השקט שנשאר

דרמת ההישרדות הזו שייכת למה שפעם נהגנו לסווג כסוג ב'. בארץ קראנו להם סרטים להצגה יומית, וביניהם התגלו לא מעט יוצרים מוכשרים שסיפקו את הסחורה לשמה הם נוצרו — בידור פופולרי באולמות הקולנוע. ומה יכול להיות יותר עממי מיפהפייה חטובה בביקיני, הגולשת בחופי מקסיקו ומאוימת על ידי כריש לבן, ענק וטורף?

אנחנו אוהבים סיפורים כאלה מאז שחר התרבות המערבית. מימי פרסאוס והרקולס שנלחמו במפלצות ים במיתולוגיה היוונית, כולל הסיפור התנ"כי על יונה והלווייתן, דרך קפטן אחאב ב"מובי דיק", "הזקן והים" של ארנסט המינגוויי, "מלתעות" של סטיבן ספילברג ועשרות צאצאיו הקולנועיים. אל "מים לא שקטים" חודר גם גלגול המיתוס של אנדרומדה היפהפייה, שנקשרה לסלע כדי שתהיה טרף למפלצת הים.

בלייק לייבלי מגלמת סטודנטית אמריקאית לרפואה, שלוקחת חופשה בחוף מבודד במקסיקו. רק היא והגלשן שלה. בתחילת הסרט היא תופסת גלים ענקיים. וגם אם ניכר שקטעי הגלישה צולמו באתר אחר, אתה שוכח מהר מאוד את הפספוסים. כי גן העדן הפרטי של לייבלי הופך לגיהינום. כריש ענק תוקף אותה, והיא מנסה לשרוד הודות להרבה תושייה, מזל וכוח פיזי. וזה כל הסיפור.

בתסריט המינימלי אין כמעט דיאלוגים. הסרט שייך לעריכה החדה, לצילום ולמופע היחיד של בלייק לייבלי. היא משדרת נפש בריאה בגוף בריא - מה שמעניק אמינות לכושר הסיבולת שלה במים המסוכנים. אכן, התבנית מוכרת. אבל החומרים הסינמטיים שהבמאי יוצק לתוכה מייחדים את "מים לא שקטים" מעמיתיו בז'אנר. בלי ריגושים זולים. מלבד ביס אחד בירך, אין כמעט דם ואין הקפצות מפחידות. סרט קיץ שיגרום לכם לשכוח את קופסת הפופקורן.