השאלה היומית: האם אתם מסכימיםעם מחאת ההוריםכי החופש הגדול ארוך מדי

כל הנטל עלינו

סמדר שיר

למדינתי היקרה (תרתי משמע) שלום וברכה,

סליחה שאני גוזלת מזמנך ומהעניינים הגורליים שמונחים על שולחנך, אך נראה לי שהיום לא תצליחי להתרכז בדיונים מפני שמשרדייך כבר הומים בילדים. הם ישחקו תופסת בין כיסאות המנהלים, יציירו בטושים על מסכי המחשבים, יצחקו ויצעקו עד שהוריהם ירימו ידיים בכניעה וייקחו אותם הביתה או לים. יום הזעם, החל היום, נובע מתסכול מתמשך של מאות אלפי הורים, ומהעובדה שאת בוחרת לעצום עיניים לנוכח העוול המתרחש מדי שנה, מאז תש"ח.

כנהוג במכתבי מחאה אפתח במחמאה. אני מודה לך, מדינה יקרה, על שמעולם לא התערבת בתכנון של משפחתי. לא הכתבת לי כמה ילדים מותר לי להביא לעולם, ובתמורה להתחשבותך ברגשותיי האמהיים מעולם לא ביקשתי ממך לגדל את ששת ילדיי הפרטיים. הם שלי והם לא נטל, הם ברכה ושמחה. עם זאת, מדי שנה, בפרוץ עלינו החמסין האיום והחופש הגדול, אני תוהה מחדש איך את מצפה ממני לגדל אותם במשך חודשיים תמימים כשלרשותי עומדים רק 15 ימי חופשה שאותם כבר שרפתי בחופשות של פסח, סוכות וחנוכה.

ולא שאין פתרונות. אפשר לחלק את החופש היותר מדי גדול לחופשות בנות שבועיים שיפוזרו במהלך השנה. לחלופין, אפשר להגדיל את החופשה השנתית של הורים לילדים קטנים, שלא יכולים להישאר בבית ללא השגחה. אבל חברי הכנסת שלך לא נקפו ולא ינקפו אצבע בנושא הבוער הזה מפני שהם בכלל לא מודעים למצוקה, להם יש פגרת קיץ ארוכככככה.

אינני רוצה לאיים עלייך, חלילה וחס, אבל כדאי שתדעי שיום הזעם הנוכחי הוא רק ההתחלה. החוליה הראשונה. מפני שהאטימות שלך מונעת מציבור ההורים את הזכויות הטבעיות לחיות, לנשום וליהנות מהמשפחה. החלטתי לכתוב לך, מדינה יקרה, כדי שלא תשאלי, "למה לא אמרתם לי?" בפליאה.

אמרתי. כתבתי. קראת? עכשיו הכדור במגרש שלך.

זאת לא הבעיה

בן־דרור ימיני

בישראל יש 185 ימי לימוד בשנה, ובפינלנד, שהפכה בעשור האחרון למודל החינוכי בזכות ההישגים הגבוהים של תלמידיה, יש 188 ימי לימוד. זה לא פער שאפשר לבנות עליו משהו. בארה"ב, לעומת זאת, יש 180 ימי לימוד בלבד. כאשר ממשיכים בבדיקה, מתברר שבישראל יש פחות ימי חופשה מאשר ברוב מדינות ה־OECD, ולעומת זאת, יש בה פחות ימי לימוד לעומת מדינות כמו אינדונזיה ויפן, עם למעלה מ־200 ימי לימוד.

כאשר מדובר בחופש הגדול, מתברר שישראל מצויה במקום טוב באמצע. כמו באירופה, אבל פחות מארה"ב, ששם משתרעת החופשה על פני שבועיים נוספים. ומכיוון שבראש מעייני פרנסי החינוך מצויים ההישגים — אז כדאי לספר שאין ככל הנראה קשר ישיר בין מספר ימי הלימוד ו/או אורך החופשות לבין הישגים, בדיוק כפי שבסקירה בינלאומית לא נמצא קשר ישיר בין גודל כיתות הלימוד לבין הישגים.

כך שהתחושה שהחופשה בישראל ארוכה מדי — לא בדיוק נכונה. להפך. דווקא בגלל שהקיץ בישראל ארוך, חם ומיוזע, יש טעם בחופשת קיץ ארוכה, במקביל לצעדים אחרים, כמו צמצום ימי החופש במהלך החורף ו/או הוספת שעות לימוד. זה בדיוק מה שקורה ברוב מדינות אירופה ובארה"ב. ימי הלימוד ארוכים יותר. כך שזה לא ברור שיש צורך בקיצוץ החופש הגדול. אפשר וכדאי לחשוב על יום לימודים קצת יותר ארוך.

זעם ההורים מוצדק מסיבה אחרת לחלוטין: בגלל הפער בין מספר ימי החופשה של ההורים למספר ימי החופשה של התלמידים. בתחום הזה ישראל מובילה. וזה בהחלט יוצר תסכול. העניין הוא שהפתרון איננו בקיצור ימי החופשה לתלמידים. אין שום טעם להכניס אותם ללימודים בחום יולי־אוגוסט. יש טעם לחפש את הפתרונות במקומות אחרים. בפתיחת המתנ"סים, בהוזלת הביקורים בבריכות השחייה ועוד ועוד.

אם המחאה תצליח, והחופשה תקוצר, זה לא יהיה ניצחון רגיל. זה יהיה גול עצמי.