yed300250
הכי מטוקבקות
    שלט הכניסה ל־Maid Cafe | צילום: רענן שקד
    מסלול • 21.08.2016
    "אוזניים שחורות או לבנות, מאסטר?"
    הוא ביקש מהמלצרית שתצייר לו דוב פנדה בקפה, השתגע על האוכל הנפלא, לא הבין מה הוא עושה שם (אבל התאהב לחלוטין) | מדריך רענן שקד לטוקיו
    רענן שקד, טוקיו

    אלוהים, למה נתת לי פרופורציות? באמת, הייתי צריך לנסוע מתל־אביב מוכת החום והלחות של אוגוסט עד טוקיו רק כדי להבין שיש מקומות שבהם לא רק שהמצב גרוע יותר, אלא שמזג האוויר פשוט יצא מכלל שימוש?

     

    לא חשוב. אז טוקיו באוגוסט היא נקודת ההתכה המדויקת שבין טבריה ביום הכי חם בשנה לבין מכלאת שבויים אמריקאיים בשמש הווייטנאמית. חמש דקות של — עזבו, אפילו לא הליכה, רק נשימה, קיום בסיסי — יספיקו כדי להפוך כל תצורה אנושית מוצקה לנוזל, גז, או טמפורה.

     

    אבל באמת, לא חשוב. כי אני בטוקיו. טוקיו! ולפניי כורעת עכשיו בחורה בת שום דבר, בחצאית חומה קצרה, גרביים לבנים עד הברכיים, החלקה יפנית, קשת בד ענקית על השיער, פפיון ורוד ומראה כללי של משרתת צרפתייה שעברה איזו פרוצדורה לכריתת כבוד עצמי. "ברוך הבא הביתה, מאסטר!" היא מצייצת מגובה ברכיה, ומציעה לי לעשות איתה כל מה שתמיד חלמתי לעשות עם יפנית קטנה: לשתות גזוז (בשם "הורי־הורי־שאקה־שאקה"), ואז קפה הפוך שעליו היא תצייר לי כל חיה שאבחר, וכשזה יסתיים נעבור סוף־סוף לפעילות המיוחלת עצמה:

     

    נצטלם ביחד! עם אוזני שפן!

     

    רחוב טקשיטה האופנתי וההמוני בהראג'וקו | צילום: רענן שקד
    רחוב טקשיטה האופנתי וההמוני בהראג'וקו | צילום: רענן שקד

     

    כן, זו המלצרית שלי ב"אט הום קפה", קפה המשרתות (Maid Cafe) הגדול והוותיק ביותר בטוקיו, וזה, פחות או יותר, כל הקונספט של "קפה משרתות": מלצריות בנות טיפה וקצת, לבושות כמו משרתת חמודה עם נטייה שובבנית, מעניקות לך כלום — מלבד ההזדמנות לדבר איתן קצת, להצטלם איתן ו... קדימה, הביתה, מה זה נראה לך פה, בית... קפה?

     

    וזה להיט היסטרי. גדול ביפן, וכבר דלף גם לקוריאה ולטייוואן. למה? ובכן, המדריכה המקומית שלי מסבירה שזו אטרקציה בעיקר לבחורים יפנים מחוצ'קנים שמפחדים לדבר עם בנות, לגברים יפנים בודדים שירגישו טוב יותר עם החיים שלהם כשבת 17 תכרע לפניהם ברך ותצחקק מכל דבר — כולל כל דבר — שיבחרו לומר, ולתיירים פעורי עיניים מסוגי.

     

    אני מבקש שהמלצרית תצייר לי דוב פנדה בקפה ("עם אוזניים שחורות או לבנות, מאסטר?"), ואז היא עולה לבמה קטנה שנמצאת בחזית, מכריזה את שמי ברמקול, ואני מגיע ומצטלם איתה.

     

    קליק.

     

    כיסויי סלולרי בצורת אוכל מפלסטיק | צילום: רענן שקד
    כיסויי סלולרי בצורת אוכל מפלסטיק | צילום: רענן שקד

     

    לנצח אנצור את תמונת הפולרויד הקטנה שבה אני נראה כמו רומני זקן עם אוזני שפן, שלידו יפנית פעוטה בלבוש הזייתי מסורתי, שנינו מחייכים למצלמה כמו שרק שני אנשים שנמצאים בטוקיו — המקום המוגזם, המסחרר והמתפקע ביותר בעולם הפחות־מערבי — יכולים לחייך.

     

    מה אני עושה פה? תשובה אפשרית אחת היא שחברת התעופה היפנית שגרמה לי להרגיש הכי בבית בעולם, "אול ניפון איירווייז", מתחילה לפעול בישראל ושלחה אותי להתנסות ולראות בעצמי מה ההבדל בין מה שאני ואתם מכנים "טיסה" לבין מה שקורה אם משקיעים ברצינות במסכים אישיים גדולים, במושבים שנפתחים באמת ל־180 מעלות, בשמיכות פוך, בכפכפים אישיים ובארוחת ארבע מנות ושמפניה באוויר. לסיכום, אלה היו 11 שעות הטיסה המאושרות בחיי.

     

    אבל עכשיו, ברגע זה, אני חוצה את מעבר החצייה העמוס בעולם ברובע שיבויה ומרגיש כמו גרגיר אורז בתוך ערימה דביקה של מיליוני גרגירים. מזג האוויר מאפשר רק בקושי את קיומן של צורות חיים מלאכותיות מסוג תיירים, אבל לי זה לא משנה; אני באופוריה, כי אני במקום שלידו נראית גם מנהטן כמו עיירה בריטית מנומנמת. טוקיו היא ניו־יורק על סטרואידים; עם בנייני הניאון הענקיים, מיליוני האנשים ברחובות והחנויות שמוקדשות — לא משנה מה הן מוכרות — לאובססיה היפנית עם פריטים קטנים וחמודים שמסודרים בקפדנות שלידה ייחשבו הייקים לאנרכיסטים. טוקיו היא המפלצת האורבנית המרשימה ביותר בעולם.

     

    שיבויה עצמה היא מעין טיימס סקוור שיצא מדעתו, מין גידול שפיר וחסר פרופורציות של תרבות מערבית מהירה, מסכי ענק, רמקולים שמפציצים בקריינות ובפרסומות, אורות בוהקים, מזללות, רשתות בינלאומיות ונחילים בלתי נתפסים של בני אדם. חנויות הכל־בו היפניות באזור — למשל "טוקיו האנדס" — מוכרות כל מה שלעולם לא יתפוס ב"משביר"; שתי קומות מוקדשות לכלי כתיבה (יפנים אוהבים כלי כתיבה יותר מקרובי משפחה שעימם באו בקשרי נישואים), קומה לתיקים, קומה לעיצוב פנים, קומה לניקיון וכביסה (בחיי!), וקומה לשני הנושאים החשובים באמת בחיים: מטבח ויום נישואים.

     

    ארטיקים טבעיים מצוינים | צילום: רענן שקד
    ארטיקים טבעיים מצוינים | צילום: רענן שקד

     

    המוח שלי עף, אבל אני מוצא אותו בסוף היום, מתבטל ליד החלון הפנורמי בקומה ה־36 של מלון "ניו פרינס גלרי קיויצ'ו" (מקבוצת מלונות "פרינס" היפנית המעולה) — שהוא התגשמות הפנטזיה האבודה בטוקיו, זו שרוצה לתת לך להרגיש כמו ביל מאריי הצופה במבט נוגה מחלון ענק קרוב לשמיים על העיר האינסופית. המלון החדיש הזה — שנפתח רק בחודש שעבר — הניח את הלובי והבר הענקיים בקומת הגג, ואת החדרים עצמם בשמונה הקומות שמתחתיו, מתוך מטרה אחת: "לתת לך תחושה של ריחוף", מסביר לי נציג המלון תוך שהוא לוחץ על כפתור בחדר, והווילונות נפתחים מעצמם וחושפים קיר זכוכית ענקי שמתחתיו נשקפת טוקיו כולה. אלוהים, זה החדר שלי. כאן אני גר, והאיש הזה מדבר איתי על השעה שבה הם מגישים "בלאקפסט" — כן, היפנים עדיין אינם דוברי ר' שוטפת — ומסביר לי ש"סימנס" ייצרו עבור המלון מזרנים מיוחדים שיסייעו לי לחוש ריחוף.

     

    הוא לציני.

     

    אלוהי השירותים

     

    אני משתרע על הספה הצמודה לקיר הזכוכית בקומה ה־33, העיר הענקית פרושה מתחתיי, ומנסה לחשוב כמה שפחות על רעידת אדמה אפשרית. השקט המושלם נקטע לפתע בקולות משונים של התרחשות כלשהי בחדר.

     

    הכניסה למקדש סינסוג'י | צילום: רענן שקד
    הכניסה למקדש סינסוג'י | צילום: רענן שקד

     

    אני מחפש לרגע, ואז מגלה שאלה בסך הכל השירותים שלי, שנסגרים או נשטפים מעצמם. כן, מגזר השירותים מפותח ביפן עד כדי כך שהאסלות נפתחות ונסגרות לקראתך, וליד כל אסלה — כולל אלה שבשירותים הציבוריים — מותקן מערך כפתורים ששולט באיכויות השטיפה ודואג שהאסלה הזאת תישאר משהו שאפשר, אם מוכרחים, לאכול ולשתות ממנו.

     

    "מה העניין שלכם עם שירותים?" - אני שואל את המדריכה שלי, והיא מסבירה רק ש"שירותים הם המקום הכי מלוכלך, ואנחנו מאמינים שהם צריכים להיות הכי נקיים. כל הזמן".

     

    יחסית לעם שאינו מאמין במיוחד בשום אלוהים — 76 אחוז מהיפנים מגדירים עצמם כחילונים — מעודד לדעת שיש ליפנים לפחות אמונה חזקה במשהו שכולנו, מדי פעם, מתפללים אליו: שירותים נקיים.

     

    ואלה לא רק השירותים: טוקיו כולה נקייה באופן שכמעט עושה חשק לאכול מהרצפה. יחסית לעיר של 15 מיליון תושבים, זה כמעט בלתי נתפס; העצים גזומים עד דק, הדשא ירוק יותר, קשישים יפנים קטנים מוליכים את כלביהם הקטנטנים במדשאות, נהגי מוניות לובשים כפפות לבנות, ואנשים נעמדים בתור לעמידה בתור. המקום הזה לא סתם מתנהל - הוא מתקתק.

     

    באופן טבעי, הדחף הישראלי להידחף בתור עובר לך כאן מעצמו. למה להידחף בתור? התור נדחף בך? התור ואתה בסדר זה עם זה; אתה תעמוד בו, והוא לא יעמוד. הוא יזוז.

     

    ביום הראשון שלי בטוקיו אני נלקח, כמקובל, למקדש סינסוג'י — הגדול והמפורסם בעיר — רק כדי לגלות שהדרך אליו, שחולפת בתוך שוק מסורתי שמוכר ג'אנק קסום ומיותר מכל הסוגים, מעניינת בהרבה מהיעד. המקדש עצמו מאפשר לך לעשות את מה שנהוג לעשות ברוב המקדשים הגדולים במקרה שאתה תייר: להתיז על עצמך עשן, לשטוף ידיים במים ממצקת, ולהשליך כסף קטן בכל הזדמנות כדי שמישהו אחר יאסוף אותו.

     

    לא חסרים מקדשים בטוקיו, וליד המלון שלי יש אחד שקט ופסטורלי בהרבה מסינסוג'י. כשאני ניגש אליו מוקדם באחד הבקרים, אני מסוגל גם להיכנס פנימה ולשבת ולהתכנס לאיזה הרהור חרישי מהסוג ששווה לבדו את ההגעה.

     

    וזאת, בערך, הפעם האחרונה באותו יום שבו אני מהרהר משהו שאיננו "היפנים האלה צריכים לראות איש מקצוע", כי בהמשך היום אני מגיע — באדיבות המדריכה המקומית — לרחוב המטבחים (רח' קפאבשי — Kappabashi), שבו אפשר לקנות כל ציוד מטבח אפשרי ואת כל האוכל מפלסטיק שבעולם, לטובת הסטייה היפנית הייחודית של הצגת המנות במסעדות באמצעות דגמי פלסטיק שלהן.

     

    האוכל מפלסטיק נראה משכנע ושמנוני כל כך, עד שהוא עוקר ממך במלקחיים כל שריד לתיאבון, והאמנות העדינה — והמיותרת — של הכנת מזון מפלסטיק יכולה להילמד בחנות מיוחדת (פרטים ב־ gonso-sample.com), שתמורת תשלום סמלי תאפשר לכם לפסל בפלסטיק כל דבר, אולי גם סביח.

     

    משם לרחוב חנויות המנגה והקומיקס — חננות כל העולם, אתם מוזמנים להגיע לכאן עם בתוליכם — ומכאן, בזרימה טבעית, ל"עיר האלקטרוניקה", מבוך של סמטאות מטורפות שבהן תוכלו להשיג כל פריט אלקטרוניקה, מווקמן סוני ורדיוטייפ סניו ועד קבלים ודיודות ספציפיים, שיוצר אי־פעם. האזור הזה הוא בית קברות חי לתקופה היפנית הגדולה של החצי השני של המאה העשרים: התקופה שבה הובילה יפן את האלקטרוניקה והחדשנות העולמית. והכל עדיין עובד.

     

    חוץ מהעולם, כמובן, שכבר לא ממש עובד עם הדברים האלה. אבל בעיר האלקטרוניקה של טוקיו השנה היא לנצח סביב 1990. ולא רק שם. גם חנויות התקליטים הגדולות - טאוור ו־HMV — פועלות כאן כאילו הדיגיטל מעולם לא הכחיד אותן, והרחובות מלאים חנויות נוחות של "סבן אילבן" וסניפי מקדונלד'ס וברגר־קינג. אמריקה של סוף המאה הקודמת משתלטת על טוקיו של עכשיו. "עד היום לא ראית כמעט יפנים שמנים", אומרת לי המדריכה, "אבל בשנים האחרונות האוכל המהיר מתחיל לשנות את זה".

     

    באופן אישי אני אוכל סושי מהרגע שבו אני נוחת על קרקע יפנית. ליד הסושי של טוקיו — לא חשוב בכלל איפה בעיר, למרות ששווה לעמוד בתורים המיוזעים בשוק הדגים הענקי טסוקיג'י לטובת הסושי הטרי ביותר בעולם — כל סושי ישראלי מרגיש כמו פלסטיק.

     

    אחרי ארבעה ימים של סושי, נודלס, מרקי ראמן, צלופחים מקורמלים, קופסאות בֶּנְטוֹ (ארוחה מוכנה) ובהן אורז עטוף באצות וחמוצים יפניים — העיניים שלי מתחילות להתלכסן, ואני משווע בעיקר להמבורגר וצ'יפס. ההתמכרות שלי למזון מערבי, לפחמימות ריקות, לפלטת טעמים מתוקים ומלוחים ללא גוני הביניים היפניים, מתפרצת. אבל האוכל היפני פשוט נפלא מכדי להיכנע לתאוות המערב. באיזָקאיות המקומיות (ברים יפניים) — מקומות שבהם לא ידברו איתכם מילה באנגלית — אפשר להשיג את הסאקי האיכותי ביותר בעולם ולאכול מרקי דגים, אצות וטמפורה פריכה יותר מהבטחותיו של שר אוצר ישראלי.

     

    קפיצה לקיוטו

     

    באחד הימים אני קופץ לקיוטו. פחות משלוש שעות נסיעה ברכבת מהירה מטוקיו נמצאים המקדשים היפים ביותר ביפן — ראית אחד, לא ראית את השני — וגם בית מלון יפני מסורתי שחדריו מורכבים בעיקר ממחצלות טאטאמי. אחרי שינה (מצוינת, תודה) על פוטון דק, אני מקבל לחדר ארוחת בוקר יפנית שמורכבת ממרק מיסו, תה ירוק, אורז ואצות, חמוצים יפניים, טופו מורתח במקום, סלמון מאודה וסלט אצות. אני אוכל את כל זה ומרגיש קליל בהרבה מכפי שמשאירה אותי ארוחת בוקר רגילה במלון מערבי, שרוצה בעיקר להחזיר אותך לישון.

     

    קיוטו מתויירת לעייפה, אבל המקדשים הם באמת גלויות חיות מיפן של תקופות אדו ושוגון, והרגע הנכון בטיול להגיד לעצמכם: לא רק שסימנתי וי, גם העליתי לפייס תמונות שיגרמו לאנשים לאכול את הלב. אפשר לחזור לטוקיו.

     

    קניות אחרונות של בגדים (אזור הראג'וקו), בגדי מעצבים ופריטי עיצוב (אזור דאיקניאמה), בגדי מותגים (שדרת אומוטסנדו), בגדים מגניבים, סניקרס ווינטג' (רחוב Cat), מתנות לילדים (Kiddi Land בשדרת אומוטסנדו), קומות אוכל מסחררות בכל־בו ענקי (מיצוקושי), ראמן חסר תקדים (כל אחת מהמסעדות ברחוב הראמן של העיר), ומבוא כללי ומקיף למטבח יפני על כל אגפיו (מסעדת וורייאקמה הנהדרת ברופונגי). להמלצות מקיפות יותר וסיורים בעיר אפשר לפנות גם ללילך אלמוג, דרך חשבון האינסטגרם שלה MyBoxOf_Bento.

     

    רגע לפני הטיסה חזרה, בדיוטי פרי, מתבררים לא רק ממדי הקדחת היפנית לשוקולד ייחודי, אלא גם האופן שבו הקדחת מתודלקת: קבלו קיט־קט בטעם תות יפני, בטעם ווסאבי, בטעם תפוח שינצ'ו ובטעם תה ירוק. אתם יכולים להוציא אותם מיפן, אבל לא את יפן מהם, ובמילים אחרות: גם הילד ההרפתקן ביותר שלכם יניח את זה בחזרה על השיש במטבח. ואתם תדעו באותו רגע שזהו - טוקיו גדולה, וגם נגמרה. בחזרה לכיף־כף ולאנשים שאף אחד מהם, לעולם, בשום נסיבות, לא יקרא לכם מאסטר.

     

    הכותב היה אורח אול ניפון אירווייז ומשרד התיירות של יפן וטוקיו

     


    פרסום ראשון: 21.08.16 , 20:19
    yed660100