באופן מוזר משהו, המזימות הבינלאומיות של המיליארדר ג'ורג' סורוס, שנחשפו במסמכים שדלפו לאחרונה, זכו לכיסוי חלקי מאוד בישראל, כמעט קלוש, לעומת הסיקור בארה"ב. מדובר באנטי־ישראלי מובהק ומוצהר, שהקים מנגנון תמיכות אדיר, כדי להשפיע לא רק על הסכסוך הישראלי־ערבי. היומרות שלו היו הרבה יותר גדולות. לקרן שלו קוראים "קרן החברה הפתוחה". שם קצת מוזר. משום שהסודיות שאפפה את האסטרטגיה הגלובלית, שנחשפה השבוע, יכולה להיקרא הרבה דברים, אבל בוודאי לא "פתוחה".
כל מי שעקב אחרי הפרסומים של NGO Monitor ידע שסורוס לא מעורב בקידום פרויקטים למען שלום, אחווה ופיוס בין העמים. זה לא הסיפור שלו. סורוס מימן גופים, בעיקר פלסטיניים, שהמכנה המשותף העיקרי שלהם הוא שותפות בקמפיין הדה־לגיטימציה והדמוניזציה של ישראל. כך שבמובן הזה, הדברים היו ידועים למי שרצה לדעת. בעבר הוא אפילו הודה, ברגע של כנות, שהתנהלותו שלו מקדמת אנטישמיות. האיש הרע הזה, שהורשע בצרפת בשימוש במידע פנים, עומד מאחורי ספקולציות פיננסיות שכמעט מוטטו מדינות שלמות. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק כתב ש"סדר יומו של סורוס הוא השקר בהתגלמותו: חצי מזמנו מוקדש לספקולציות פיננסיות, והחצי השני לפעילות 'הומנית' (המירכאות במקור – בד"י)". ז'יז'ק הוא אנטי־ציוני ידוע. אבל צריך להודות שגם אנטי־ציונים צודקים לפעמים.
לרגע מתגנב החשש שהשקט היחסי לנוכח המסמכים המודלפים על סורוס הוא פועל יוצא של הגופים שזכו לחסדיו, שכללו את הקרן החדשה ושוברים שתיקה. העובדה הזאת מבליטה את האיוולת של "חוק העמותות" שעבר לא מזמן ביוזמת הימין, וחייב שקיפות רק בנוגע לתרומת מדינות זרות לעמותות בישראל. זו איוולת, משום שתרומות של גורמים פרטיים, שנגועים במזימות לסדר עולמי חדש, הרבה יותר מסוכנות.
לסיפור הזה חייבת להיות תוצאה מעשית: יש צורך בחקיקה שמסדירה בצורה רצינית יותר תרומות לעמותות. כאשר גורמים פרטיים או מדינתיים, וזה לא חשוב אם מדובר בסורוס או בשוודיה או בקרן כנסייתית מאירלנד, מסייעים לגופים בעולם ששוללים את עצם זכות קיומה של ישראל, או תומכים בגזענות – הם לא יוכלו לתרום לעמותות פוליטיות בישראל. יש משהו בלתי מתקבל על הדעת שגוף ששולל את קיומה של המדינה, יכול לבחוש גם בתוככי ישראל, באמצעות תרומה נדיבה לעמותה שתומכת, למשל, ב"זכות השיבה". מדינה לא יכולה להישאר אדישה לנוכח קמפיין ששולל את עצם קיומה. חוק יסוד הכנסת, שמגביל מועמדות למי ששולל את זכות קיומה של ישראל או תומך בגזענות, חייב להיות מיושם גם בנוגע למימון עמותות.
יש לנו כישרון קולקטיבי להפוך עכבר לפיל. גלי צה"ל שידרו תוכנית אחת, לא פוליטית, אלא עניינית לחלוטין, על המשורר מחמוד דרוויש. ללא תגובות נגד, התוכנית הייתה זוכה לרייטינג הקבוע של אפס נקודה אפס משהו. אבל הרעש העניק יחסי ציבור אדירים לדרוויש. ברחבי ישראל יש כבר ערבי שירה שמוקדשים למורשת של האיש שהלך לעולמו. הוועדה הפדגוגית של משרד החינוך דחתה המלצה לכלול את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", שעוסק ברומן בין יהודייה לערבי, מרשימת ספרי חובה במסלול מסוים. זה היה משפיע, אם בכלל, על קצת מאוד תלמידים. והתוצאה? הספר הפך לרב־מכר היסטרי.
עכשיו אלה חיילי צה"ל שהתנדבו לשעות בודדות של פעילות עם ילדי מבקשי מקלט. 99.99% מהחיילים לא ידעו על העניין. לא הרמטכ"ל החליט על הפעילות ולא קצין חינוך ראשי ואפילו לא חטיבתי. זו הייתה יוזמה עצמאית של יחידות ספורות. מישהו היה צריך להסביר למפקדיהן, כמה שיותר בשקט, שכמו שחיילי צה"ל לא הולכים לשעשע את ילדי המאחזים, שראויים ליחס אנושי, כך חיילי צה"ל לא אמורים לשעשע ילדי מסתננים בדרום תל־אביב, שגם הם, בלי קשר לצה"ל, ראויים ליחס אנושי.
אבל עניין קטן ושולי הפך לדרמה לאומית. כאשר רואים בעולם הרחב את חיילי צה"ל משחקים עם ילדי מבקשי מקלט, אמר השבוע מישהו ברדיו, זה מציג את ישראל ההומנית. אכן נפלא. לרגע קט היה אפשר לחשוב שצה"ל התחיל להבין משהו ביחסי ציבור. במקום תמונה של ילד פלסטיני זורק אבן על ג'יפ של צה"ל, תהיה תמונה של ילד אפריקאי מסכן, משחק עם חיילים. אלא שצה"ל לא ידע ודובר צה"ל לא שלח צלמים ולא זימן את כתבי העיתונים הגדולים בעולם. ומשום כך, אף עיתון בעולם לא פירסם תמונה או כתבה על חיילי צה"ל הנפלאים. וגם אם דובר צה"ל היה מנסה לעשות משהו בכיוון, העיתונאים הזרים היו עושים ממנו צחוק.
ומה התוצאה? בדיוק כמו במהומות הקודמות. לאף אחד לא היה מושג שחיילי צה"ל מסייעים לילדי מבקשי מקלט, אבל ספק אם יש מישהו שלא יודע ש"שר הביטחון הפסיק את הסיוע של חיילי צה"ל לילדים אפריקאים". זה פועל יוצא של הכישרון שלנו להכניס גול עצמי.
אין צורך להפוך כל אירוע שולי פוליטי לדיון פוליטי לאומי. לפעמים יש צורך בכדורי הרגעה.
לפיגוע הטרור שבוצע בפקיסטן בשבוע שעבר הייתה משמעות טרגית במיוחד. זה התחיל ברצח של בילאל קאזי, נשיא לשכת עורכי הדין במחוז בלוצ'יסטן. עורכי דין רבים הגיעו לבית החולים שבו הונחה גופתו. או אז הגיעה המכה הנוספת, באמצעות שני מחבלים מתאבדים. הפעם אלה היו למעלה משבעים הרוגים, רובם הגדול עורכי דין.
בתחילת 2011 נרצח מושל מחוז פנג'אב הסמוך, סלמן תאסיר. חטאו הגדול היה ההתנגדות שהביע לחקיקה רדיקלית, כמו עונש מוות למי שפוגע באיסלאם. בזמן ההלוויה, הפגינו מאות עורכי דין. הם לא מחו על הרצח. זו הייתה הפגנת תמיכה ברוצח, מומתאז קארדי, שהיה אחד משומרי ראשו של תאסיר. לא מדובר במפגינים עבדקנים. הם לבשו חליפות מחויטות שלושה חלקים. 300 עורכי דין התנדבו לייצג פרו־בונו, חינם אין כסף, את הרוצח. הם גם הפציצו את הנאשם בזרי פרחים. ההזדהות עם הרוצח בקרב עורכי הדין הייתה כלל ארצית. זה לא עזר. בית משפט צבאי הרשיע אותו ובסוף פברואר השנה הוא הוצא להורג.
עורכי הדין בפקיסטן יצאו מכליהם כדי להזדהות עם הג'יהאדיסטים. זה לא עזר להם. זה לא עוזר לאף אחד. לג'יהאד יש היגיון משלו. הוא מבצע רצח המוני גם בתומכיו.
