{ }
שבת 23 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 18.08.2016
    מוסלמים על הכוונת
    תומר פרסיקו

    בנאומו השבוע הכריז דונלד טראמפ שאם ייבחר לנשיא יגביל את ההגירה לארה”ב על בסיס אידיאולוגי: “עלינו לקבל למדינתנו רק את מי ששותף לערכינו ומכבד את אנשינו”, אמר. “מי שאינו מאמין בחוקה, או מי שתומך בחוסר סובלנות ובשנאה, לא יוכל להגר לארצנו”.

     

    האם למדינה מותר להגביל את ההגירה אליה על פי קריטריונים ערכיים? לכאורה, הזכות לחופש דת ומצפון אמורה להגן על אמונותיו של הפרט ולאסור אפליה כלפיו על בסיס תפיסת עולמו, אלא שאת הזכות הזאת יש לסייג כשמדובר במהגרים לארץ זרה. התקופה שבה אנו חיים מאפשרת להמוני אדם לנוע ברחבי הגלובוס בחיפוש אחר תנאי חיים טובים יותר, ומדינות הלאום השונות נצרכות לעדכן את תנאי ההגירה שלהן. אפשר בהחלט להכיר בזכותן של קהילות לאום להגן על אופיין ועל תרבותן, ולכן הדרישה ממהגרים לקבל את עקרונות החוקה של אותן קהילות אינה מוגזמת. עם זאת, הקריטריונים לא יכולים להיות ספציפיים מדי.

     

    האם ארה”ב יכולה להגביל, למשל, הגירה אליה של סוציאליסטים או של אנשים שמאמינים שישו הוא משיח שקר? ודאי שלא. טראמפ דיבר, לדוגמה, על שנאת האיסלאם הרדיקלי להומוסקסואלים, אך הגבלת או מניעת הגירה של מי שחושב שאין לאפשר נישואים חד־מיניים לא תעלה על הדעת. נושאים שונים מצויים בפולמוס ציבורי בארה”ב, ובוודאי שאי־אפשר להגביל את התרבות האמריקאית לעמדתו של צד אחד. נאמנות לחוקה, לפחות לפי פרשנויותיה הנוכחיות, מאפשרת ביטוי של כל העמדות.

     

    מעבר לכך, על כולנו לשאוף לא לאחדות דעות אלא לנאמנות בסיסית לעקרונות ההסדריים של חיים חברתיים. דרישה מקדימה לנאמנות לעקרונות חוקה היא דבר אחד (וחיובי), ואילו דרישה מקדימה לפמיניזם, פלורליזם דתי או אהדת להט”בים היא דבר אחר (ושלילי). קל לנחש שלמרות שהגבלת הגירה של על בעלי עמדות שמרניות בקשר להומוסקסואליות, למשל, לא תאפשר לחרדים ודתיים מישראל להגר לארה”ב, התוכנית של טראמפ מכוונת נגד ההגירה המוסלמית.

     

    והנה, בדיוק ביום שבו טראמפ הציג את תוכניתו פסק בית משפט בקאן שבצרפת כי תקנה שקבע ראש העיר, לפיה לא יורשו נשים להגיע לחוף הים ב”בורקיני” (המכסה את כל הגוף), היא חוקית. התקנה אושרה “מטעמי ביטחון” ולפי חוק האוסר על אזרחים “להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים”.

     

    החוק הזה הוא דוגמה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, המבוססת על מסורת ארוכה של הפרדה בין דת ומדינה ואף גישה אנטי־דתית מופגנת. למרות שגם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במי הים של קאן, ברור שגם כאן מדובר ברצון להדיר קבוצה דתית מסוימת, דהיינו מוסלמים. החוק הזה מנוגד לחופש הדת והמצפון ופולש לרשות הפרט, על אחת כמה וכמה כשכאן לא מדובר במהגרים אלא באזרחי המדינה.

     

    ההגירה המתגברת בשילוב עם איום הטרור הג’יהאדיסטי מאתגרים בצורה חריפה את המסגרות הליברליות של המערב. בעיקר נראה שהדת המוסלמית הופכת מטרה זמינה לאפליה והדרה. בעוד עלינו לעמוד איתן לצד הערכים הליברליים וההומניסטיים שלנו, צריך לזכור שחלק חשוב מהם הוא חופש הדת והמצפון של הזולת. אין ספק שיש להיאבק בחוסר סובלנות, אך במקביל לשמור על זכויות הפרט ולזכור שבסופו של דבר ריבוי דעות הוא מצב חיובי. √

     

    ד”ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן