זו דרכו של עולם: מחר או מחרתיים יפסיקו להזדעזע וישכחו את הילד הקטן עומראן דקניש, שתמונותיו – עם האפר והדם על הלחיים והעיניים ההמומות – טילטלו עשרות מיליונים. מזילים דמעה, כועסים, מודיעים שככה אי־אפשר יותר – וממשיכים עד הריגוש הבא. פניו של עומראן יהפכו, במקרה הטוב, לזיכרון מטושטש.
מה קרה מאז שראינו את עומראן באמבולנס שחילץ אותו מההריסות בחאלב? רוסיה הזדרזה להכחיש שמטוסיה תקפו את השכונה. בתקשורת של דמשק אין אזכור של האירוע המטלטל. כותבי המאמרים ברחבי העולם נזפו וחבטו, בפעם המי־יודע־כמה, באדישות העולמית. הקריקטוריסטים ציירו את הילד המפויח יושב על כיסא קטן בין אובמה, פוטין וראשי הליגה הערבית השותקים.
מחמוד רסלאן, בעל מאפייה בשכונת קטרג’י בחאלב, הוא שצילם והעלה את הסרטון של עומראן לרשתות החברתיות. בעוד הורי הילד מתעקשים לשתוק בגלל הפחד מנקמת השלטון, הצלם הפך בין רגע למרואיין מבוקש וחשף את "הקסדות הלבנות", חבורת המתנדבים בחאלב שמחלצת נפגעים וגוויות מעיי החורבות של מה שהיו פעם בתי מגורים. חברי "הקסדות" מועמדים עכשיו לפרס נובל לשלום. אם יצליחו לצאת בחיים מחאלב ולהגיע לאוסלו, העולם ימרק את מצפונו בכל מה שקשור לטרגדיה הנוראה שמתחוללת בסוריה. ועומראן? הוא יצטרף לסטטיסטיקה של הדור האבוד.
אלה המספרים: שישה מיליון אזרחי סוריה ברחו על חייהם למחנות פליטים בטורקיה, לבנון, ירדן וצפון עיראק. מחציתם ילדים שחמש שנות חיים מעצבות עברו עליהם תחת אימי המלחמה. 600 אלף נהרגו בסוריה במלחמת ההישרדות של אסד, והסיפור הכי נורא מתמקד בשלושה מיליון נוספים שהמלחמה הפכה אותם לעקורים בארצם. אחרי שבתיהם נהרסו הם נודדים בדרכים, משפחות קרועות של יתומים ונכים. והילדים – דור אבוד בלי תקווה. כבר חמש שנים לא הולכים לבתי ספר וגני ילדים, חלקם לא ילמדו קרוא וכתוב, חלקם נשלחים לעבוד כבר מגיל הגן כי אין מי שיפרנס את המשפחה, משחקים בפגזים ובכדורים ששורקים מעל לראש. חיים מהרגע להרגע.
עומראן הקטן בכה רק אחרי שחבשו את פצעיו והבטיחו לו ששלושת אחיו והוריו נותרו בחיים. עוד באותו לילה הוא שוחרר מבית החולים היחיד שמתפקד בחאלב, כשתחבושת גדולה ספוגה בדם כרוכה סביב ראשו. לאן ילך עם משפחתו? איפה יניח בלילה את ראשו הפצוע? חאלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, צומת העסקים, סגורה ומסוגרת כבר שבועות ארוכים. עכשיו מאיימת עליה סכנת רעב, ומסתמן מחסור חמור במי שתייה ובתרופות.
במרחק ארבע שעות נסיעה, כמו בין תל־אביב לאילת, יושב בשאר אסד ב"ארמון העם" המפואר שעל ראש אחת הגבעות בדמשק. השופרות שלו התעלמו מפרשת ילד הדם והאפר, אבל אין ספק שהיועצים הראו לו את התמונות. לבשאר יש שלושה ילדים, קצת יותר גדולים מעומראן בן החמש. הוא רופא עיניים, ושבועת הרופאים מחייבת אותו – גם אם עשה הסבה לפוליטיקה – להציל חיים בכל תנאי, בשום פנים ואופן לא לרצוח. מה עוד צריך להתרחש כדי שיגיע הרגע לסגור איתו חשבון?
אתמול הטילו מטוסים פצצות מצרר על עיר שכנה לחאלב. עוד הרוגים, עוד פצועים ומאות שאיבדו בתים ונפלטו לרחוב. האסון הנורא בסוריה, שהיא כבר לא מדינה, לא יסתיים עד שיעיפו את אסד. √
