הגבעה הצרפתית
יעל ויוהן רצו להפסיק לפחד מהאנטישמיות ומהפיגועים שרה וסטפן חיפשו מקום שבו הילדים יוכלו לשחק בחוץ אלודי החליטה לעזוב את רשת הברים שבבעלותה, אבל אולי תמכור אלכוהול בשטחים 12 משפחות יהודיות–צרפתיות השאירו מאחור את פריז הנוחה והתיישבו בקרוונים בברוכין בשומרון, שאפילו אין בה מכולת כתבת "ידיעות אחרונות" פגשה אותן על המזוודות בצרפת וחודשיים אחר כך, מנסות להתרגל לביתן החדש בהתנחלות
"נדרתי לאמא שלי שבחיים לא נגור בשטחים", מספרת יעל סהל וצחוק בעיניה. היא בת 34, רופאת משפחה ואם לחמישה. זהו חודש יוני ויחד עם בעלה יוהן הם עורמים ארגזים בסלון ביתם שבקרטיי, הפרבר השישי בגודלו של פריז. בעוד כחודשיים יפורקו הארגזים. היכן? ניחשתם נכון - בשטחים. ולא סתם, אלא בברוכין שבשומרון, שעד לפני שנתיים הוגדרה כמאחז בלתי חוקי. לצד משפחת סהל מתוכננות להגיע לשם עוד 12 משפחות מצרפת וכולן אמורות לגור באתר קרוונים שהוקם במיוחד לכבודן.
"כשהגענו למפגש המשפחות שרוצות לעלות לישראל בעלייה קבוצתית, הוצגו לנו פרויקטים בזיכרון יעקב, גבעת־שמואל, כפר־סבא, עלי וברוכין. התרשמנו מאוד מהתמונות היפות של השומרון ובנימין, אבל עלי וברוכין לא היו אופציה. כשהגענו לביקור כדי להכיר את המקומות מקרוב, הבנתי שאני צריכה לדבר בהקדם עם אמא שלי. התאהבנו בברוכין".
האם הבהירה כי הילדה כבר גדולה והיא מוזמנת לעשות מה שהיא רוצה, אבל בייביסיטר תקופתי של סבתא לא בא בחשבון. "יש לך חמישה ילדים, יש לך אחריות, אני בחיים לא אבוא לבקר אותך", היא אמרה. "אבל בדיוק לאחרונה היא חידשה את הדרכון", צוחק יוהן. "אני מאמין שהיא לא רק תבוא לבקר, אלא גם תעלה ארצה".
הפרויקט שעתיד להנחית את משפחת סהל בברוכין ושמארח אותי בפריז הוא חלק ממיזם רחב יותר של עמותת "קליטת קהילות ישראל", להעלאת משפחות מצרפת במסגרת עלייה קבוצתית. העולים עוברים תהליך בן שנתיים אשר חציו מתבצע בצרפת, וכולל איתור וגיבוש המשפחות והכנתן הטכנית, הרוחנית והמורלית לשלב העלייה. בסוף השנה עולות המשפחות כגרעיני עלייה ונקלטות בקהילות. במשך שנה נוספת הן זוכות לליווי אישי וקבוצתי עד שהן עומדות על הרגליים. מאחורי היוזמה עומד הרב יהושע צוקרמן ומי שמוביל אותו בפועל היא משפחת ואך מעלי. בשלוש השנים האחרונות חברה לעמותה מועצת שומרון, ולשם מגיעה השנה הקבוצה הגדולה ביותר של עולים.
"כל מי שעושה עלייה הוא משוגע", אומר יוהן, 38. "אבל מי שעולה לשומרון הוא המאושר שבמשוגעים. גם בפריז יש פיגועים וגילויי אנטישמיות, אז מוטב להיות בארץ שלך, שם לפחות יהיה מי שיגן עליך. אם לפחד, אז לפחות במקום שהוא הבית שלך". הוא בן למשפחה מסורתית ממוצא אלג'ירי שסבתו עלתה לאשקלון מצרפת לפני כשנתיים והוגדרה כעולה החדשה המבוגרת ביותר. יש לו גם דוד בישראל שפונה מגוש קטיף, כך שהיכרותו עם מה שקורה מעבר לקו הירוק עמוקה יותר.
"התלהבנו מהנופים ומהאנשים", הוא אומר על הסיבות ששיכנעו אותו כי האושר ממתין לו ולמשפחתו בברוכין. "כשהיינו שם פשוט בכינו. הרגשנו שבאמת רוצים אותנו מכל הלב. אמרו לנו שהילדים של הישראלים חצופים, אבל פגשנו משפחות עם הרבה ילדים רגועים ומנומסים".
תצליחו לחיות בקרוון?
יוהן: "כשהתחתנו לא היה לנו כלום. ישנו על מזרנים בדירה שכורה. התחלנו מאפס עד שרכשנו את הבית הזה, עם משכנתה גבוהה. כבר מכרנו את הבית פה ואנחנו מקווים שבעתיד נוכל לרכוש בית בישראל. הבית הזה הוא 80 מטר רבוע, בדיוק כמו הקרוון שבו נחייה. אם הצלחנו כאן, נצליח גם שם".
יעל: "פחדנו לקחת את ההחלטה. מצד אחד התאהבנו באנשים ובנוף, אבל מצד שני ברוכין זה באמת יישוב צעיר, שאין בו אפילו מכולת".
אני אומרת להם שקרוון על הר טרשים קירח, אפילו בלי מכולת, זה מעבר חד מדי. "את עושה לי נזקים, בשביל מה הבאתי את המתנחלת הזאת לפריז, כדי שתהרוס לי את כל מה שאני עובד עליו חודשים?" מתערב יוסי דגן, ראש מועצת השומרון לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים. "כשהחלטנו שהשנה ברוכין יקלטו את גרעין העולים, התנאי היה שתוקם בו מכולת", הוא מרגיע. "עד שהם יגיעו היא כבר תהיה".
הרעיון לעלות בקבוצה נולד דווקא בעקבות אכזבה של חברים טובים של הזוג סהל, שהתמקמו בירושלים וכעבור שש שנים חזרו מאוכזבים לצרפת. "כשאתה לבד בעיר, הסיכוי שלך להיקלט הרבה יותר נמוך", אומרת יעל. "אתה בודד ואין סביבך תמיכה. כשהסבים שלי הגיעו לצרפת כפליטים מפולין, הם היו חסרי כל ולא היה מי שיקלוט אותם. אנחנו מאושרים. יש לנו רכוש ויישוב שלם יתמוך בנו".
למה לא בחרתם בעלי, יישוב גדול ומסודר יותר?
יעל מושכת באפה בשיק פריזאי: "עלי זה לא בשבילי. הייתי שם בשבת בבית הכנסת. לא שמעתי בכלל עברית. כולם שם דיברו בצרפתית. לא מתאים לי. ככה אי־אפשר להיקלט. אם אנחנו לא רוצים לחזור כמו החברים שלנו, אנחנו צריכים להגיע עם קבוצה כדי לא להיות לבד, אבל לא לגטו. בברוכין לא רק שיתמכו בנו יותר, אלא גם יהיה לנו מה לתרום. זה להגיע למקום שצריכים אותנו בו".
"הם ציונים, עוזבים הכל ועולים לארץ", קובע דגן. "במקום להיות פליטים בישראל הם יהיו חלוצים בברוכין".
"קשה לי להשתמש במילה הזו", אומרת יעל ומשפילה מבט. "אני מרגישה שזה קצת שחצני להגיד שאנחנו ציונים גדולים. לא עשינו צבא. לא איבדנו אף אחד במלחמה. בשבילנו רק מי שתרם למדינה הוא ציוני. אולי כשהילדים שלי יעשו צבא אוכל להשתמש במילה הזו".
פאב? למה לא
בשעות הערב אנחנו שוב פוגשים את הזוג סהל, הפעם בבר מקומי חמוד בלב פריז. בידיה של יעל צלחת עם נשיקות סוכר "ציוניות" - צבועות בתכלת ובלבן. לאט־לאט מתכנסים 12 הזוגות הנרגשים לטקס הגרלת הקרוונים. המקום לא נבחר במקרה. בעלי הבית, אלודי רייסברג ובעלה, שמפעילים רשת של ברים בפריז, הם גם בין הזוגות העולים לברוכין. אלודי, בעלת רעמת תלתלים אדירה, מפזרת חיוכים. היא לא יודעת מילה בעברית וקשה להבין איך תשתלב בנוף האנושי עמוס השביסים והחצאיות של ברוכין, אבל זה לא מפריע לדגן לסגור איתה עסקאות. פאב, הוא מסביר לה, לא מתאים לברוכין, אבל בעלי זהב הסמוכה זה ילך מצוין. "באמת?" שואלת אלודי. "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. אני קצת חוששת איך אנשים יסתכלו עלינו. היום אנחנו לא דתיים והפאבים שלנו לא כשרים. אבל אני רוצה לעשות תשובה".
"במועצה אזורית שומרון יש 50 אחוז דתיים ו־50 אחוז חילונים", מסביר דגן. "ברוכין זה יחסית יישוב תורני, אבל הם הבינו שאם הם רוצים לקלוט עלייה, הם צריכים לקבל את כולם, גם נשים עם גופיות. אני אוהב לאתגר את היישובים שלנו. קהילה זה כמו בטבע. מים עומדים מתמלאים ביתושים. יישוב שעסוק בעצמו זה מדגרה לסכסוכי שכנים ולאווירה נדל"ניסטית. כשיישוב לוקח על עצמו משימה חברתית או לאומית, זה רק מחזק אותו".
גם החזות של שרה זעפרן עלולה להיראות חריגה בברוכין. דמותה הנערית מטעה. היא רופאת שיניים מנוסה שמדברת בביטחון, אבל רק בצרפתית. "קרובי משפחה סיפרו לנו על הפרויקט והגענו לפגישת חשיפה שבה שלום ואך, המייסד של 'קליטת קהילות', סיפר לנו על העלייה הקבוצתית לישראל", היא מספרת. "לא רציתי לבוא לשומרון, פחדתי. אבל בעלי, סטפן, דווקא התעניין".
כשהגיע השלב שבו היו צריכים לבחור מי יגיע לביקור בישראל כדי לבחור את מקום המגורים, ביקש סטפן משרה שדווקא תיסע היא. "הוא רצה שאראה את זה בעיניים שלי ואז אחליט. הייתי שם בשבת ופתאום ראיתי שאני בכלל לא מפחדת. הרגשתי בנוח. הרגשתי בטוח. מאוד אהבתי את התושבים. חזרתי לצרפת ונתתי לסטפן תשובה חיובית".
סטפן, איש מחשבים במקצועו, מכיר את ההתנחלויות מקרוב. בנערותו למד שנה בכוכב יעקב ובשונה מרעייתו, הוא מדבר עברית כמעט שוטפת. "אני מכיר מקרוב מה זה יישוב קטן", הוא אומר. "כוכב יעקב היה יישוב צעיר של 150 משפחות, כמו ברוכין היום. אמרתי לשרה שיישוב קטן זה טוב, שלא צריך לשלול את הרעיון בגלל הפחד. לכן היה לי חשוב שהיא תגיע לביקור ותחליט בעצמה. אני כגבר יכול להסתדר בכל מקום בישראל, אבל היא כאישה, שחושבת יותר על הילדים, חששה יותר".
לבני הזוג, המתגוררים בדירה שכורה בפרבר של פריז, ילד בן חמש וילד בן שנתיים. הגדול הביע חשש מהשינוי הצפוי. "כשחזרתי מהביקור הרגעתי אותו. סיפרתי לו על פינת החי בבית הספר, על גן המשחקים הגדול שמול בית הכנסת ועל כך שסוף־סוף בשבת הוא יוכל לצאת ולשחק בחוץ לבד", מספרת שרה. "באשדוד או באשקלון ילדים לא יוצאים החוצה לבד, אבל בתוך יישוב כן. זו הסיבה שהרגשתי בטוחה".
בן החמש השתכנע מיד, אבל הסבים שלו עוד מתקשים לעכל את הבשורה. "בהתחלה ההורים שלי לא קיבלו בטוב את ההחלטה לעלות דווקא לשומרון", אומרת שרה. "במשך חודש אסור היה לדבר איתם על העלייה. אבל לאט־לאט הם מעכלים".
"עוד מעט אנחנו נעשה חלאקה לקטן, ואז ההורים של שרה בטח יגיעו לבקר בברוכין", מקווה סטפן, שאמו כבר גרה בבת־ים. "רוב הזוגות שבחרו בברוכין חשבו בהתחלה שהם ילכו לנתניה, אשדוד ומקומות מוכרים אחרים. אבל כשמגיעים לברוכין ורואים את היישוב, את הקרבה בין האנשים, מבינים שזה יהיה הכי טוב והכי כיף לילדים. כשהיו בצרפת קצת מהומות התקשרו אלינו בדאגה מהארץ, כי מבחוץ זה היה נשמע כאילו כל פריז בוערת. ככה צרפתים מסתכלים על השומרון, כאילו יש שם רק ערבים וכל היום יורים שם. האמת שככה גם הרבה ישראלים, שלא מכירים את השומרון ומפחדים לעבור את הקו הירוק".
עוד לפני עליית ברוכין, שני גרעינים כבר נקלטו בשומרון: שמונה משפחות הגיעו לפני כשנתיים ליקיר ו־12 משפחות נקלטו בשנה שעברה בפדואל. "הפרויקט הזה התחיל עוד בימי גרשון מסיקה (ראש המועצה הקודם – י.א) וזה הפך לבייבי שלי. יחד עם צוות של המועצה שמלווה את העולים אני מגיע לצרפת כדי לשכנע אותם לבוא לשומרון. אני לא מפחד לדבר איתם על חלוציות וציונות. זה מה שהם מחפשים".
דגן מספר שמה שמניע אותו זה הפינוי האישי שלו ושל משפחתו משא־נור, לפני 11 שנה. "אני עוד מתעורר מהגירוש בלילה, לא מצליח לישון בשקט מאז, עדיין עסוק במחשבה מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. הבנתי שהאויב הכי גדול של ההתיישבות זה הבורות, לכן חשוב לי להביא לביקור בשומרון אנשים מישראל ומכל העולם, מכל הסוגים והמינים. ועוד הבנתי שמה שחשוב זה המאסה. אריאל ויצהר נמצאים באותו מרחק מזרחה מהקו הירוק. על אריאל כבר אין מחלוקת, על יצהר יש. החזון שלי הוא מיליון איש בשומרון. אני מאמין שתוך כמה שנים ייפרץ הסכר ו־200 אלף יהודים יעזבו את צרפת. אם נהיה ערוכים בשומרון, הם יבואו אלינו. בשנה הבאה אנחנו רוצים קבוצה הרבה יותר גדולה".
ומי מממן את החזון הזה?
"משרד הקליטה משתתף ב־60 אלף שקל. זה מעט מדי, אבל זה מה יש. 'אמנה' בנו את הקרוונים, מועצת שומרון פיתחה את התשתית לקרוונים, ואנחנו מגייסים תרומות מאנשים פרטיים שמבקשים להישאר אנונימיים".
קרוון מס' 1
אל הפאב נכנס איש גדול. דוד צוריה שמו. לפני שנתיים השאיר בפריז דירה משופצת של 400 מטר רבוע ועלה לקרוון צר ביקיר. הוא קפץ לפריז כדי להסדיר את עסקי הנדל"ן שלו, אותם הוא ממשיך לנהל בשלט רחוק ועל הדרך בא לברך את המצטרפים החדשים לפרויקט. "זה קשה לגור בקרוון, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה הקליטה. החלטנו לעלות די בפתאומיות. חברים שלנו תיכננו לעלות דרך הפרויקט, אבל אז הבעל נפטר. האישה רצתה לעלות כאלמנה, אבל שלום ואך הסביר לה שזה לא מתאים, שזה יהיה קשה מדי. אשתי מאוד כעסה, הרימה אליו טלפון והתחילה לצעוק עליו, שככה הוא מעז לדבר אל אלמנה. לא ברור איך, אבל הוא הצליח להרגיע את אשתי ואפילו הסביר לה שעכשיו יש לו מקום בתוכנית והיא מוזמנת לעלות עם הקבוצה. וזה מה שהיה.
"בגלל שעלינו יחסית בחיפזון", הוא מוסיף, "ולמרות שיש לנו עסקים רבים, הגענו עם עשרה שקלים בכיס כי לא הספקנו למכור כלום. בישראל יש לנו בית באילת, להורים שלי יש בית נופש באשדוד ולהורים של אשתי יש בית בנתניה. אבל לנו לא מתאים להיזרק באיזה עיר ולהיות לבד. אם הייתי עולה לנתניה או לאשדוד, אני יודע שהייתי נופל. ככה אנחנו בחממה. ערים, בישראל או כאן בצרפת, עם כל הצפיפות והרעש של המזגנים, זה נהדר בשביל חופש, לא בשביל מגורים".
עם זאת, לא בטוח שאת בית הקבע שלו יקים צוריה ביקיר. הוא יותר בקטע של מאחז חדש ובאמתחתו רשימה של עשר משפחות שרוצות להצטרף. "כל יומיים הוא בא אליי עם רעיון חדש", מקטר דגן בחיוך. "כאלה אנשים אני אוהב, עם יוזמה", הוא מוסיף ופונה אליו: "מה דעתך להקים מכולת בברוכין, יש על מה לדבר?"
בעוד החיפוש אחר מפעיל למכולת נמשך, טקס ההגרלה עומד להתחיל. על הקיר מוקרן תצלום אוויר של ברוכין: 50 בתי קבע ועוד כ־100 קרוונים. לפני שנתיים, אחרי שמונה שנות הקפאה, אושרה התב"ע (תוכנית בניין עיר) ליישוב וכעת נבנים בו עוד עשרות בתי קבע. האתר שיועד לעולים נמצא בצמוד לקרוונים של הישראלים הוותיקים, שמרביתם גרים שם כבר שנים.
ההגרלה הסוערת מתחילה. נאומים נרגשים נישאים, הרבה דמעות זולגות והידיים מניפות אל על כרטיס לבן שעליו מספר הקרוון. מיודעתנו, משפחת סהל, מגרילה את קרוון מספר 1, הקיצוני משמאל. "זה הרגע הכי חשוב", הם אומרים, "כי זה הרגע שכבר יש לנו אחיזה בארץ ישראל. יש לנו נחלה". משפחת זעפרן מגרילה את קרוון מס' 7, הממוקם בדיוק מול מגוריהם החדשים של משפחת סהל. הם לוחצים ידיים: עוד כחודשיים הם יהיו שכנים.
אוכלים על הרצפה
הזמן חלף לו ובשבוע שעבר זה קרה. בברוכין תיכננו לקבל את התושבים החדשים בטקס חגיגי, הכולל התכנסות בבית הכנסת, תהלוכה אל הקרוונים, נאומים, ברכות ולבסוף קביעת מזוזות. אבל בינתיים הבלגן חוגג. רק כמה דקות לפני שש בערב, סמוך למועד ההתכנסות בבית הכנסת, הגיעה סוף־סוף המכולה, אחרי ארבעה ימים של הבטחות בנמל שהיא אוטוטו מגיעה. המשאית האימתנית נכנסת ברברס לשביל שבין הקרוון של משפחת סהל לזה של משפחת זעפרן. יישוב שלם, נערים וזקנים, נשים וטף, מתנפל על המכולה. חיים חדשים נפלטים מתוכה: מקררים, תנורים, דלתות של ארונות, ארגזי ספרים, ארגזי בגדים. כולם נסחבים בעמל רב ומונחים על האדמה בחזיתות הקרוונים. סטפן זעפרן המיוזע מנצח על המלאכה, מתרצה בקושי לעמוד שתי דקות ולהנציח לטובתנו את הרגע. "לא נעים לי ככה שכולם עובדים ואני מצטלם", הוא ממלמל ובורח.
כבר שבועיים שהם נודדים בארץ. תחילה היו אצל אמו של סטפן בבת־ים. אחר כך לנו שבוע על מיטות סוכנות במרכז הקליטה בחיפה. אחרי שהובטח להם שהמכולה בדרך, הגיעו לברוכין. כשבוששה המכולה להגיע, ישנו כמה ימים בביתה של המשפחה המאמצת בברוכין. העיניים של שרה זעפרן מספרות שהם זקוקים נואשות לפרטיות, לתחושה של בית. אבל בחוץ עוד המולה, וכל מה שמסמל בית מונח בינתיים תחת כיפת השמיים.
בקרוון של משפחת סהל המצב נינוח יותר. המכולה שלהם הגיעה כמה ימים קודם. "בברוכין לא גרים בני אדם", מודיע יוהן סהל. "בברוכין גרים רק מלאכים. כבר כמה ימים ולילות שעוזרים לנו לפרק ולבנות את הכל. עד אחת בלילה אנשים מגיעים לכאן, בונים, מבריגים, מסדרים. בינתיים עוד אין גז, אז גם כל יום נותנים לנו שלוש ארוחות".
רק בשבע וחצי בערב מסתיימת מלאכת ריקון המכולה של הזעפרנים. התהלוכה כמובן בוטלה, והאנשים מתכנסים לשרשרת נאומים בעברית ובצרפתית. מדברים על ציונות וחלוציות, אפילו על ימות המשיח. הרב של ברוכין מבקש מאחד מהעולים לברך "שהחיינו", למרות שבתשעת הימים שלפני תשעה באב לא נוהגים לברך. העולה הנבחר מברך בקול רועד והקהל עונה אמן. "את רואה את ההרים האלה?" מצביעה יעל סהל. "בגלל זה אני כאן. בגלל הנוף הזה".
לאחר מכן ממשיכים לקביעת מזוזות. על משקוף הקרוון של משפחת סהל מותקנת מזוזה גדולה במיוחד, מגולפת בעץ. "קיבלנו אותה במתנה לפני העלייה לארץ מהחברים שלנו", אומרת יעל, "אותם החברים שעשו עלייה לירושלים ואחרי שש שנים ירדו לצרפת. בעיניי זה מאוד מרגש וסמלי לתקוע אותה כאן היום".
הזעפרנים עוד בהלם. הם מסרבים בנימוס להצעה לאכול וללון עוד לילה כאורחים של אחת המשפחות המאמצות. שלוש כאלה הוצמדו לכל משפחת עולים, כיוון שביישוב החליטו ששתיים זה לא מספיק. נוהל הקבלה מתחיל כבר בשדה התעופה, כשכקבוצה של משפחות נוסעת לקבל את פני הנוחתים. בימים הראשונים, בהיעדר ציוד, העולים ישנים בבתי הוותיקים. אחר כך ישנה פריקת הציוד, הכנת ארוחות, סיוע עם הילדים וכל התהליך המורכב של למידת עברית ומציאת עבודה.
המשפחות המאמצות מגלות הבנה אל מול המבוכה של זעפרן. אחד הגברים מחלק פקודות, אבל באופן הרגיש ביותר. "יש לכם עכשיו שעה להירגע ולאכול בשקט ארוחת ערב בקרוון. תאכלו על הרצפה. לא נורא. בעוד שעה אנחנו מגיעים שוב ומתחילים להרכיב ציוד, וכך תוכלו לישון בקרוון".
הזעפרנים מהנהנים בשמחה. שרה חוצה את השביל. במקרר של משפחת סהל ממתינה לה בשלושה מגשי אלומיניום ארוחת הערב שהוכנה עבורם, הכוללת דג מרוקאי, בגטים, סלט וטוסטים. היא שבה אל הקרוון ואל סטפן והילדים, וסוגרת את דלת הבית.
לפנייה לכתב/ת 
