איך הגעתי לצמרת רשימת “המסיתים"

בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי מככב בדוח תקופתי של סוכנות הידיעות הפלסטינית "וופא", זרוע רשמית של הרשות. מתברר שנפל בחלקי הכבוד המפוקפק לעמוד בצמרת רשימת "המסיתים" מקרב עיתונאי ישראל. שיפשפתי את עיניי בתדהמה. אני רגיל לשמוע טענות מהסוג הזה מהשמאל ההזוי, אבל הרשות הפלסטינית? בדרך כלל, יורשה לי להודות, הרשות, למרות ולמרות, יותר שפויה מהשמאל ההזוי. עם חלק מבכיריה יש לי קשרים. לא מסכימים, מתווכחים, אבל מדברים.

הבעיה היא שלמרות הקשרים שיש לישראלים עם בכירים ברשות, קמפיין ההסתה שלה נמשך ללא הפסקה. הוא מפאר רוצחי יהודים, מטפח את הפנטזיה על "זכות השיבה" ופלסטין הגדולה, ומציג את היהודים כנאצים. במקום להפסיק את ההסתה, מעדיפה הרשות לפברק טענות נגד ישראל. חיפשו וחיפשו, ומתברר שהמסית הגדול נתפס.

מה עשיתי ובמה חטאתי? שתי סיבות מצאה הרשות. האחת, פירסמתי מאמר נגד ראשי הרשימה הערבית המשותפת בגין התנגדותם לאינטגרציה של ערביי ישראל; השנייה, נתתי ביטוי לדוח שהציג את מסכת ההתבטאויות של ג'יבריל רג'וב בעד הטרור.

אני בעד אינטגרציה ושוויון. אני מודה באשמה. אני נגד תמיכה בטרור. אני שוב מודה באשמה. באופן ראוי לציון הדוח של הרשות מדויק ולא מסלף. הוא לא מייחס לי דעות שמעולם לא הבעתי. זה קורה הרבה פעמים מצד השמאל ההזוי. אני קורא שם סילופים מדהימים שמייחסים לי, לפעמים בציטוט, עמדות שאף פעם לא ביטאתי ושאני לגמרי נגדן.

אבל היכן, לעזאזל, ההסתה? בשנים האחרונות פירסמתי שוב ושוב מאמרים בעד - אני חוזר, בעד - ערביי ישראל. נתתי ביטוי לסקרים שבהם התברר שרוב הצעירים תומכים בהשתלבות ובשירות לאומי. יצאתי, בהקשר הזה, נגד ח"כ ג'מאל זחאלקה שאמר כי "ערבי שיעשה שירות לאומי יהיה מצורע", ונגד איימן עודה שנבחר לעמוד בראש "הוועדה להתנגדות לשירות הלאומי ולכל סוגי הגיוס". אחרי הרצח המתועב ברחוב דיזנגוף סיפרתי על היכרותי האישית עם רבים מבני משפחת מילחם. הרוצח, כתבתי, לא מייצג אותם ואת ערביי ישראל. להפך: הרוב המוחלט של ערביי ישראל מתנגד לאלימות ולטרור.

אז היכן ההסתה? מתברר שמאבק למען שילוב ערביי ישראל הוא בעצם מאבק בעד נורמליזציה. הקמפיין האנטי־ישראלי כולל התנגדות לנורמליזציה - מילה גסה בקרב "חוגי הקידמה". זו מהות ה־BDS, והוא זוכה לתמיכת חלק מהנהגת ערביי ישראל. אם החזון שלהם יתממש, רופאים ערבים לא יעבדו בבתי חולים בישראל, מומחים ערבים לא ישתתפו בכנסים בינלאומיים כנציגי ישראל, ויהודים לא ייכנסו למסעדות ערביות. הניכור יצמח. האיבה תרקיע שחקים.

התמיכה ב"מוקוואמה" (התנגדות), לפי הדרישה הרשמית של בל"ד, תצמח גם היא. זו האידיאולוגיה שעזמי בשארה, המנהיג האידיאולוגי של בל"ד, תמך בה בגלוי. התוצאה תהיה חורבן לערביי ישראל. זה קורה בכל מקום שבו פורחת קואליציית הטירוף, שמשתרעת מה־BDS ועד חמאס ודאעש.

ערביי ישראל, ייאמר לזכותם, לא נכנסים למלכודת. שיעור המתנגדים להשתלבות ולנורמליזציה קרוב לאפס. הפרדוקס הגדול הוא שרובם מצביעים לפוליטיקאים שרוצים לטפח את הניכור, אבל פרדוקסים כאלה הם חלק מהסתירות שמזמנים לנו החיים הפוליטיים: הרי ברוב הסקרים מתברר שערביי ישראל הרבה יותר שפויים מההנהגה המנכרת שלהם.

וכך, לא אות קלון הדביקה לי הרשות הפלסטינית, אלא אות כבוד. ואת הפרס שקיבלתי, בגין עמדותיי נגד תמיכה בטרור ובעד שוויון ושילוב, אני מעניק לערביי ישראל. מגיע להם.