שני 20 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נורית גלרון
    7 ימים • 17.08.2016
    אינטימית
    מאז פסילתו לשידור של "אחרינו המבול", שכתבה על האינתיפאדה הראשונה, נורית גלרון נמנעה מהתבטאויות פוליטיות. היא הרי יודעת מה זה לשלם מחיר. בראיון לאמירה לם מספרת גלרון למה דווקא עכשיו, כשנולדו לה נכדים, היא מודאגת יותר מתמיד. וגם: מהו סוד הזוגיות הארוכה שלה ושל רפי רשף, ועם איזה פריט סודי היא עדיין מקפידה לעלות לבמה
    אמירה לם, צילומים: גבריאל בהרליה

    השנה האחרונה עברה על נורית גלרון בסחרחרה רגשית. "לפני חצי שנה נפטר אבא של רפי", היא מספרת. "קוראים לזה בשיבה טובה, ובכל זאת זה הפתיע אותנו, זה קרה באבחת רגע. ובדיוק באותו הבוקר שבו קמנו מהשבעה נולדו לנו נכדים תאומים מהבן הבכור שלנו, עומר, כאילו יד הגורל כיוונה אותם בעיתוי מופלא של המשכיות לחיים. הערבוב בין השמחה העצומה והצער העמוק של הפרידה לא עזב אותי הרבה ימים. אלו היו ימים של רכבת הרים, טלטלה מטורפת. אשר, אבא של רפי, היה איש רב־פעלים, אדם גדול, עם נוכחות גדולה בחיים שלנו, ולתוך החלל הזה נכנסו שני הפעוטות המתוקים האלה, איה ואיתמר. איזה פלא עולם זה, שניים שנבראו לחיים, והאחר, היקר, שנמוג מהעולם. עמדתי שם במסדרונות בית החולים וחשבתי שנגמרים חיים ומתחילים חיים. וזה היה גם אופטימי".

     

     

    באמת רגע גדוש ומורכב.

     

    "זה הוליד הרבה מחשבות, למשל, גם על זה שהחיים שבירים ומהירים, והזמן לא מחכה לי, תובנות של הגיל. אבל אני מודה שנפתח בי אז גם חלון של דאגה, מחשבה לאיזה עולם הם יגדלו. זו לא שאלה של ימין או שמאל. באופן כללי אני מודאגת היום. אני חושבת שאי־אפשר לא למצוא פתרון. תקראי לזה שלום או הסדרים, תקראי לזה מה שאת רוצה. בשביל להמשיך לחיות, צריך שיקרה פה משהו. אי־אפשר לדחות ועוד לדחות. זה מוביל לאיזושהי תהום. המדינה משתנה. לצערי, אני חוששת שאנחנו מתחילים לאבד משהו מיסודות הדמוקרטיה".

     

    את מרגישה שיש ניצני פשיזם בפתח?

     

    גרבוז
    גרבוז

     

    "'פשיזם' זו מילה יותר מדי חזקה. יש פה מספיק אנשים שלא ייתנו לפשיזם לקרות, אני מקווה שזו לא תמימות מצידי לחשוב ככה, אבל אני כן מרגישה שיש פה היעדר סובלנות מזעזע, סתימת פיות. יש פה קומץ שמנסה לסתום לאנשים פיות".

     

    מה דעתך על כך ששר הביטחון אביגדור ליברמן זימן לבירור את מפקד גלי צה"ל בעקבות שידור תוכנית שהוקדשה למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש?

     

    "דרוויש הוא קול מאוד חשוב של הפלסטינים, אנחנו צריכים להכיר קצת את התרבות ורחשי הלב שלהם, להיחשף לנקודת המבט שלהם על החיים ועל הסכסוך. אם לא נעשה את זה, נמצא את עצמנו מנהלים דיאלוג רק עם עצמנו".

     

    ומה את חושבת על ההתנהלות של שרת התרבות מירי רגב – למשל, על החלטתה לקנוס מוסדות תרבות שלא יופיעו בהתנחלויות ועל חוק הנאמנות בתרבות שיזמה?

     

    אורשר
    אורשר

     

    "ההתערבויות של הפוליטיקאים והרצון לשלוט ​על התקשורת ועל תכנים תרבותיים הם סכנה גדולה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. אתה יכול לא להזדהות או אפילו לתעב, אבל רדיפה אחרי אנשים שחושבים אחרת ממך היא סוף לצביון החברתי שלנו. מירי רגב עושה נכון מאוד כשהיא מדברת על הקצאת כספים לפריפריה. בתפיסת עולמי אני מאמינה שצריך לקחת מאלה שיש להם ולתת לאלה שאין להם, אני רק מקווה שהכסף יגיע באמת לאלה שזקוקים לו. מצד שני, יש לי בעיה עם הסגנון שלה. לא צריך לכפות. אני לא מבינה, אם מישהו לא חושב כמוך, את רודפת אחריו?

     

    "וכן, קשה לי גם ששרת התרבות חושבת שכדי לאהוב את אייל גולן צריך לבטל את צ'כוב. בעיניי, באמירה שלה יש אפילו תחושה של גאווה ב'בורות'. כדי לאהוב את אייל גולן לא צריך לבוז לצ'כוב. לא צריך לבטל אותו. אני מאמינה בפלורליזם שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, של חברה מתוקנת".

     

    לאחרונה התחזק מאוד השיח העדתי. למי יש לדעתך אינטרס להצית את הגחלים של המתח הזה?

     

    "יש אנשים שעדיין סוחבים איתם שריטות משנות ה־50 וה־60. חברה בהתהוות​ עושה טעויות שלא בזדון. ייתכן שאני לא כל כך מבינה את עומק הקיפוח שהיה, אבל אני רוצה להאמין שבעשורים האחרונים הפער הולך ונסגר. אלה תהליכים שלוקחים זמן דורי. אני בחיים לא חילקתי את החברים שלי למזרח ומערב. לא כל שכן הדור של הילדים שלי, הם אפילו לא ידעו מה זה המושג 'השד העדתי', עד שהשיח הזה ניצת שוב. ​אני לא חולקת על סטטיסטיקות. אני חושבת שצריך לשאוף לשוויון בין אנשים, בין עדות, בין מגדרים, וממרום גילי, אני יודעת שלא תמיד מצליחים להגיע לשוויון בכל הפרמטרים​ ​האלה​.

     

    מירי רגב
    מירי רגב

     

    "אגב, לדעתי יותר משזו בעיה של מזרח ומערב, זו בעיה של פריפריה מול מרכז. הקיפוח הוא של עניים לעומת עשירים. בפריפריה אין רק מזרחים, יש גם רוסים ויש גם אתיופים. אני מרגישה ששם חוסר האיזון. נוצרו כל כך הרבה פערים בין הפריפריה ובין המרכז, ודווקא הפערים האלה הם המסוכנים".

     

    מה חשבת על האמירות של יאיר גרבוז, גידי אורשר ועודד קוטלר ועל המתקפה עליהם? יש כאלו שטוענים שהגיעו מים עד נפש מההסתה המזרחית נגד כל מה שהוא אשכנזי. את יכולה להבין גם אותם?

     

    "האמירות של גרבוז, אורשר וקוטלר לא תורמות לשיח הציבורי ואפילו מזיקות לו ולאווירה הכללית, אבל העליהום עליהם הוא בלי פרופורציות. אי־אפשר לרדוף אנשים עד אין קץ בגלל אמירה אומללה אחת, חייבים להיות מאופקים יותר בשיח הציבורי​".

     

     

    אייל גולן
    אייל גולן

     

    חוסר האיפוק הזה השתיק אותך? נדמה שבשנים האחרונות הפכת להיות פחות לוחמנית.

     

    "השתיקה שלי היא בהחלט מחיר ההתלהמות. לא נעים לומר משהו ולקבל אחר כך תגובות מאיימות. כן, באיזשהו מקום זה משתק, והרי בדיוק על זה עובדים האיומים. היום רודפים אחרייך אם את אומרת משהו שהוא לא בקונצנזוס. לא קל לחוות איומים ושטנה, אני כבר לא בנויה לזה".

     

    בשיא האינתיפאדה הראשונה כתבת את השיר "אחרינו המבול", על הפער בין תל־אביב החוגגת לנעשה בשטחים, הילדה שמאבדת את עינה ואת ביתה. השיר נאסר לשידור בגלי צה"ל. זה השתיק אותך להרבה שנים?

     

    "כן. בחרתי לא לומר יותר. זה קרה כשרפי היה חצי שנה באוניברסיטה בארה"ב. נשארתי עם שני תינוקות בבית, הרגשתי בודדה ומבוהלת. בשיר הייתה ביקורת על הבועה התל־אביבית הנהנתנית, על הניכור והניתוק בין החיים בעיר הגדולה והחיים שנמצאים במרחק נגיעה ממנה. השיר נכתב ב־1989, עברו קרוב ל־30 שנה, את קולטת? 30 שנה, ובאמת אני לא מרגישה שהשתנה משהו!"

     

     

     

    עם בעלה רפי רשף
    עם בעלה רפי רשף

     

     

    נורית גלרון, מה יהיה בסופנו?

     

    "האמת שהמצב מאוד מדאיג. אני לא יודעת מה יהיה בסופנו, אבל מתרחשים כאן תהליכים חברתיים מאוד מדאיגים. חוסר הסבלנות, הקוטביות, הפילוג וההסתה מובילים אותנו למקום שאני בהחלט לא שקטה איתו".

     

    צביטה בלב

     

    שש שנים חלפו מאז תקליטה הקודם ועד אלבומה האחרון, "יקיצה", שיצא אשתקד. לאחרונה גם הוציאה שיר חדש, "תלתלים", לקראת מופע חגיגי שתערוך ב־16.9 בזאפה אמפי שוני ובו תארח את אביב גפן ומירי מסיקה.

     

     

     

    רשף בגרסת "ארץ נהדרת". "התפקענו מצחוק"
    רשף בגרסת "ארץ נהדרת". "התפקענו מצחוק"

     

    תקופה ארוכה הייתה תחושה שנעלמת. 

     

    "לא הפסקתי לעשות ולהפיק מופעים – שירים שלי בעיבודי ג'אז, הופעות בפסטיבלים, מופע משותף עם גיל שוחט והוצאת דיסק משירי נתן זך. הם לא קיבלו הרבה הד, אבל הקהל הנאמן והמסור שלי המשיך לבוא ולחבק. הייתה גם תוכנית של 'בית ספר למוסיקה' (שהוקדשה לשיריה, וגלרון השתתפה בה והדריכה את המתמודדים – א"ל), שהביאה לי קהל צעיר, שהכיר את הרפרטואר שלי אבל אף פעם לא שייך אותו לפנים ולשם שלי. היה מדהים להבין שוב את העוצמה שיש לטלוויזיה. ימים ושבועות אחרי השידור, ​התגובות היו כאילו גילו אותי ב'כוכב נולד'. תארי לך, שאחרי שנים שאני הולכת ברחוב עם רפי, פתאום פונים אליי ולא אליו... לא ייאמן".

     

    היית צריכה את התוכנית הזאת כדי להבין את העוצמה של הטלוויזיה? למה בעצם את לא ממציאה את עצמך מחדש באיזה ריאליטי?

     

    "פנו אליי פה ושם, אבל נורא קשה לי לעמוד בעמדה הזאת של שיפוט. מוזיקה ויצירה הן משהו שהוא כל כך ציפור הנפש של כל מי שמתעסק בו, ואין בי את הציניות הנדרשת, בטח לא כשזה נוגע לבן אדם שחולם. יש משהו מאוד אכזרי בתוכניות האלו. ברור לי שמי שלא משתתף במשחק הזה משלם מחיר, ושילמתי אותו. בתוכניות אירוח הפסיקו להביא מוזיקה, כי היא הורידה את הרייטינג. כך שאם אתה לא נכנס לריאליטי, אתה מוותר על הקיום שלך בטלוויזיה".

     

     

    פארה פוסט. "השתחררנו"
    פארה פוסט. "השתחררנו"

     

    השיר החדש שלך, "תלתלים", הפך ללהיט. הוא נכתב על תלתלייך?

     

    "גם. יש בפייסבוק דף של מתולתלות, השיר מלווה אותו. פעם תלתלים היו עניין מאוד קשה. כשהייתי בצבא הייתי עושה אבו־עגילה. אחר כך פארה פוסט, מ'המלאכיות של צ'רלי', נתנה לתלתלים לעוף לאן שהם רוצים והשתחררנו. פתאום התלתלים נהיו נוכחים, וזו מבחינתי הייתה הקלה גדולה. התחלתי לאהוב אותם".

     

    "תלתלים" נכנס לפלייליסט של גלגלצ. במשך שנים לא היה לך שיר שם, קשה לפרוץ למועדון הזה?

     

    "השבוע ראיתי בתערוכה של אורי ליפשיץ במוזיאון הרצליה סרט, שבו ליפשיץ מקטר על הדירקטורים של המוזיאונים שסירבו במשך שנים לעשות לו תערוכה. הוא שואל מי הם שישפטו, מי הם שיחליטו אם הציבור הרחב יראה את העבודות שלו או לא".

     

     

    גלרון
    גלרון

     

    והזדהית?

     

    "אסוציאטיבית, חשבתי על גלגלצ, על קבוצת אנשים שמחליטה מה להשמיע ומה לא. ברור שהרבה אנשים, שמשקיעים את הנשמה ולפעמים גם את כל מה שיש להם, נפגעים מהשיטה, אבל אני באמת ובתמים חושבת שעוד לא המציאו דרך אחרת טובה יותר. במשך השנים לא הזלתי דמעה כשלא נכנסתי לפלייליסט, אבל בהחלט נצבט לי הלב לקבל דחייה. תראי, גם עכשיו, כשהתחנה אימצה בחום גדול את 'תלתלים', לא פתחתי שמפניה. אם למדתי משהו עם הזמן, זה פרופורציות. יש לי די הרבה שירים שאף פעם לא אומצו בחום על ידי המדיה ובכל זאת הפכו לאהובים, למשל 'למדני את השיר הפשוט של הלחם'".

     

    בשיר הנושא מהאלבום האחרון, "יקיצה", את מדברת על פיכחון, על החמצה. את שרה: "אני רוצה לתכנן את החלום הבא/ לפרטי פרטים/ מההתרגשות ועד האכזבה/ מההזיה ועד הפיכחון/... מהתהילה ועד תהום הכישלון". החלומות שלך היו גדולים יותר? יכולת ללכת יותר רחוק עם הקריירה?

     

    ​"בדיעבד, אין בי שום צער או תחושת החמצה על מה שהיה יכול להיות ולא היה. בחרתי מקצוע שאין בו נוסחאות מובנות של הצלחה, זהו עולם שבנוי על הרבה חושים ומזל. אולי החמצתי משהו בתכנון הקריירה שלי, ודאי היו תקופות שבהן הייתי פחות פעילה. זה מתסכל לפעמים, אבל אני לא מאמינה בקיצורי דרך. הייתי צריכה את התקופות האלה, שבהן מבחינת הציבור כאילו נעלמתי, אבל מבחינתי אלה היו התקופות הכי משמעותיות והכרחיות, עם התבוננות פנימה וחיפוש אחרי הדבר הבא שי​יגע בי. אף פעם את לא יודעת מתי הוא יבוא, וגם כשהוא נוגע בי, זה לא בהכרח נוגע גם בקהל שלי, אם כי בסך הכל אני יודעת ל​העריך ​את החיבוק החם ​והאוהב שקיבלתי ממנו".

     

    ובכל זאת, יכול להיות שאם היית חיה את החיים שלך מחדש, היית עושה את הדברים אחרת?

     

    "את החיים שלי לא, ודאי לא את הבחירה ברפי. את הקריירה שלי – אולי. כשהייתי יותר צעירה, הייתי יותר קנאית ורציתי יותר. זה לא היה ברמות של אטרף. זה היה ברמות של אכזבות כאלה קטנות, ופה ושם היו לי דיכאונות קטנים, כאלה שלא קמים יום אחד, אבל ביום הבא כבר קמים. אני חושבת שלא חוויתי דיכאונות מהותיים, גם כי הייתי מאוד עטופה. אני מרגישה שהבית היה נורא חזק, והילדים, ורפי".

     

    בפנים בוערות

     

    כשנפגשו הייתה בת 31. "היו כמה רומנים היסטריים חולפים והיו בדידויות", סיפרה לי בעבר על השנים שלפני פגישתם. "גרתי אז בדירת גג, והשיר 'שבתות וחגים' כאילו נכתב עליי. אבל תמיד ידעתי שזה יגיע". הם הכירו כששיחקה בהצגה "קשר אייר" בתיאטרון בית ליסין. הוא בא לראות את ההצגה וראיין אותה למחרת בגלי צה"ל. באמצע היה לו בלקאאוט והראיון די נקטע, אבל מאותו ערב, 34 שנים, הם ביחד. הם מקפידים להתרחק מאור הזרקורים, ממדורי הרכילות.

     

    בשיר "מוכה אהבה" בדיסק האחרון היא כתבה ושרה: "תעמוד בפתח בפנים בוערות/ אני אוביל אותך פנימה, בידיים מוכרות/ שוב תכה על חטא ובמילים מעורפלות/ שוב תבטיח ש... כמו בכל אותם לילות", ורשף מקריא כמה שורות מ"החדר הקטן" מאת ריימונד קארבר, על חדרים שבהם אנשים פוגעים זה בזה, ואחר כך מרגישים צורך לנחם.

     

    השיר מדבר על אשמה. הוא לקוח מחייך?

     

    "זה לא שיר ביוגרפי. הסיפור הוא על מישהי שאני מכירה, אני כבר לא בקשר איתה. הבעל שלה התמכר להימורים. הוא היה נוסע בכל יום שישי להימורים ביריחו, ובכל יום ראשון, כשהוא היה חוזר, היו תהומות ביניהם. זה היה נורא. היה ברור שהוא לא יכול בלי זה. הוא איבד הכל בסוף, וגם היא איבדה הכל".

     

    איך קרה שגררת איתך את רפי לאולפן ההקלטות?

     

    "את ספר השירים של קארבר מצאתי אצל עופר מאירי, המפיק המוזיקלי של הדיסק. כתבתי את השיר ונורא רציתי לדבר בו, להקריא משהו, אבל כשניסיתי להקריא זה לא היה טוב. אז ביקשתי מרפי. אם יוסי בנאי היה בחיים, הייתי בטח מבקשת את זה ממנו. רפי הסכים, וזה יצא חזק.

     

    "אני מברכת כל יום וכל שעה על שהגורל הפגיש בינינו. למדתי ואני עדיין לומדת מהקשר שלי ושל רפי כל כך הרבה דברים על החיים, על משפחה ועל חברות, על פתיחות והקשבה, על נתינה וגם על היכולת להסכים לקבל, וגם, ואולי החשוב מכל, על ויתור והכלה. אלה הערכים ששומרים לנו את הזוגיות".

     

    יש זוגות ותיקים שדווקא מתרחקים. אפילו לא שומעים אחד את השני. הכעסים שמצטברים חורתים בהם את שלהם.

     

    "גם אצלנו יש כעסים, אבל יש גם משהו חברי מאוד חזק. אני מאוד מאמינה בלדבר, גם את הדברים הכואבים וגם את העימותים. בשיר 'אתה פה חסר לי', אני שרה: 'אני שונאת אנשים (אנשים חלשים), שבמקום לדבר הם זזים'".

     

    את יכולה לדבר עם רפי על הכל?

     

    "לפעמים אני יכולה ולפעמים לא. אני מודה שלפעמים קשה לי להגיד את כל הדברים, אבל אני חושבת שבזוגיות הכל חייב להיות על השולחן, אחרת אי־אפשר לזוז. רפי יודע לנהל דיאלוג. הוא בחיים כמו שהוא בתוכנית הראיונות שלו, 'אינטימי', זה אותו רפי".

     

    אגב, מה חשבת על החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת"?

     

    "ישבנו והתפקענו מצחוק. זה מצחיק שלוקחים בן ​אדם, שכל כך הרבה שנים מבקר בסלון שלך,​ ​ומגדילים ​מאוד ​את המימיקות​ שלו​, האינטונציות והאמירות שלו. היו לו ​אז ​ראיונות שהפכו לוויראליים וזה בהחלט החמיא ביותר".

     

    את צוחקת הרבה, חייכנית ומלאת חיים, אבל השירה שלך לעיתים עצובה ומינורית. מאיפה נובע הפער הזה?

     

    "זה נכון שהשירים שפרצו והצליחו יותר הם השירים הנוגים והנוגעים, וכנראה ידעתי לבחור אותם היטב, הם באמת שירים יפים ומרגשים, אבל בהופעות שלי יש ​עוד המון שירים קצביים ושמחים כמו 'יש לי סימפטיה', '​המיסטיקנים הסינים', 'אני אשתגע', 'משהו בלבבה' ועוד ועוד, ועכשיו גם 'תלתלים'. אני ​שואלת את עצמי הרבה פעמים מה עושים השירים לאנשים. אני מקבלת כל כך הרבה פידבקים. אנשים יודעים את כל המילים בעל פה, הן משפיעות עליהם, והשירים הם חלק מהווייתם. בדף הפייסבוק שלי אנשים משתפים אותי בחוויות וברגעים דרמטיים ואינטימיים מחייהם שהשירים שלי מלווים אותם. הם שולחים וידיאו של כניסה לחופה לצלילי שיר שלי, יולדת צעירה ששרה לתינוקת שלה את 'חגיגה בצמרת', שיר שנכתב לכבוד לידת בני הבכור. קולגה של רפי סיפר לי​ שהוא ואשתו שמעו בלופ דיסקים שלי בשתי ​הלידות של הילדים שלהם​, עם כל הצירים, הכאבים והלחץ. ​גם לי יש שירים – לא שלי! – שמעיפים אותי לחוויות בחיי ומלווים אותי. אם יש תוגה, אני חושבת שהיא באה בעיקר מהמקום שבו גדלתי".

     

    ילדות נשכחת

     

    גלרון, 65, גדלה בשכונת נווה־עמל בהרצליה, להורים ניצולי שואה, אנשים קשי יום ואפופי שתיקה. עד היום הנושא לא סגור אצלה. "יש עליי את הקטע הזה מהילדות", היא אומרת. בתוך כל החיוכים בשיחה שלנו, כשהיא נשאלת על הוריה, פתאום עיניה מתמלאות דמעות. "תראי מה את עושה לי עכשיו. את גורמת לי לבכות", היא אומרת ומוחה דמעה.

     

    למה? 

     

    "לא יודעת, פשוט הוצפתי בבת אחת בגעגועים ובתחושת חסר, הבנתי שהם היסטוריה כל כך רחוקה. אני מאוד מתגעגעת אליהם, ובעיקר רוצה לבקש מהם סליחה על זה שלא הבנתי איזה חלק גדול יש להם באישיות שלי, בתפיסת העולם שלי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 22. הייתי מאוד־מאוד צעירה. אבא שלי תעה בשבילי החיים כל חייו, ואני לא הבנתי מה המשמעות של לתעות ככה. הוא איבד הכל בשואה, את כל משפחתו. הוא נפטר ב־49', ולא הספקנו לדבר. אמא שלי עלתה לארץ מפולין. היא הייתה בת 81. גם היא איבדה חלק מהמשפחה שלה. זה היה בית קשה. היה שם אור דלוח. החיים היו דלוחים".

     

    במה עסק אביך?

     

    "בהתחלה הוא היה פועל בניין, אחר כך הייתה לו אקזמה בידיים, אז הוא היה קופאי בסופרמרקט. אמא עבדה בבית מחסה לילדים עם מוגבלויות בהרצליה. כל השנים שניהם עבדו קשה מאוד. מאוד־מאוד. פעם היה טיול של עובדי המוסד שבו אמי עבדה לראות את ירושלים בפעם הראשונה אחרי ששת הימים. אמא בחרה לקחת איתה חוץ ממני עוד ילדה מילדי מהמוסד, והעובדים האחרים הביאו רק את בני משפחותיהם. ​הרגשתי שכל תשומת ליבה הייתה נתונה לילדה הזאת ואותי היא מזניחה, ונעלבתי. הרבה שנים לקח לי להבין כמה גדלות נפש ורוחב לב היו בה, באמא שלי.​

     

    "כשאמא שלי חלתה הייתי בתקופת המרידות. חיילת. היא חלתה בניוון שרירים. אני זוכרת את המגע שלה, את החיבוק. מאוד זוכרת. אבל לא זוכרת את השיח. בעצם לא ממש הכרתי את אמא שלי".

     

    ואבא?

     

    "אבא שלי לא היה נוכח בחיי אז. הוא היה איש טוב כזה, אבל לא היה בינינו איזשהו שיח מאוד עמוק. על זה אני מרגישה החמצה, שהוא לא דיבר ואני לא שאלתי. אולי המורכבות הזאת עשתה אותי למה שאני. מה אני? בעצם, ממה צמחתי? אני נורית מנווה־עמל בהרצליה".

     

    פעם סיפרת לי שהייתה אלימות כבושה בבית. היית ילדה מוכה? 

     

    ​​"במושגים של היום, ​כן, בהחלט. הייתי ילדה מוכה. במושגים של אז, זה היה מקובל. אבא שלי עסק בהישרדות כל חייו. יום־יום היה בודק את המעט שיש לו בבנק, אסף אגורה ללירה, ולא היה יכול להיות נדיב כמו שרצה. אני זוכרת, כבר אחרי מותה של אמי, שהוא הרגיש צורך לקנות לי דירת חדר בתל־אביב, גירד מכל החסכונות וקנה לי. הוא רצה לפצות אותי על יתמותי, שארגיש יותר בטוחה. הטריף אותו שהוא אף פעם לא הבין איך זה שהוא עובד קשה ומרוויח משכורת מינימום ואני, ששרה כמה שעות בחודש, מרוויחה יותר ממנו.​ ​אל תתבלבלי, הוא אמר את זה בשיא ​ה​פרגון והאהבה, ואני לא כל כך ידעתי מה לענות לו".​

     

    איך, באור האור הדלוח הזה, צמחה בך השירה?

     

    "זה היה בית נורא־נורא מוזיקלי. אחותי למדה אקורדיון, אז גם לימדו אותי אקורדיון, ואמא שלי, לאה סיטין, הייתה זמרת בבריגדה".

     

    ואחר כך גם פה קצת. וכל חייה הייתה לה תחושה של החמצה?

     

    "כן, שהיא לא המשיכה עם זה. אבא שלי חשב שכשבאים ילדים, צריך להפסיק להיות זמרת. זו הייתה אז התפיסה. אני חושבת שאמא שלי כעסה עליו על כך כל חייה. בגלל זה אני אומרת שזה היה בית לא קל. גם בגלל השואה, אבל בפירוש גם בגלל המחיר שהיא שילמה. אבל היא לא הודתה בחיים שהיא מרגישה החמצה. מה שאני לקחתי מזה זה שכל עוד אני יכולה לשיר, אני אשיר. אני לא אוותר. בתנועה, הגיטרה כבר הייתה חלק ממני, ואחר כך בלהקה הצבאית התחיל איזה תיקון. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת".

     

    גם ההורים של רפי, שבאו מלב האליטה, היו סוג של תיקון, לא?

     

    "היות והתייתמתי ממשפחה בגיל צעיר, היה לי קל לאמץ את הוריו להורים. הם היו אנשים שהיה שווה לאמץ, אנשים חכמים שמשרים סביבך ועלייך ביטחון. מצאתי שם בית חם, מה שכנראה היה מאוד חסר לי. אני חושבת שהחוויה המכוננת בחיי היא לידת בני הבכור עומר. פתאום היינו בית. כשנולדה מיכל זה היה עוד יותר. אני זוכרת שנכנסתי לחדר הילדים והיו שם שתי מיטות ילדים. הם היו די קרובים אחד לשני בגיל, שנה ושמונה חודשים הבדל. והיו שני כיסאות מאחור באוטו. מזוג עם ילד הפכנו למשפחה. ממש משפחה. ואת נועה כבר גידלנו ארבעתנו".

     

    תחתוני תחרה

     

    ועכשיו את סבתא, כבר חצי שנה. את ורפי מטיילים עם עגלה ברחוב?

     

    "כן. אפשר לתפוס אותנו מסתובבים עם עגלות. אנחנו שם לא מעט. הם גרים לא רחוק".

     

    איך הסבתאות, נורית?

     

    "זה מדהים, המפגש הזה עם הנכדים, לראות איך גדלים ככה תאומים, איך הם מתייחסים אחד לשני. זה פשוט פלא. האינטראקציה והחיבור הזה ביניהם כאילו נמשכים מהעוברות. הם נפלאים ואני עוזרת ככל שאני יכולה".

     

    יש לך קושי עם הגיל? צריך, למשל, לעבוד יותר על המראה?

     

    "תראי, קודם כל אני על הבמה, אז תמיד נלחמתי עם הדיאטות ונלחמתי על איך שאני נראית. אני משתדלת לא להזניח את הקטע הזה, אבל כמובן כל גיל משנה אצלך משהו. לשמחתי אני עדיין לא חושבת על התערבויות פלסטיות או על זריקות בוטוקס וכאלה. יכול להיות שבאיזשהו שלב אני ארגיש שאני לא יכולה יותר עם הקמטים פה ושם. אבל אני חושבת שלכל גיל יש את היופי ואת האופי שלו. אני מקבלת את עצמי עם תלתלים, בלי תלתלים, אני מקבלת את עצמי כמו שאני. אני לא רואה הרבה קושי עם הגיל. באמת. יכול להיות שבאיזשהו מקום יש לי איזה חוסר סבלנות לדברים. לא לשיח, לטיפשות. יכול להיות שאני פחות סבלנית לרדידות, לדברים שלא מעניינים אותי. יכול להיות. אבל אני לא אהיה בוטה ואזרוק את הכל. אני לא אגיע לשם, אני בכלל לא אגיע לעימות.

     

    "אני אומרת בכנות, אני בתקופה טובה בחיים. אני לא אומרת את זה סתם. באמת בורכתי. בורכתי באפשרות להיות זמרת כל השנים ולהמשיך להיות זמרת ולהיות פה. בורכתי במשפחה ובבן זוג. אם אני אצטרך מחר להיפרד מהחיים, אני לא ארגיש שהפסדתי משהו. אני רוצה להמשיך ככה. היה לי מזל".

     

    אפרופו מזל, פעם גלרון סיפרה לי שהיא תמיד מופיעה באותו זוג תחתוני תחרה, תחתוני המזל שלה. השבוע שאלתי אותה אם היא עדיין שומרת על המנהג הזה. היא ענתה לי שכן, היא עולה לבמה בדיוק עם אותו זוג, והתעניינה בחיוך אם אני מכירה מישהו שיכול להטליא אותם.

     

    amiralam@zahav.net.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 17.08.16 , 15:47
    ידיעות אחרונות