"נמאס לי שאנשים עושים שיימינג לנשים על היותן רגישות או פגיעות. זה כל כך משונה בעיניי". וינונה ריידר מדברת על הנטייה של התקשורת להפוך את הרגשנות הנשית למשהו פתולוגי, אבל היא יכלה באותה מידה לדבר על התפקיד הראשי החדש שלה בסדרה "Stranger Things" של נטפליקס, שבה היא מגלמת אם מבוהלת שבנה נעלם באורח מסתורי. הדרמה העל־טבעית, בסגנון הסרטים שעשה סטיבן ספילברג בשנות ה־80, פרי יצירתם של מאט ורוס דאפר, מושכת קהל צופים נלהב וקולני, אבל ריידר מבולבלת לנוכח כמה מהשאלות שמופנות אליה במהלך מסע הקידום שלה. "הם השתמשו במילה 'תשוקה'. האם זה פרויקט של תשוקה? זה מה שהרגשת בקשר לסרט?"
זאת לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לסגנון הדיבור המיוחד שלה, שנשמע קצת כמו "כרגע הגעתי הנה מכוכב אחר". ריידר מרגישה נוח יותר לנהל שיחות שמתקיימות גבוה מעל פני הקרקע, כשהיא מנתחת את מורכבות דרכיה של התקשורת – למרות שאנחנו יושבות ומשוחחות במשך כשעתיים במקום הכי קלישאתי שאפשר לבחור לראיונות עם סלבס: הלובי של מלון שאטו מרמונט בלוס־אנג'לס, שם אנחנו מקבלות טיפול מסור של להקת מלצרים החגים סביב השולחן שלנו בתשומת לב רבה יותר מאשר אחיות במחלקת טיפול נמרץ.
"רבים שואלים אותי, 'איך את יודעת לגלם אמא, אם אין לך ילדים משל עצמך?' אני יודעת שאי־אפשר להשוות, ואמהות זה משהו שלא התנסיתי בו, אבל כשהאחיינית שלי נולדה, הרגשתי שאני מסוגלת לקפוץ מול גלגלי מכונית נוסעת ולמסור את נפשי למען היצור הקטן הזה שעדיין לא הכרתי". ריידר עוצרת לרגע, ואז חוזרת לדבר על הדמות שהיא מגלמת, ג'ויס באיירס, זבנית בחנות שהאקס שלה הוא בטלן לא־יוצלח, שמתרסקת מתסכול ומצער. "חשתי המון חמלה כלפיה. אני מרגישה שהיא אחת מאותם אנשים שהיו להם חלומות בחיים, אבל אז נולדו הילדים. וזה גרם לי לחשוב על כל האמהות שאני מכירה. כשהן מדברות על משהו שלילי שקשור לחיים שלהן כאמהות, הן תמיד מוסיפות: 'אבל אני אוהבת את הילדים שלי ולא הייתי מחליפה אותם בשום דבר שבעולם'. כאילו יש להן נקיפות מצפון על עצם הרמיזה שהן רוצות משהו מחוץ לטווח ההורות והילדים! זה נורא מוזר".
ריידר לבושה כמו שהרבה בנות חכמות־אך־מגניבות התלבשו בסוף שנות ה־80 (מן הסתם כשניסו לאמץ את "מראה וינונה ריידר"): חולצת טריקו לבנה עם הדפס אבסטרקטי, סוודר אדום, שרשראות לצוואר, ג'ינס ישנים ונעליים גבריות בגוון חום־ערמוני. אלה המדים של כוכבת דור האיקס שמסתובבת עם אלילי רוק ושחקנים בסרטי אינדי. אבל איכשהו, על וינונה ריידר זה לא נראה מיושן ולא־אופנתי. בגיל 44 היא יכולה להגיד "כזה" ו"כאילו" ולנעוץ מבטים באופק בעיניים ענקיות שנראות כאילו יצאו מהציורים של מרגרט קין, תוך שהיא נשמעת כמו שילוב מרתק של טינאייג'רית מתלהבת ואשת העולם הגדול שכבר לא מתרגשת משום דבר.
התמהיל המוזר הזה של תמימות וסרקזם היה תמיד מקור המשיכה המרכזי של ריידר בקרב בני הדור שלה. מאז הופעתה הראשונה בגיל 14, כטומבוי בסרט "לוקאס", ועד לגלגולי העיניים הבלתי נשכחים ב"מלכות הכיתה", ריידר נתנה ביטוי לעוצמות ולחולשות של דור שלם. היא הייתה מגניבה ואלטרנטיבית הרבה לפני שהמילים האלה הפכו אמצעי למכירת קוקה קולה ומכוניות לתלמידי תיכון. הרבה לפני שבני נוער גילו שהם יכולים לפתח טעם באופנה מעבר לבגדים בצבעים זוהרים ותסרוקות נפוחות דוגמת ג'ניפר גריי ב"ריקוד מושחת". בעוד שרוב אייקוני האופנה הופיעו בחולצות עם נצנצים ואספו את השיער בקוקיות צבעוניות, ריידר צבעה את שערה לחום כהה, לבשה מקטורני עור גבריים ומרחה על השפתיים שפתון אדום בוהק. היא הייתה משלבת בשיחה שמות של סופרים ידועים, אהבה שמלות וינטג' וטיפחה זוגיות עם ג'וני דפ — שזה עתה הוכרז מלך היקום. אבל היא הקרינה גם מבוכה כמעט מתנצלת, כמי שלא לגמרי מרגישה נוח בעור של עצמה.
כשצופים מחדש בסרטים המפורסמים של ריידר מסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, ההתנהגות שלה – קצת עצבנית ומאוד מודעת – נחשפת כחלק מרכזי בכל מה שהפך אותה לכל כך בולטת. בני דור האיקס הצעירים היו ידועים בתדמיתם המגושמת משהו, עם עודף של מודעות עצמית, וריידר גילמה את כל אי־הנוחות הרומנטית הזאת. בתפקידים הכי טובים שלה – ב"ביטלג'וס", "מלכות הכיתה", "המספריים של אדוארד" ו"מציאות נושכת" – הדמויות שלה מורכבות, פתוחות אך חמושות במגננות, רגישות אך ציניות, נאיביות אך קיצוניות. במיוחד ב"מציאות נושכת" , סרט עתיר קלישאות של דור האיקס (חלקן מדויקות ואחרות מעט מוגזמות), ריידר מתנדנדת בין תחכום ידעני לשטותניקיות ילדותית. רגע אחד היא מגלגלת עיניים, ומיד אחר כך מתייחסת בביטול למונולוגים המפוזרים של איתן הוק על יתרונות תפיסת העולם של הבטלנים.
פריקית ומכשפה
בסצנה בלתי נשכחת אחת ב"מציאות נושכת", הדמות של ריידר מבקשת מזו של הוק להגדיר מהי אירוניה, והוא משיב: "כשהמשמעות האמיתית הפוכה לגמרי מהמשמעות המילולית". זה לגמרי הגיוני שאירוניה היא העיקרון המרכזי בדרכה של ריידר להצלחה ולפרסום. היא נולדה במינסוטה, גדלה חלק מהזמן בקומונה בקליפורניה ופיתחה עניין במשחק אחרי שצפתה בסרטים ישנים שאמה נהגה להקרין באסם המשפחתי. בעוד הוריה תמכו ברצון שלה להפוך לשחקנית, הם גם עשו כמיטב יכולתם כדי להגן עליה מפני ההשפעות של הוליווד ("הם היו תקועים עם כל סיפור ג'ודי גרלנד בראש", היא אומרת). כל זה לא חסך ממנה את ההתמודדות עם מה שהיא מכנה "הטיפוסים הכפריים" של מקום מגוריה בפטלומה, שלא התרגשו במיוחד מהסלבריטאית שבקרבם, וממש לא חשבו שהיא משהו מיוחד. "השתתפתי ב'ביטלג'וס', שזכה להצלחה גדולה, אבל זה לא באמת עזר לשפר את חוויית התיכון שלי. למען האמת, זה רק פגע בי עוד יותר. אני הייתי הפריקית והמכשפה".
ריידר הייתה בת 17 כשהסרט "מלכות הכיתה" יצא לאקרנים. "'מלכות הכיתה' לא היה להיט גדול – כלומר, עם השנים הוא הפך ליותר פופולרי, אבל לא בהתחלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התיאור שלי בתסריט היה של מישהי מושכת במידה מסוימת".
"את מאוד מושכת", אומר לה המלצר שלנו. ריידר המופתעת פולטת "תודה רבה!" זריז וממשיכה לדבר.
אפשר לראות בריידר את השפעת החיים תחת זכוכית מגדלת: היא לא מסיימת רבים מהמשפטים שלה. התכונה הזאת גרמה לרבים להציג אותה כ"מרחפת", אבל לי נראה שהיא קשורה לעובדה שלריידר יש דרך מחשבה מאוד רחבה, וכשתוך כדי דיבור נפרשות בפניה יותר משתי דרכים אפשריות — היא לא מצליחה להחליט באיזו מהן לבחור. היא למדה כבר מזמן שיש מיליון דברים שמוטב לה שלא להגיד – ולמדה את זה שוב על בשרה לאחרונה, כשהשתתפה בקידום סרט האינדי "Experimenter": "דיברתי על כל מיני דברים, על הפסיכולוג סטנלי מילגרם ועל 'הבנאליות של הרוע', והם לא הכניסו שום דבר מזה. כל הכתבה הייתה: 'עלתה לגדולה! נפלה! שערורייה! ג'וני דפ!'" לא באמת מפתיע, אם כן, שריידר מחליטה לא לבטא בקול רם את רוב המחשבות שלה. אבל התוצאה היא ששיחה איתה דומה לצפייה במישהו שמנסה לנהוג בכביש שבו כל הדרכים חסומות. מה שמעורר התפעלות הוא לא העובדה שהיא עוצרת לעיתים באמצע הדרך, אלא שהיא בכלל מנסה להמשיך להגיע ליעד כלשהו. איכשהו היא לא עוברת כמישהי עצורה, לא־ידידותית או רובוטית.
"הלוואי שהייתי יכולה למחוק את זה מראשי, אבל אני נתפסת כמישהי מאוד רגישה ופגיעה. זה נכון שאני מאוד רגישה, אבל אני לא רואה בזה שום רע. כדי לעשות את מה שאני עושה, אני חייבת להישאר פתוחה וחשופה". היא אומרת שרגישות נתפסת לעיתים תכופות כמילה גסה – כדרך עדינה לומר חולשה או טירוף. "יש שורה בסדרה שמישהו אומר על הדמות שלי: 'היו לה בעיות חרדה בעבר'. רבים נתפסו לשורה הזאת והתייחסו אליה כאל 'טוב, אתם יודעים, היא משוגעת'. ואני אומרת, או־קיי, חכו רגע. היא מתמודדת עם שני ילדים, אבא לא־יוצלח, קורעת את התחת בעבודה. איך היא לא תרגיש חרדה?
"עצם המילה הזאת, 'חרדה', כבר הופכת אותה למשהו שלילי. זה מה שניסיתי לעשות ב'נערה בהפרעה', וזו הסיבה שהיה לי כל כך חשוב להשקיע בספר ולהפוך אותו לסרט. הנקודה שלי הייתה שזה קורה כמעט לכל נערה".
אבל תוך כדי הניסיון שלה לערוך דיון גלוי ולהתמודד עם הסטיגמות שהתרבות שלנו מדביקה לאתגרים רגשיים מקובלים — ריידר רק חיזקה את הסטיגמה עליה. "אני זוכרת שהתראיינתי אצל דיאן סויר ודיברתי על ההתמודדות שלי עם בעיות חרדה ודיכאון. חשבתי שכשאני אדבר בגלוי על הנושא, הוא ייראה פחות מפחיד ומטורף. אבל לאחרונה הבנתי שאי־אפשר לשנות את הסיפור שמספרים עלייך".
מה שמדהים בראיון עם דיאן סויר, שהתקיים ב־1999, הוא עד כמה רגשות הדיכאון והבדידות, שריידר תיארה במהלכו, נראים היום רגילים ויומיומיים. אולי זה סימן לשינוי הדרמטי שחל בשיח התרבותי בחברה שלנו בכל הנוגע לחוויות רגשיות. פעם הדברים האלה נחשבו מזעזעים וקיבלו התייחסות הולמת. לקראת סוף הראיון, ריידר סיפרה לסויר שהיא התביישה בתחושות הדיכאון שלה, בהתחשב בכל היתרונות שהיו לה בחיים. "אחד הפחדים הכי גרועים שלי היה שאהפוך לאדם מפונק", היא מסבירה עכשיו, כשהיא מתייחסת לתפיסה המוטעית המקובלת, שלפיה כסף ופרסום בהכרח מביאים אושר. אבל אפילו היום, כשנשים מדברות בגלוי על ההתמודדויות שלהן תוך שהן מתאמצות מאוד לפעול בהתאם לדרישה החברתית להפגין חיוביות ואופטימיות – ריידר מציעה תזכורת טובה לכך שתחושות של בלבול, מאבק או סתם אמביוולנטיות הן לא תוצאה של "תקלה בתוכנה", אלא חלק מהחיים ובעצם הוכחה לכך שאתה חי. עוצמה רגשית, סתירות – אלה אינן סימנים לחוסר יציבות או להיעדר בגרות, אלא תהליך עיבוד מתוחכם של אדם בוגר ואינטליגנטי. באופן הזה מציעה ריידר דוגמה עוצמתית ומורכבת לחברה שמאמצת אופטימיות קופצנית כקמע שישמור עליה מפני אפלה וספקנות עצמית.
"תמיד הייתי בן אדם מאוד פרטי, ששומר על החוויות והחברים שלו", היא אומרת. "אני לא מתחרטת שחשפתי את מה שעבר עליי בתקופות היותר קשות, כי גם אם זה נשמע קלישאה — היו נשים שניגשו אליי והודו שלדברים שלי הייתה משמעות עצומה בעיניהן. יש לזה משמעות כשאת מבינה שמישהו עבר תקופה מאוד קשה וחש רגשי אשמה, וניסה להסתיר את זה כל הזמן... וגם כל עניין הרגישות הזה, השבירות. אלה תכונות שיש בי, ואני פשוט לא חושבת שיש בהן משהו רע. היו זמנים שהרשיתי לרגשות להכניע אותי ואפילו חשתי אשמה, אבל הרגשתי שאני חייבת להתגבר על זה".
יצאה לפגרה
ריידר אומרת שההפסקה שלקחה מהוליווד בהחלט עזרה. "הייתה לי הזדמנות לעשות עבודת מחקר בזמן ה'פגרה' שלקחתי. היה לי מזל, כי אם אתה כל הזמן עסוק בעשייה של הדבר הזה בלבד — אתה מאבד את הביטחון. העיר הזאת יכולה לגרום לך תחושת בידוד, ואתה מרגיש שאתה לא מסוגל לעשות שום דבר אחר".
לדבריה, בתקופה ההיא היא "ממש נכנסה לכל הנושא של משפט חוקתי, כמו גם לבלשנות ואטימולוגיה". אבל האנונימיות לא באה לה בקלות. גם כשהייתה רחוקה מעין הציבור. בתחילת הדרך, היא אומרת, היא יכלה להיכנס לרכבת התחתית ורק לעיתים רחוקות היה שם מישהו עם מצלמה. כיום אנשים מצלמים תמונות בכל פינה, גם כאשר הם מבקשים רשות ואת מסרבת.
"כבר קראו לי 'שרמוטה' בפנים, וזה היה מישהו ששנייה קודם לכן אמר לי שהוא מעריץ אותי", היא נזכרת. "ישבתי עם ההורים שלי בארוחת ערב במסעדה. זה היה די מרגיז, כי זה פגע בהוריי, ואז גם אני נפגעתי. את זוכרת את הסצנה ב'מלך הקומדיה', כשג'רי לואיס עומד ליד הטלפון הציבורי? אתה מוכן לחתום לי? מוכן לחתום לי? מוכן לחתום לי? הלוואי שתחטוף סרטן!
"אני לא פעילה ברשתות החברתיות. אני אפילו לא יודעת איך משתמשים בהן. ואני שומעת שאנשים רעים יכולים... ברגע שאני אומרת את זה, אני נשמעת באמת כמו מישהי רגישה מדי".
אני נזכרת שריידר הגיעה לשיא הפופולריות שלה בתקופה שבה אנשים לא יכלו לפגוע בך באינטרנט. "אין לך כנראה מושג איך בכלל להתמודד עם קהל מנאץ ושונא", אני אומרת לה, "אלא אם כן מדובר במטרידן". כמובן וינונה ריידר, מכל האנשים, נאלצה להתמודד עם יותר ממטרידן אחד. אבל היא עשתה את זה בגבורה. "כן, היו לי כמה כאלה. אחד מהם היה באמת נחמד. הוא נהג לצוץ ולהופיע כניצב בסרטים, ואני אפילו לא ידעתי. בשלב מסוים התרעתי בפני הבמאי, כי זה נראה לי יותר מדי קריפי. למחרת קיבלתי לטריילר שלי מכתב, שבו נאמר: 'אני בסך הכל רציתי לעבוד בתור ניצב. רציתי רק שתדעי. אני אפילו לא אובססיבי כלפייך יותר. כל העניין שלי מופנה עכשיו כלפי אליסה מילאנו'. אז הוא נטש אותי לטובת אליסה!".
ריידר הצליחה איכשהו לשמור על ההומור העצמי שלה. אבל בין פעירת עיניים לאזכורים תדירים של פיליפ רות, "VEEP", הסרטים של מרשה מייסון ומה לא, היא נתפסת כמישהי שמבלה הרבה זמן בתוך הראש שלה עצמה. "בדי־אן־איי שלי יש גן מוזר של ארכיונאית/ מלקטת, ואני שומרת הכל. נכון שאני לא בטוחה תמיד שאני רוצה שהכל ימשיך להתקיים בסביבה המיידית שלי, אבל מעניין אותי לחזור אחורה למגזינים ישנים ולקרוא אותם שוב". זה נשמע קצת כמו ביטוי של בדידות, אני אומרת לה. "כן, אני נלחמת בזה, כי לפעמים אני נוטה להגזים ולשקוע בספרים ובהצגות הגדולות. עכשיו גם אפשר לצפות בסרטים בכל רגע. אבל זה משהו שתמיד היה בי. שני ההורים שלי הם כאלה. תמיד הייתי טיפוס של לילה".
אז זאת התמונה שקיבלנו מוינונה ריידר אחרי כל השנים הללו: הצעירה המגניבה מפעם גדלה להיות אישה בוגרת מורכבת, אבל לא מתוסבכת מדי, שלא משקיעה בקאמבק שלה מאמצים גדולים יותר מאשר בקריאת ספר טוב. זה לא אומר שהחיים שלה פשוטים או קלים, כמובן. "זה כמעט כמו פרק ב'אזור הדמדומים' שבו הבחור אומר: 'אני רק רוצה שיעזבו אותי לבד כדי שאוכל לקרוא את הספרים שלי'", היא אומרת בחיוך. "ואז הוא מוצא את עצמו משוגר ליקום שבו קיימים רק הוא והספרים שלו. והוא נורא מאושר. עד שהמשקפיים שלו נופלים ונשברים".
תרגום: לילית וגנר
וינונה ריידר. "חשבתי שאם אדבר בכנות על הדיכאון והחרדה שלי, זה ייראה פחות מפחיד ומטורף"
“המספריים של אדוארד". מפגש ראשון עם ג'וני דפ
הסדרה החדשה
“Stranger Things".
גנבה את ההצגה
בנימין טוביאס
