ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הקמ"מיות משקיפות על העיר רמאללה. מימין: ש' מחטיבת יהודה, ס' מחטיבת מנשה, ר' מחטיבת בנימין, ע' מחטיבת אפרים, ו־פ' מחטיבת עציון
    המוסף לשבת • 18.08.2016
    מלחמת הקמ"מיות
    כשלוחמי הימ"מ או דובדבן יוצאים לפעילות חשאית, הן אלה שמזרימות להם מידע קריטי על מיקום המחבלים ומתאמות בין הכוחות. כשנסגר המעגל על רוצחיהם של מיכי מרק ושל דפנה מאיר ז"ל, הן היו הראשונות לקבל את המידע החם מהשב"כ. חמש קצינות המבצעים המיוחדים של גזרת איו"ש מתארות את התפקיד התובעני
    אלישע בן־קימון | צילום: אלכס קולומויסקי

    יום שלישי, 26 ביולי 2016, שעה 21:55. הטלפון בחמ"ל של גזרת עציון מצלצל. על הקו גורם מודיעיני. "התקבלה אינדיקציה", הוא מדווח לקצינת המבצעים המיוחדים (קמ"מית) של החטיבה המרחבית, סגן פ'. "המחבל נמצא ביעד".

     

    "תוך 20 דקות כבר היו כוחות בפנים", משחזרת פ'. "הזרמתי לתוך הכפר צוריף עשרה כוחות שונים, בהם חמש יחידות מיוחדות שהוקפצו לגזרה. ימ"מ, דובדבן ועוד. מתחיל נוהל 'סיר לחץ' (שם הקוד לכיתור בית שמתבצר בתוכו מחבל). אדרנלין מטורף. התרגשות שמגיעה לשמיים, ואנחנו רואים הכל במוניטורים. אני מארגנת את הכוחות סביב הבית. הכפר עדיין שקט. ופתאום חוסר ודאות מטורף. מתברר שהמחבל לא נמצא ביעד. במשך שבוע זרם אלינו מידע שהוא מדלג בין כפרים באזור הר חברון ועציון. יש לנו התרעה קונקרטית שהוא מתכוון לבצע פיגוע ירי בטווח הזמן המיידי, ודווקא עכשיו הוא נעלם לנו.

     

    "שעון החול אוזל. לחץ והיסטריה בחמ"ל. ופתאום מתחיל קרב יריות. מערב פרוע של ממש. ירי מהבתים והגגות. ואז אנחת רווחה קלה: מזהים אותו באחת הקומות. מכניסים לפעולה את השופל שנותן 'נגיסה' באחד מחלקי הבית. נותנים למחבל זמן שיוכל להסגיר את עצמו. אבל הירי נמשך. הוא לא יוצא. מתחילים לרסק את הבית. אני בטלפון עם ש', קצינת המבצעים המיוחדים של גזרת יהודה. היא שואלת 'תפסתם?' ואני עונה שכן. תחושת סיפוק אדירה. קצת מנוחה אחרי כמעט חודש".

     

    כך ניהלה פ' את הכוחות במבצע חיסולו של המחבל מוחמד פקיה, שרצח חודש קודם לכן את מיכאל (מיכי) מרק ז"ל בפיגוע הירי בדרום הר חברון.

     

    מח"ט יהודה לשעבר אל"מ יריב בן־עזרא מתדרך את הכוחות בזירת הפיגוע שבו נרצחה דפנה מאיר ז"ל. תמונת מצב שוטפת מקצינת המבצעים המיוחדים
    מח"ט יהודה לשעבר אל"מ יריב בן־עזרא מתדרך את הכוחות בזירת הפיגוע שבו נרצחה דפנה מאיר ז"ל. תמונת מצב שוטפת מקצינת המבצעים המיוחדים

     

    "למה הכוח לא זז?"

     

    הפגישה איתן מתקיימת במיפקדת איו"ש. חמש קצינות המבצעים המיוחדים (קמ"מיות) של גזרת יהודה ושומרון. זהו תפקיד ייחודי שקיים רק בגזרת יהודה ושומרון ומאויש באופן כמעט מוחלט – למעט קמ"מ שומרון – על ידי קצינות צעירות בנות 22 בדרגת סגן. הנשק שלהן הוא המכשיר הסלולרי המוצפן, "ורד הרים". הן לא מרפות ממנו וגם בעיצומו של הראיון יוצאות ונכנסות כדי לדבר עם מפקדי הכוחות ולהכינם למבצע הבא. עיניהן אדומות מחוסר שינה והן מתודלקות בקפה ובכמויות עצומות של אדרנלין. "פעם אחת החלטתי לספור את כמות הטלפונים שאני עושה ביום", מספרת סגן ע', קמ"מית אפרים (גזרת קלקיליה). "הגעתי ל־400. אבל לדעתי בגל הטרור האחרון היו ימים שזה הגיע ליותר".

     

    את פניהן אסור לחשוף וגם שמותיהן אסורים בפרסום בגלל התפקיד הרגיש. אצל כל אחת מהן שמורים במכשיר מספרי הטלפון של המפקדים וקציני האג"מ של היחידות הכי מובחרות בצה"ל וגם של גורמי שב"כ, ימ"מ ומשטרת ישראל. מרגע הינתן האישור הן אחראיות על הקפצת הכוחות המיוחדים, הצבתם בגבולות הגזרה ותיאום ביניהם כדי למנוע "דו"צ" (ירי דו־צדדי). "בכל מבצע יש מתח מטורף", מספרת ר', קמ"מית בנימין. "אתה מביט במוניטור ורואה כוח שזז ימינה למרות שביקשתי שמאלה. פתאום אני מבינה שאין איתו קשר. הכל מנותק. והמח"ט צועק בחמ"ל: 'למה הכוח לא זז?' לחץ היסטרי. פתאום הכוח עונה ואני ישר צועקת: 'שמאלה!!!' עכשיו לך תסביר למח"ט שהייתה בעיה בקשר".

     

    ס', קמ"מית מנשה (גזרת ג'נין), התגייסה באוקטובר 2012. היא שירתה כתצפיתנית בגזרת גבול לבנון ובמהלך מבצע צוק איתן הייתה עוזרת קצין המבצעים של אוגדה 36 – האוגדה שתחת פיקודה ניהלה חטיבת גולני את הקרבות הקשים בסג'עייה, ושבגזרתה התרחש אסון הנגמ"ש. "ערב אחד היינו באג"ם והמפקדים הודיעו לנו שמתחיל כנראה מבצע", היא נזכרת. "מחר יורדים מרמת הגולן לעזה לשטחי כינוס. בשלב הראשון התפקיד שלי היה לצבור סד"כ מילואים שיחליף את הסדירים בגזרות שלנו בקו. ירדנו לעזה וניהלנו את החמ"ל האוגדתי. כל המבצע מתנהל מולך ואת בתוך העניינים. אני זוכרת את אירוע הנגמ"ש של גולני. יש שם חיילים ואני יודעת מה קרה להם ואני שומרת על איפוק שלא לבכות והרגשות מציפים אותך וכואב לך על כל שם ושם שעולה. הסיטואציה מורכבת אבל החוויה היא שונה - זה לא שאתה בבית ושומע את הסיפורים של האנשים. אתה נמצא בלחימה ואין לך זמן להתעמק בכאב. אירוע רודף אירוע וחייבים להיות כמה שיותר מקצועיים".

     

    ע', קמ"מית אפרים, התגייסה בינואר 2013 כמדריכת חי"ר, ולאחר מכן הייתה קצינת תיאום במיפקדת פיקוד המרכז. ר', קמ"מית בנימין, התגייסה גם היא באוקטובר 2012, ובתפקידיה הקודמים הייתה קצינת חמ"ל באוגמ"ר 80 (האוגדה האחראית על גזרת הערבה, אילת וחלק גדול מגבול מצרים) ומפקדת צוות בהשלמה חילית של קורס קציני יחידות השדה. ש', קמ"מית יהודה, התגייסה באותו יום, הייתה סמבצי"ת (סמלת מבצעים) בחטמ"ר עציון, ולאחר קורס קצינים שובצה כקצינת חמ"ל בחטמ"ר 769 שבגבול לבנון. פ', קמ"מית עציון, התגייסה ביולי 2013, שירתה כמדריכת "גיל" (נשק נ"ט הנמצא בשימוש חטיבות החי"ר בצה"ל) והייתה מפקדת צוות בהשלמה החילית של קורס קצינים.

     

    רובן נכנסו לתפקיד הנוכחי בתחילת גל הטרור ומצאו את עצמן מהר מאוד בעיצומה של לחימה יומיומיות. "יש שבועות שלמים כמעט ללא שינה", אומרת ס', קמ"מית מנשה. "ידעתי לאן אני נכנסת, אבל לא הבנתי עד כמה זה אינטנסיבי". מיד אחרי פיגוע, מספרת ע', מתחילות לרוץ ביניהן הודעות ווטסאפ מאיזו גזרה יצא המחבל. "ברגע שאתה מבין שזה בגזרתך, אתה יודע שבימים הקרובים כבר לא תישן".

     

    זמן קצר לאחר שנכנסה לתפקידה התמודדה ש', קמ"מית יהודה, עם אחד הפיגועים הקשים ביותר שהיו בגל הטרור האחרון. זה היה בחודש ינואר. המחבל מורד אדעיס, נער בן 16, חדר ליישוב עתניאל ורצח את דפנה מאיר ז"ל לעיני ילדיה. אדעיס הצליח להימלט בחזרה לכפרו. "הייתי בחמ"ל ואני שומעת בקשר 'מעגל פתוח', שזה הקוד של אירוע חדירה ליישוב", משחזרת ש'. "אתה מבין מיד שזה עלול להיות אירוע מאוד קשה. וזו הפעם הראשונה שאני צריכה לתפעל אירוע כזה. המון מתח ולחץ. צריכים למצוא את המחבל. אנחנו מגבשים תמונת מצב בעזרת רכזי השב"כ ואנשי המודיעין. השעות חולפות. ואז מקבלים עדות זהב של אחד המתיישבים שמתאר את המחבל. אני מקבלת את הפקודה ומתחילה בגיוס הכוחות. היו לי המון יחידות מיוחדות במבצע הזה, אפילו כוחות מוטסים. אחריות בלתי נתפסת. נכנסים פנימה, לכפר בית אימרא שליד יטא. אין התנגדות ממשית, ואז מוצאים אותו יושב בסלון. המתח מתחלף בתחושת סיפוק מסוימת".

     

    ובאותו זמן את חושבת על האישה שנרצחה, או ממוקדת רק במשימה?

     

    "אי־אפשר שלא לחשוב על זה. זה קשה ואולי בלתי נתפס, אבל בזמן הפעילות חייבים לעשות את ההפרדה. קורה לי שלפעמים אני חושבת על הקורבנות ונחנקת. זו תחושה שקשה להסביר".

     

    אתן יוצאות גם לשטח?

     

    סגן ש': "לעיתים קרובות אני יוצאת לשטח עם המפקדים הבכירים, אבל הרבה פעמים הם מעדיפים שאני אהיה דווקא בחמ"ל ואביא להם תמונת מצב מדויקת. בתוך החמ"ל כשרואים מול העיניים את כל פריסת הכוחות והמשימות, יודעים מה כל כוח אמור לבצע, וצריך לתאם ביניהם. זו תחושה שונה מלהיות בשטח, מאוד מאתגרת ומלאת מתח".

     

    ש' נמצאת בתפקיד כבר כמעט 10 חודשים. היא הולכת עם כומתה חומה לזכרו של אחיה, סמ"ר איתמר שי, לוחם חטיבת גולני שנהרג באסון המסוקים בפברואר 1997. "הוא נפל כשהייתי בת שלוש ולכן לא ממש הכרתי אותו. הזיכרונות ממנו מטושטשים, רק קטעי זיכרון של משחקים יחד כשהיה חוזר מהצבא. שמעתי עליו בעיקר מסיפורים של חברים ומשפחה. תמיד דיברו על כך שהיה דואג לחלשים מסביבו. קשה לי עם זה שהוא לא פה לידי". כששובצה כקצינת חמ"ל בחטמ"ר 769, הגזרה שבה אירע האסון, זו הייתה בשבילה סגירת מעגל. "המפקדים שלי האמינו שלשרת במקום שבו אחי נהרג יהיה משמעותי עבורי. זה לא היה קל, אבל ממש הרגשתי שאני מנציחה כך את זכרו של אחי".

     

    עוד לילה לבן

     

    ב־29 בפברואר התרחש אחד האירועים הדרמטיים ביותר שידע צה"ל ביהודה ושומרון בשנים האחרונות. "בסביבות השעה עשר בלילה הטלפון מצלצל", מתארת ר', קמ"מית בנימין. "על הקו קצין מיחידת עוקץ. "'יש לי שני חיילים שהלכו לאיבוד ברמאללה', הוא אומר לי. מיד מתחיל הבלגן. במקביל אני מתחילה לקבל דיווחים שיש זריקות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר רכב צבאי בקלנדיה. אני שואלת את הקצין אם הם ברמאללה או בקלנדיה. הוא לא ידע לענות. מהר מאוד אנחנו מבינים שהכל קורה בקלנדיה. ישר עבר לי הסרט של הלינץ' ברמאללה.

     

    "תוך שניות החמ"ל מוצף בקצינים בכירים. הרבה צעקות. הרבה פקודות. ואני מתחילה להזרים כוחות ענקיים לתוך קלנדיה. זו אחריות מטורפת לשמור על כולם ולתאם ביניהם. הזרמתי פנימה כל מה שהיה לי. נכנסנו לשם מאות חיילים. בשלב מסוים אנחנו מזהים את הרכב רגום כולו באבנים. בשלב זה הקשר עם החיילים נותק. זה תחושה מחניקה. וחוסר אונים. ואז מצאנו את אחד החיילים מתחבא בתוך פח שכונתי. אבל האירוע לא נגמר. חסר חייל נוסף, שהקשר איתו אבד. כולם בטירוף. מתחילות הפרות סדר קשות. קלנדיה זה אזור לא פשוט. בקבוקי תבערה, אבנים. הכוחות שאני שלחתי ממשיכים בחיפושים. יש חשש כבד מירי של כוחותינו על כוחותינו. אחרי חצי שעה אני מקבלת טלפון. החייל נמצא ליד הגדר של היישוב כוכב יעקב. כולם נרגעים. החמ"ל מתרוקן. אבל אני צריכה להוציא את הכוחות ולהמשיך במבצע לתפיסת מיידי האבנים ובקבוקי התבערה. זה נמשך עד הבוקר. עוד לילה לבן".

     

    בגזרת אפרים העניינים קצת יותר רגועים. שם מתעסק צה"ל בעיקר בסיכול פיגועים שלא תמיד מגיע לעמודי העיתונים ולמהדורות החדשות. "יש יישוב בשומרון שסוכלו בו עשרות פיגועים", מספרת ע', קמ"מית אפרים. "שלוש־ארבע פעמים בחודש אנחנו מסכלים שם ניסיון חדירה. פעם נתפסו שני ילדים עם סכינים שהודו שהם באים לבצע פיגוע. לאחר מכן הבנו שקרוב משפחה שלהם נהרג כשניסה לדקור חייל בחווארה שבגזרת שומרון. אז אנחנו עוקבים אחרי קרובי משפחה של מחבלים שנהרגו ומוציאים מבצעים למעצר של קרובים שעולה לגביהם חשש. נכון שיש פחות מתח, אבל עדיין מדובר בהצלת חיים".

     

    בתוך כל הטירוף שבתפקיד קל לשכוח לפעמים שמדובר בנשים צעירות, שמתמודדות עם אירועים מורכבים ושעל כתפיהן מוטלת אחריות כבדה ביותר. רק מעטים מבני ובנות גילן מתמודדים ביום־יום עם אחריות כזו. בין לבין הן מנסות לנהל חיים נורמליים של משפחה, חברות, דייטים ובילויים, אבל זה לא תמיד אפשרי. "רק לפני כמה ימים יצאתי לדייט, אחרי הרבה זמן", מספרת ע', קמ"מית אפרים. "ישבנו בבית הקפה ופתאום טלפון. אני חייבת לענות. נעלמתי לו ל־40 דקות. זה היה מביך ברמה לא נורמלית. חזרתי לשולחן והדייט נמשך. לא דיברנו מאז. אני לא יודעת אם זה יימשך".

     

    אבל למרות הקושי, שתיים מהבנות דווקא מצליחות לתחזק מערכת יחסים. "באחת היציאות לקחתי את בן הזוג שלי לפגוש את החברים שלי", מספרת סגן ס', קמ"מית מנשה. "זו הייתה יציאה אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. לבשתי שמלה מיוחדת ויפה. יצאנו, הכרתי ביניהם. פתאום הטלפון מצלצל. 'יש אינדקציה למבוקש, תחזרי מהר לבסיס'. ואני עם השמלה קופצת לרכב וטסה לחמ"ל. יש לי במכונית מדי ב'. אני מתחילה להחליף ואז קולטת שהשארתי את החבר שלי עם חבורה של אנשים שהוא לא מכיר".

     

    גם לש', קמ"מית יהודה, יש בן זוג. "אנחנו מתראים לעיתים מאוד רחוקות, אבל מנסים להחזיק את הראש מעל המים", היא מספרת. "יום לפני הרצח הנורא של הלל אריאל ז"ל השתחררתי הביתה אחרי חודש שלם, כי בן דוד שלי עמד להתחתן. החתונה נקבעה ליום חמישי. אני בבית, מתארגנת, ופתאום טלפון. חדירה לקריית ארבע. בלי לחשוב אני לוקחת את הרכב הפרטי ונוסעת לחמ"ל בתקווה להספיק הכל ולחזור לחתונה. זה לא קרה. הכנסתי המון כוחות לכפר בני נעים, לאיתור בית משפחתו של המחבל. הפעילות הסתיימה. ביום שישי בבוקר המח"ט אומר: 'את משוחררת'. אני אמנם מאוכזבת, כי פיספסתי את החתונה, אבל לפחות אהיה בבית בשבת. אני מגיעה הביתה ואז פיגוע בציר 60. ירי על רכבה של משפחת מרק. ושוב אני עם הרכב חזרה לבסיס והפעם זה היה לשבועיים. לא הספקתי לראות את החבר".

     

    ע', קמ"מית אפרים, בחורה דתייה שצריכה מתוקף תפקידה להיות עם פלאפון גם בשבת, מנסה להלך בין טיפות האמונה לכשירות המבצעית. "כל אדם דתי יודע שהשבת היא הזמן שבו אתה מתנתק מהכל ומתחבר לאלוהים בדרך שלך. עושה סטופ לחיים. אני הולכת לתפילה עם הנייד וכשיש צורך מבצעי, אני מוצאת את עצמי מדברת בטלפון גם בשבת. באחת הפעמים שיצאתי הביתה לא הרגשתי שהייתי מחוץ לבסיס. היה מרתון של טלפונים. זה לא עוצר ואי־אפשר לשלוט על זה".

     

    סדר היום המטורף של הקמ"מיות וסביבת העבודה שלהן הם מתכון בטוח להמון לחץ. אבל התפקיד החשוב והאחריות העצומה נותנים להן כוח להמשיך. "אני לא אגיד שזה הכי נעים להיות בסביבת גברים שבאו משדה הקרב וצריכים לקבל הנחיות מקצינה בת 22, אבל הם מכבדים אותנו", אומרת ס', קמ"מית מנשה. "אנחנו נפגשות עם מפקדים בכירים, מג"דים, מח"טים ומפקדי יחידות מובחרות. זה מעט מרתיע, אבל גם מאוד מחייב. כשמג"ד מבקש ממני תשובות לגבי הכוחות שפועלים אצלו בגזרה, אני מבינה עד כמה התפקיד מחייב. הכי חשוב זה להקרין ביטחון ולהתעסק רק במקצועיות ולא ברעשי רקע. זה לא פשוט. את תמיד תחת ביקורת".

     

    האירועים ממשיכים לרדוף אותן גם אחרי שהכוחות חוזרים לבסיס. "טיפלתי באירוע של שלומית קריגמן, שנרצחה בינואר האחרון בבית חורון", מספרת ר', קמ"מית בנימין. "זו בחורה בערך בגיל שלי. זה לא נתפס איך בחורה בתחילת חייה נרצחת בתוך היישוב שלה. זה קשה ולא מרפה, אבל אני חייבת לעשות את הניתוק הזה. וכשהורסים בית של מחבל אין תחושת הקלה, אבל יש כאן סגירת מעגל, וכשהצבא נכנס לתוך הכפר כדי להרוס בית ושולט עליו לכמה שעות, זה תורם להרתעה ויכול למנוע פיגועים בעתיד. לא כל אחד זוכה לקחת חלק במאבק בטרור". ¿

     

    elisha-b@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 18.08.16 , 18:27