודו. אני לא מצטער על זה, אבל ההתעסקות בג'ודו בלבד גרמה לי להיות שבוי רק בעולם הזה. ההחלטה שלי להתנתק קצת מהג'ודו, דרך מעבר דירה מוינגייט לתל־אביב, הייתה אחת הסיבות המרכזיות להצלחה שלי להביא פה מדליה. וגם התמיכה שקיבלתי מהספונסרים שלי, רב־בריח, אלטשולר־שחם ובנק יהב.
"ההכנות לאולימפיאדה היו סיזיפיות. התחרותיות הקשה, ההתמודדות עם התקשורת. היו ממני המון ציפיות כסגן אלוף אירופה. פתאום הייתי מועמד למדליה אולימפית. האימונים היו קשים וכללו אימוני משקולות עם משקלים אסטרונומיים, כדי להיות הכי חזק. כדי לנצח את הצרפתי טדי רינר צריך להיות חיה מבחינת הסבולת בקרבות שלא נגמרים. המאמן אורן סמדג'ה הכין אותי לאולימפיאדה, ואני הקדשתי את כל חיי כדי להגיע ליום הזה כשאני הכי מוכן.
"גם ביומיום אני משקיע הרבה. יש לי 12 יחידות אימון שבועיות, שני אימונים בכל יום, מלבד שבת שהוא יום מנוחה. בדרך כלל אני קם בשבע וחצי בבוקר, אוכל ארוחת בוקר עתירת חלבון ויוצא לפקקים בדרך לוינגייט. אחרי אימון הבוקר אני נח לקראת אימון הערב שנערך בחמש. אם עשיתי שני אימונים טובים, זה נקרא שבאותו יום ממש פינקתי את עצמי".
4 אל תחשוש לחטט בפצעים
"לאורך הדרך היו בי פחדים רבים: פחד מכישלון, פחד מציפייה, פחד מלאכזב, פחד שלא אוכל להביא את היכולת האמיתית שלי לידי ביטוי. יש הרבה פחדים בחיים ובספורט, ומתחרות לתחרות למדתי להתגבר עליהם. גם באולימפיאדה הם הופיעו וידעתי לנצח אותם. ההצלחה היא תוצאה של דרך, של התמודדות ושל הבנה עמוקה שהגעתי אליה עם הפסיכולוג אלעד פזי, על מה שחזק בי וגם על נקודת התורפה שלי. בזכות זה למדתי שבתוכי יש אריה. הוא התפרץ אחרי שהבאתי מדליה באליפות אירופה בבאקו ב־2015, אבל אחרי זה באה שורה של כישלונות ואמרתי לעצמי: אולי זה היה היה סתם פוקס. איפה ההמשכיות? לא ראיתי יציבות עד לשנה האחרונה.
"אבל מהטורניר הראשון ב־2016, בכל תחרות הגעתי לגמר. אמי מייחסת את זה להחלטה שלי לעזוב את וינגייט. עברתי לגור בתל־אביב. רציתי דירה משלי, שתיתן לי חיים אחרים מחוץ לספורט. אני צריך שיהיה לי טוב כדי להצליח במה שאני עושה. הבנתי את זה רק בגיל 25, רק אחרי חשבון נפש.
"המאמן אורן סמדג'ה הוא הצד השני שלי, ביכולת שלו להיות אגרסיבי בחיים ובקרב. אני יותר רך. הוא חונך לווינריות והביא מדליה אולימפית. באחד הטורנירים הוא העיף אותי מקוריאה חזרה הביתה. היו לנו התנגשויות. מי שעזר לי למצוא את המקום הנכון היה הפסיכולוג שגישר בינינו. הוא לקח את הקיצוניות שלי ואת הקיצוניות של אורן ואיזן בין הדברים. הוא עזר לאורן להבין את מבנה האישיות שלי ואז יצר התאמה. היה לנו קשה לתקשר בהתחלה. היה לי קשה להתרגל לשיטה שלו. אבל עם העבודה מול הפסיכולוג, הוא הפך למאמן יותר טוב. הוא מחזק אותי, ואני מעריך את הצד הזה. גם אני עשיתי את השינוי האישי שלי, כשהלכתי לכיוון פייטריות. זה תמיד היה אצלי, אבל הוא גירה את זה. זה היה מוחבא בגלל מבנה האישיות שלי. אבל בהדרגה הפכתי מחתול לאריה שואג. מתחרות לתחרות הפקנו לקחים.
"אבל למודעות החדשה שנוצרה בי יש שני צדדים, כי היא כל פעם חושפת חששות ופחדים. זה מעיק, יש לי מבנה אישיות כזה, לא שקט. אני אוהב את עצמי כמו שאני. עכשיו אני מסתכל לפחד בעיניים, כי אם לא אסתכל עליו כך, אהיה אדם ממוצע. כל היום אני במחשבות. אין לי שקט נפשי, מבנה אישיות כזה. נפש כלואה. אני לא נהנה. יש לי דברים לא נשלטים באישיות, אז אני צריך הסחות דעת: לנגן על גיטרה, לכתוב ספר.
"שמעתי שהפכו אותי בארץ לסמל מין. זה מחמיא לי, אבל אני מעדיף להיות סמל לאומי. אני יודע ששום מדליה לא שווה אם היא לא מלווה באהבה. אני רוצה שתהיה לי חברה, אבל זוגיות צריכה להתפתח בתחילת השנה האולימפית, אחרת קשה להכיל עוד אדם בחיים שלך. זו השקעה. אני אדם מאוד זוגי באופי שלי".
5 לעמוד על כתפי ענקים
"כשאורן ויעל ארד זכו במדליות שלהם בברצלונה ועשו את הפריצה, הייתי בן שנתיים בקושי, כך שהמודל שלי היה אריק זאבי. אורן נתן לי את ההכוונה המקצועית הטובה ביותר. היו סביבי שני ג'ודאים גדולים וזה עזר לי מאוד.
"ההצלחות שלי התחילו כשזכיתי במדליית ארד בטורניר הגראנד־פרי באמסטרדם ב־2011. פתאום קיבלתי כסף על תחרות והבנתי שאפשר גם להרוויח כסף מג'ודו. לא האמנתי בעצמי עד שאורן סמדג'ה נכנס לתמונה. הוא הגיע לנבחרת הבוגרת כשהייתי בן 20, הסתכל שבועיים־שלושה מהצד ואז הגיע אלינו ושאל מי מאיתנו בסגל האולימפי. ואז הוא אמר: 'אתם יודעים שתהיה פה מדליה אולימפית?' הסתכלנו עליו בתדהמה כי חשבנו שזה מופרך. הוא לקח חמישה ג'ודאים שהאמין בהם לפי האימונים, יצר פרויקט, הכניס בינינו תחרותיות עם שני אימונים ביום וידע מה קורה עם כל אחד בין האימונים. המפנה חל באימון הראשון שלי בנבחרת הבוגרת. זה קרה מיד אחרי שהצלחתי בקטגוריית הקדטים להיות ראשון בקריטריון.
"ואז הזמינו אותי להתאמן עם הבוגרים. באימון הראשון נבהלתי מהעוצמות של החבר'ה. הרגשתי מאוד חלש. באתי עם ביטחון של ילד, וזה התנפץ לי בפנים. ראיתי את אריק זאבי מתאמן. הסתכלתי עליו כעל אגדה, הבן אדם היה מדליסט אולימפי, אלוף אירופה, סגן אלוף העולם. בחנתי עצמי ביחס אליו. אם אזרוק אותו באימון, זו תהיה הצלחה. בשנתיים הראשונות העוצמות שלו לא איפשרו לי להפיל אותו, אבל הייתה לי מוטביציה אדירה להילחם בו".
6 שמור על פרופורציות גם בשיא
"אני לא יכול להגיד לך שכרגע אני מאושר ברמות אדירות. להפך. אני מאוד נינוח ולא מבין אם אני בהלם, או אולי רק כשאגיע לארץ זה יתפרץ. אני מעולם לא יוצא מפרופורציות. חי את הרגע. תמיד נחמד ומסביר פנים. גם התקשורת לא יצאה מפרופורציות. לישראל היו עד לריו רק שבע מדליות אולימפיות, ופתאום יש עכשיו עוד שתיים, כך שבעיניי הקרנבל היה מוצדק.
"לא התפוצצתי אחרי הזכייה במדליה, אולי כי הבנתי שהדרך יותר חשובה מהתוצאה. הסתכלתי כשהשופט הכריז על הניצחון, וזהו. קשה לי להסביר את זה. במשחקי באקו קפצתי על אורן ויצאתי מגדרי. הייתי באופוריה. עכשיו עברתי שנה כל כך אינטנסיבית. הגעתי מוכן ולכן לא הופתעתי. אני משתדל לזכור שבראש ובראשונה המהות עומדת מאחורי המדליה, וזה מה שעשיתי. זו לא סתם פיסת מתכת, אלא התמודדות עם הדבר הזה שנקרא ספורט. אני בא לנצח, לא לטובת אהדת הקהל, אלא בשביל משהו אמיתי מבפנים.
"את ההגרלה שלי לקרב נגד הג'ודאי המצרי איסלאם א־שיהאבי ראיתי עוד בבית. ידעתי שאני יותר טוב ממנו, אבל יש משהו מרתיע בפנאטיות הדתית שלו. זה עורר בי את הצד של הספקות והחששות. כשנחתתי בריו לא חשבתי עליו. שלושה ימים לפני התחרות ראיתי אותו בחדר האוכל בכפר האולימפי. אנשים שלחו לי הודעות ברשתות החברתית כמו 'תפרק את המוסלמי'. אבל הבנתי שבאתי להילחם נגד ספורטאי, ולא משנה לי אם הוא מצרי.
"הוא מעולם לא דיבר איתי. תמיד היה לו מבט עוין. הוא היה מסתכל כאילו הוא רוצה לרצוח אותנו. במעלית המצרים לא רצו לעלות איתנו. כמה דקות לפני שעלינו, שמעתי אותו ואת המאמן שלו אומרים אחד לשני: 'אללה אכבר'. זה הזכיר לי את מה שקורה בארץ לפני הפיגועים, עם הצעקות האלה.
"אני מורגל ללחוץ יד אחרי קרב. ברור שהלכתי יותר קדימה. חיפשתי את היד שלו, אורן ביקש ממני. מעולם לא פיתחתי שנאה. רק עניינים מקצועיים. להגיד לך בכנות? מה שקרה איתו לא מבאס יותר מדי. אני מרגיש שבקרב הזה נתתי הכל, ולכן אני שלם עם זה".
7 חשוב גם על העתיד
"שמעתי שהמדינה מתכוונת לקחת מאיתנו חצי מסכום הזכייה. זה מבאס לזכות ושהמדינה לוקחת לך חצי. בלאו הכי אני מקבל שכר של 6,000 שקל בחודש. אבל בשיחה עם השרה רגב היא הבטיחה לנו שהמיסוי יהיה נמוך.
"כרגע אני לא יודע מה המטרה הבאה שלי. אני לא יכול לדבר על מדליית זהב באולימפיאדת טוקיו ב־2020. ברור שיהיו לי חלומות על דברים אחרים. עכשיו בא לי להיזרק. קודם לחזור הביתה להורים בירושלים, ליהנות גם מתל־אביב. מצד שני, אני לא רוצה יותר מדי חופש כי אני מכיר את עצמי: כשאני נח יותר מדי, רע לי עם עצמי.
"גם עכשיו אני מקבל כל שנייה הודעה ועוד לא הספקתי לקרוא הכל. אחרי שחזרתי מהתחרות, ראיתי את אבא שלי בוכה מרוב אושר. זה ריסק אותי. שמתי את המדליה בצד והתחלתי לבכות בטירוף. אבא שלי, שהצטייר בפניי כדמות הכי חזקה, בוכה? זה הכי ריגש אותי, אפילו נלחצתי מזה. אני לא חושב על זה יותר מדי, אבל אני יודע שאם שאם אגיע לטוקיו ב־2020 אחרי הכנה מושלמת ואפסיד – אהיה מאוכזב". •
המאמן אורן סמדג'ה: "מי שאומר שג'ודו יותר קל מענפים אחרים, מגלה חוסר הבנה"
"אני הספורטאי הישראלי הראשון שעושה דאבל אולימפי: זוכה במדליה אולימפית גם כמתחרה וגם כמאמן. אמנם זו לא הייתה המטרה שלי, אבל זה קרה ואני הכי שמח שיש" — אורן סמדג'ה, מאמנו של אורי ששון, היה מאושר השבוע.
למה אתה חושב שזה קרה דווקא לך?
"אולי כי מגיל ארבע אני חי את הג'ודו. אבא שלי, מוריס, הוא ממייסדי הענף בישראל. לא יכולתי לקחת את תפקיד המאמן בלי שאדע שאני יכול לקחת מדליה אולימפית. אמרתי שהחל מהשנה השלישית נביא מדליות מהאליפויות הגדולות. ואז באמת הגיעו הישגים באליפויות העולם ובאירופה".
על דרכו לג'ודו מספר סמדג'ה: "ב־1988 ראיתי עם אבא שלי את אולימפיאדת סיאול. לא היו לנו נציגים שם. ואז אבא שלי אמר לי: 'אתה תהיה מדליסט אולימפי בברצלונה'. ארבע שנים לאחר מכן הגעתי לברצלונה ועשיתי שישה קרבות. הם יכלו להסתכם ב־30 דקות, אבל הקרבות שלי יחד נמשכו אולי שבע דקות, עד שזכיתי במדליה שאיתה העמדתי את המדינה על הרגליים. אחר כך פתחתי מועדונים שגידלו את דור העתיד שלנו בארץ. בתקופה ההיא צמח אריק זאבי, שהיה למדליסט אולימפי ולקח את כל הדבר הזה על הכתפיים. אם מישהו היה עושה מדליה בסיאול, לא הייתי בברצלונה. הייתי ממשיך הלאה. אני אוהב לעשות תקדימים, להיות ראשון".
ספר על היומיים הראשונים באולימפיאדה, כשגולן פולק הודח ושגיא מוקי לא זכה במדליה. מה הרגשת?
"אחרי מוקי התרסקתי. הרגשתי שספורטאי הלך לי בין הידיים. לפני התחרות הוא קיבל זריקות מאוד חודרניות ולא עמד על הרגליים. שבוע לפני אמרתי שאם הוא לא חוזר לעצמו, הוא לא נוסע לאולימפיאדה. הוא עשה פה משהו בלתי ניתן להבנה. אם הוא היה בשיא היכולת שלו, ספק אם מישהו היה מנצח אותו".
איך הכנת את אורי לקראת הקרב מול המצרי?
"אמרתי לו בסיום ללחוץ לו את היד. לא הכנסנו את אורי לקרב רחוב. ידעתי שעם אמוציות שליליות, אתה פותח חלש".
יש בארץ ביקורת על כך שהג'ודו, שהוא ענף שולי, קיבל הרבה כותרות.
"שמעתי שאומרים שבאתלטיקה ובשחייה יותר קשה, אבל אנחנו פיתחנו מסורת. הבאנו את הג'ודו להיות המוביל. יש לנו כבר חמש מדליות אולימפיות. מי שאומר שג'ודו יותר קל מענפים אחרים, מגלה חוסר הבנה".
מה המטרות שלך לקראת טוקיו 2020?
"אני קורא לספונסרים לבוא ולעזור לנו בפרויקט טוקיו. אני רוצה להכפיל את מספר הספורטאים הישראלים באולימפיאדה הבאה".
נדב צנציפר, ריו
5 ארוחות ביום וג'לים של אנרגיה
התוכנית התזונתית שלי מאוד קבועה ומתאימה לקטגוריית המשקל ולסגנון הפיזיולוגי שלי, מספר ששון השוקל 122 קילו ומתנשא לגובה של 193 ס"מ.
המטרה שלה היא לשמור על מסת שריר גבוהה, אבל לא להיות עם יותר מ־13 אחוז שומן.
בבוקר אני אוכל חלבונים: שתי ביצים, קוטג', טונה, לחם, מיץ תפוזים, לחם עם דבש.
בצהריים, מיד אחרי האימון, אני שותה שייק חלבון של לפחות 250 גרם ומשתמש גם בתוספי חלבון כמו קריאטין.
אחר כך אני אוכל 300 גרם של מנה בשרית: חזה עוף או סטייק טוב, ולפעמים קציצות או דג, בדגש על חלבון.
אחרי שנת צהריים אני מרגיש רעב כאילו לא אכלתי כל היום, אז אני אוכל טוסט טוב עם טונה וקורנפלקס עם חלב, וגם חטיף חלבון עם הקפה לפני אימון הערב.
בזמן האימון אני לוקח ג'לים של אנרגיה וקריטאין.
ואחרי האימון אני אוכל המבורגר או פסטה בולונז.
