בגיל 29 הוא ראה את האור. זה התחיל במסיבת טבע בגואה, כשבלע אסיד ונדלק ברמה שהייתה מביישת שנדליר. זה המשיך בהבנה המהממת שהוא לא מי שהוא חשב שהוא. אתם יכולים לקרוא לו סטלן, אבל הוא מעדיף את השם גדי וילצ'רסקי. קצת מצחיק, בהתחשב בעובדה שבעצם קוראים לו עידן מור.
"זו הייתה מסיבה ביער, באור יום", הוא משחזר. "אנשים תמיד אומרים 'הזיות', אבל הדבר האחרון שהרגשתי זה הזיה. הכל נהיה פתאום ברור. הרגשתי שזו פעם ראשונה שאני באמת רואה. כמו בנאדם שצריך משקפיים אבל לא יודע שהוא צריך אותם. ההרגשה היא שכל מה שיש בתוך המוח זה כמו שטיח מגולגל, והוא בבת אחת נפרש".
ומה קרה כשהטריפ נגמר?
"הבנתי שבמשך עשר שעות הייתי אני. בפעם הראשונה בחיים הייתי אני! מתברר שחשבת שהיית אתה עד עכשיו ולא היית אתה. זה משהו מאוד פנימי".
הזרע נזרע, אבל רק כשלוש שנים אחר כך פרצה הישות החדשה מתוך מור כמו הנוסע השמיני. בקיץ 2011, בעת המחאה החברתית, צצה באירועי המחאה דמות קרקסית עם חולצת 'חיפה לחיפאים', שהטרילה כתבי טלוויזיה ועוברי אורח. מהר מאוד הפכה הדמות, גדי וילצ'רסקי שמה, לתופעת רשת, עם אג'נדות מצחיקות כמו בקשה להפסיק את ניתוחי הקטנה החזה, ורציניות כמו מחאה על זיהום האוויר בחיפה ולגליזציה של סמים קלים.
המחאה התפוגגה, אבל מור לא חזר למקום שבו היה קודם, אלא הפך לטענתו לאדם בעל זהות כפולה - המקורית וזו שהמציא כוילצ'רסקי. ואין דרך, הוא מתעקש, להפריד ביניהן. "נסעתי לגואה אחרי שכסטנדאפיסט הרגשתי חנוק פה", הוא חוזר לאחור. "מקצועית הייתי בסדר, אבל לא פתחו לי דלתות בתעשייה. לא הצלחתי להגיע לקהל. חיפשתי משהו אחר".
ומצאת. אז בעצם עשית קריירה מהתפלפות.
"כן. זה להחליט מה אתה עושה מזה שהתפלפת. שוקע בזה או מרים את זה. תוך כדי כבר הבנתי שאני הולך לכיוון גדי. היה שם צומת די ברור: אתה רוצה להשתגע ולהתנתק לגמרי מהציבור או שאתה רוצה לחזור אליו כגדי ולרקוד את זה".
אתה מבין שזה נשמע קצת משונה, להגיד שאימצת זהות של דמות שהמצאת.
"לא. יש פה איזשהו ז'אנר חדש של אנושות, שאני מבקש מהעולם לקבל. אני סלף ג'נדר! גבר שכלוא בגוף של גבר אחר. כשירון כהן אמר לעולם, תקשיבו אני לא ירון כהן, אני דנה אינטרנשיונל, העולם חיבק אותו ואמר וואו. איך שלא תסובבי את זה, ירון כהן הוא אולי כיום דנה אינטרנשיונל, אבל הוא גם גבר שעשה כל מיני מהלכים בחייו. אני מצפה מאנשים שיתייחסו אליי אותו הדבר".
כלומר?
"שיבינו שיש פה גבר שיצא מהארון כגבר אחר. אני גדי. זה הכל".
* * *
"זה הכל" היא בחירת מילים מעניינת לאחת התופעות היותר ביזאריות שיצאו מזירת הסטנד־אפ המקומית. יחסית לדמות שנולדה במוחו הקודח של מור, וילצ'רסקי הוא בעל נוכחות מרשימה בעולם האמיתי: הופעות על במות, נאמברים בתוכניות טלוויזיה ('הצינור', ערוץ הספורט), עמוד פייסבוק עם מספר לייקים אסטרונומי - יותר מ־220 אלף - וגם פרסומת עם בר רפאלי, אישה שכיכבה בלא מעט מערכונים שלו.
"ביום שצילמנו את הפרסומת קיבלתי הדגמה מוחשית להבדלי המעמדות בעולם", הוא מגחך. "כל הזמן הסתובבתי על הסט וחיפשתי דברים לפלח הביתה. באמצע היום באו אליי מההפקה ואמרו, גדי, אנחנו מבקשים שתהיה בשקט. בר ישנה צהריים. זה כאילו העולם אומר שאתה יכול להתנהל בכל מיני צורות אבל מעל מראה מסוים מקומך מובטח. זה משוגע לגמרי בעיניי".
אבל גם היה בך גרופי קטן שנהנה מהחוויה?
"בטח. אני רואה משהו מאוד קומי בערגה למשהו בלתי אפשרי".
המיזם הנוכחי שלו בתור וילצ'רסקי הוא הסיטקום 'שותפים', שעלה השבוע ב־HOT בערוץ קומדי סנטרל ובווי־או־די. הוא חתום על יצירת הסדרה עם חן מזרחי ואורי כץ, ומשחק בה את החבר הסטלן של מזרחי, סטנדאפיסט שמחפש שותף לדירה ונופל על אוסף של ווירדוז. "הסדרה דבילית לגמרי", הוא מפרגן. "זו השתטות אחת גדולה ודי מטומטמת. אני יושב לחן בבית בניגוד לרצונו, אוכל לו את האוכל, מעשן לו את הירוק, ורוב הזמן בתחתונים. סוג של קריימר".
אתה בתפקיד עצמך?
"עדיין בסדרה אכפת לו מנושאים חברתיים, הוא יוצא להפגין, מאוהב בדפני ליף. זאת גרסה של גדי, אם נוציא לו את רוב השכל מהראש".
לפני שאנחנו נפגשים, הוא מביע בטלפון חצי רצון להגיע בתור החצי הסולידי, אבל ברגע האחרון מקבל רגליים קרות ומגיע לבית הקפה שבו מתקיים הראיון במראה שמאפיין את וילצ'רסקי: פאה ארוכה, משקפי שמש עם עדשות אדומות ומגפון ביד. משתלב בנוף הבורגני כמו אקזמה. וילצ'רסקי נראה נבוך על חוסר ההשתלבות. רגע. בעצם יכול להיות שמי שנבוך זה מור. "מה זה, נקי כאן. אני מרגיש לא שייך", הוא בורח לדאחקות. על השיניים יש לו גשר לא בגלל הדמות, אלא בגלל שהוא איש שמבטיח ומקיים: "בשנה שעברה היה לי טריפ מאוד חזק, הסתכלתי במראה ואמרתי, די, אני חייב ליישר את השיניים", הוא מסביר. "ויש לי עיקרון בחיים שהחלטות שאני עושה על אסיד אני מקיים".
משתמע מזה שאתה עושה אסיד על בסיס קבוע.
"מה זה בסיס קבוע? אני לא עושה אסיד כל שבת כמו אנשים אחרים שאני מכיר. אסיד הוא הכי כיף פעם ב־, כשאני מזמן אותו. לא עשיתי אסיד אף פעם בשביל לשים את הראש בתוך הרמקול (מהרהר), למרות שגם זה ממש כיף".
אם יורידו ממך את התחפושת, יתגלה גבר שנראה טוב. אז בשביל מה כל הפאה והמשקפיים והכובע? ממי אתה מסתתר?
"אני לא רואה את זה בתור הסתתרות. בדיוק כמו שלא תגידי לספיידרמן, 'לא חבל שאתה עם מסכה שמכסה לך את הפנים?' וואלה, לא. או שתגידי לבאטמן, אתה תכף בן 40 מה אתה מתחפש לעטלף?! כמו שהם גיבורי־על, אני גיבור־על של צחוקים. וזה האוואטר שלי".
איך עובדת החלוקה בין עידן מור לגדי וילצ'רסקי?
"עידן אחראי על המינהלות ועל החיים הפרטיים. הולך לבנק, לסופר. אם אני רוצה לצאת עם בחורה או עם חברים, כדאי שאני אשאיר את גדי בבית, כי כשאני לובש את גדי אני גם מסמן משהו לעולם, שאני פתוח עכשיו - לשיחות, לחיבוקים, לסלפי. זה משהו שבדיעבד הוא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי מהיקום - אני לא פתוח 24 שעות. בעצם החלוקה בין גדי לעידן זה שעידן הוא מזל סרטן וגדי אריה".
אז אני בצד של עידן.
"רוב האנשים. הם באים בגלל גדי ונשארים בגלל עידן".
איך אמא שלך הייתה מתארת את עידן?
"כמישהו שנהנה מהשקט שלו. מהאלמוניות. מלהיות בצללים. סרטן, נו: רגיש, משפחתי, לא יודע אם ביישן, אבל הרבה פחות מוחצן. החלוקה היא ברורה: עידן זה לבית, גדי זה לשטח".
זה היה עידן מור שבאפריל האחרון קיבל בשורה מבהילה. כאבי ראש משתקים שיגרו אותו לסדרה של בדיקות שבעקבותיה אובחן אצלו גידול. רק כמה ימים לאחר האבחנה הראשונית התברר שהגידול שפיר. "ובגלל שהוא שפיר וקטן, לא מתעסקים איתו. לא מנתחים".
אז מה כן עושים?
"לומדים לחיות איתו, ועם הכאבים. מה שהכי עוזר לי, אחרי שניסיתי משככי כאבים עם תופעות לוואי נוראיות, זה מריחואנה, שאני נלחם על הלגליזציה שלה כמה שנים טובות".
עברו כמה ימים עד שקבעו שהגידול שפיר. מה עבר עליך?
"כשהרופא אמר לי שזה גידול זו הייתה סצנה קלאסית מסרט. אין לי ידע רפואי, אבל זה נראה לי הדבר הכי נורא שיכולים להגיד לך. אני זוכר רק שהתעסקתי במה עושים עכשיו. עד שהתברר שהגידול שפיר ישבתי על המחשב ועברתי על החומרים כדי לראות אם אני משאיר אחריי מספיק טקסטים".
כתבת גם טקסט למקרה ש־?
"השארתי קובץ שכתבתי בו בצורה מאוד ברורה שגם אם אני הולך עכשיו, אני שמח על כל מה שהספקתי. ברגע שהתחלתי לחיות את החיים שלי איך שאני רוצה, אני לא מפחד למות".
* * *
החיים שלו התחילו בחיפה ב־1979. הילד השני בין ארבעה במשפחה ממעמד הביניים. מצחיקן מגיל אפס. "הזיכרונות הראשונים שלי", הוא אומר, "הם שאני עומד מול המשפחה בסלון וכל מה שאני רוצה זה שיצחקו". בצבא שירת בנח"ל, וסוף השירות שלו חפף לפרוץ האינתיפאדה השנייה. "חודשיים שלמים עמדנו על הגדרות ביריחו וריססנו אנשים. באו מולנו אנשים עם בקבוקי תבערה, לא רואים בעיניים. אין להם כבר מה להפסיד. אנחנו בתוך אוכלוסייה שרובה אזרחית ואתה צריך להחליט למי לירות בראש ולמי לא. היה לי ברור שקורה שם משהו לא בסדר. ומי שחושב שהוא יכול להעביר שלוש שנים עם אם־16 עליו בלי להישרט אז הוא בכלל שרוט. אנחנו מדינה בפוסט־טראומה".
ואיך הפוסט־טראומה באה לידי ביטוי אצלך?
"אולי בדרך שהמגפון תלוי עליי, כמו אם־16. אבל השריטה הצה"לית, גם אם אין בה טראומה, היא עמוקה".
אחרי השחרור הוא נחת בארצות־הברית, למשימה כל־ישראלית: מכירת תמונות. "אתה גם זונה וגם משקר כל הזמן שאלה יצירות של אמנים ישראלים כשבתכלס מדובר בפרינטים מסריחים מהמזרח. אתה הולך דור־טו־דור וטורקים לך את הדלת. מדברים מגעיל. מזמינים לך משטרה. אז בשביל להתמודד עם העבודה הייתי מישהו אחר: אמן, סוכן מכירות או גיי. משנה שמות, לבוש, הכל. בתור גיי הייתי לובש מכנס אדום צמוד, גופייה שחורה צמודה מלייקרה, קראתי לעצמי רמון. נכנס למשרדים ועף! ובחורות היו נקרעות עליי. וקונות". עד שהמשטרה הפדרלית קטעה את הקריירה ושלחה אותו ואת שותפיו לשבועיים מעצר.
בחזרה בארץ דגם שנה של לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה, הבין שזה לא בשבילו חתך לדרום אמריקה, שם קלט, מתוך תגובות של מטיילים, מה הוא רוצה לעשות בחיים: סטנד־אפ. התחנה הבאה הייתה בתל־אביב, הקאמל קומדי קלאב.
איזה מין הומור היה לך אז, כעידן מור?
"הייתי מדבר על נושאים רגילים: בדיחות על צבא, נפרדתי מחברה שלי/חברה שלי משגעת אותי, תימנים, שירות לקוחות. באיזשהו שלב השתעממתי למוות. להיות סטנדאפיסט זה להפקיר את עצמך לטרפת מוחלטת - חברים שלך מסיימים תארים, קונים בתים, מתחתנים, מביאים ילדים - ואתה עומד עם מיקרופון באיזה בר באשדוד. עד שאתה לא פורץ אתה נחשב למטורף שזרק את החיים שלו לפח בשביל משהו שסביר שלא יעבוד. ומה הסיכוי להיות סטנדאפיסט עובד במדינה הזאת?"
נמוך. אז זה לקח לך שנים, אבל בסוף פרצת. רק שתוך כדי פריצה חישקת את עצמך. השאלה היא מה יעשה עידן מור כשיפוג תוקפו של גדי וילצ'רסקי. כשהקהל יאבד את עניין.
"זה בדיוק הכוח של גדי. גדי הוא לא דמות. הוא בן אדם. הקהל מתייחס אליו כבן אדם וגם אני. זה כמו שתשאלי את אדיר מילר מה יקרה כשיימאס לקהל מאדיר מילר. גדי הוא הרבה יותר אמיתי מרוב בני האדם שאני מכיר. ברגע שהדמות מסתובבת בעולם, זהו - זה בן אדם".
