ברוכים הבאים למקיף רבינר
אבישג רבינר הייתה איט גירל עוד לפני שהמושג הומצא, קרעה את המועדונים, עבדה כדוגמנית ושיחקה בסדרות. אבל אז היא עזבה את הכל, ילדה חמישה ילדים והחלה לכתוב. היום, עם ספר חדש שמבוסס על חי היום–יום של משפחתה, היא מספרת מדוע בחרה ללמד את ילדיה בחינוך ביתי, איך היא מסתדרת עם החזרה בתשובה של בן זוגה ולמה אין סיכוי שתראו אותה בריאליטי
הרבה דברים עברו על אבישג רבינר מאז שנות הבילויים והדוגמנות, עד שהתיישבה בדירתה המרווחת בשיכון בבלי עם בן זוגה גיא ברנד וחמשת ילדיהם. מי שהכיר אותה בשנות ה־90 הפרועות, כשהייתה איט גירל עוד לפני שהמושג הומצא, היה מופתע מן הסתם מההחלטה שלה להביא חמישה ילדים לעולם, ללמד אותם בחינוך ביתי ולהקדיש את רוב זמנה לניסיונות לתמרן בין אמהות לכתיבה.
הטיפים של רבינר
אף שהיא לא נצמדת לכללי אמהות נוקשים, היא חייבת להקפיד על סדר יום מתוקתק. בבוקר היא מעירה את הילדים, ומארגנת אותם לקראת פעילויות היום. אוריינה (12), רפאל (8) וזהרה (6) נשארים איתה בבית, והיום שלהם מתנהל בהשגחתה, ללא לוח זמנים מחייב או משימות מוגדרות. התאומים עילי ויותם בני ה־16 הצטרפו לאחרונה לבית ספר לאמנויות אחרי שנים של חינוך ביתי.
"יש המון דברים לעשות", רבינר (45) מסבירה. "יש קבוצות למידה ופעילויות וסיורים מאורגנים. אוריינה, למשל, הולכת למפגש למידה של ספרות. הילדים יושבים ולומדים כמו ביוון העתיקה, לא באופן פורמלי, אלא קוראים את הטקסט ביחד ודנים בו. לקטנים יש קבוצות משלהם, אבל אני לא מחייבת אותם ללכת אליהן. היום הם העדיפו להישאר בבית, אז נשארנו וקראנו ספר ביחד. הם לומדים בדרך שלהם, ולרוב אני מצליחה לא להלחיץ אותם או להילחץ בעצמי. בכל זאת, אני עצמי למדתי בבית ספר רגיל ולפעמים אני חוששת שהם לא יקבלו דברים מסוימים שילדים אחרים מקבלים בבית הספר. אבל אני יודעת שהם יגיעו לשם בסוף".
איך את בטוחה?
“יש מפקחת של משרד החינוך שאמורה להגיע פעם שנתיים, לבדוק את הילדים ועל סמך זה להאריך את האישור ללימודים בבית. אתה צריך להראות שיש התנהלות חינוכית אמיתית. אצלי הילדים למדו כל בוקר מ־9 עד 21. היו להם חוברות חשבון ואני עזרתי להם לפתור את התרגילים. אנגלית אני לימדתי אותם ובהמשך הייתה להם גם מורה פרטית. לזהרה, שהיא רק בת שש, יש מורה לאנגלית כבר שנתיים. מעבר לזה, הם למדו דברים אחרים שהם יותר התחברו אליהם. שיחקו שחמט, ניגנו בכלים, וכמובן הם קראו הרבה ספרים”.
אז למה בכלל חינוך ביתי?
"זאת לא הייתה החלטה חד־משמעית שהתקבלה בנקודה מסוימת. פשוט התגלגלתי לזה. כשהגיע הזמן של התאומים לעלות לכיתה א', הייתי בסוג של חרדה. לי הייתה חוויה מאוד רעה בבית הספר, עד היום אני זוכרת אותה. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות. גיא ואני שקלנו להעביר אותם לבית הספר האנתרופוסופי, אבל אז אמרנו: נעצור רגע וננסה ללמד אותם בבית, וכך זה התחיל. כבר כשהיו בני שלוש התחיל הדיאלוג שלי איתם על זה. זה לא היה הקושי שלהם, אלא הקושי שלי".
הקושי להתמודד עם מערכות?
"בעיקר לשלוח אותם למערכת שאני סבלתי בה. יש לי הפרעת קשב, וסביר להניח שהיום הייתי מקבלת ריטלין, אבל כשאני הייתי ילדה זה לא היה מקובל. הייתי תלמידה מאוד צייתנית, הכנתי את כל שיעורי הבית מא' עד י"ב, מעולם לא העתקתי בבחינה. היה לי בסדר מבחינה חברתית, אבל לא יכולתי לשבת ולשמוע דברים משעממים מאנשים משעממים במשך שעות. כששיחזרתי את החוויות האלה וראיתי את הילדים שלי מולן, זה היה פשוט בלתי נתפס. היה לי קשה לשלוח אותם לעבור את אותו הסבל שאני עברתי.
"הפתרון של חינוך ביתי זה משהו של השנים האחרונות. כשרק ילדתי את התאומים זה לא היה מפותח כמו היום, ולא היו להם את כל ההפעלות והחוגים שיש לקטנים היום. ועדיין, יותם ועילי יצאו הרבה יותר חזקים מאשר אם היו לומדים בבית ספר רגיל, הם מכירים את העולם הרבה יותר. האינטליגנציה הרגשית שלהם מדהימה. ילדי חינוך ביתי חושבים מחוץ לקופסה. יש משפט מאוד מפורסם שנוגע להם: 'העולם הוא בית הספר והחיים — תוכנית הלימודים', וזה לגמרי נכון בעיניי".
וכשאת משווה אותם לילדים אחרים בגילם שהולכים לבית ספר רגיל?
"השאלה מה הפרמטרים. הבת הקטנה שלי, ברור לי שאם היא תיכנס עכשיו לבית הספר, היא תהיה בסדר גמור, כי היא ממש אוהבת ללמוד את הדברים שהיא בחרה בהם. בנוסף לכך היא יודעת שהיא צריכה ללמוד מתמטיקה, אפילו שבחיים לא אמרתי לה שהיא חייבת ללמוד מתמטיקה".
את לא חוששת מפני האפשרות שהילדים שלך לא יגיעו לאותה רמה לימודית כמו אחרים?
"חשוב לי שאם הילד שלי ירצה להיות מהנדס מכונות, למשל, הוא לא יגלה בשלב מסוים שחסרים לו דברים מסוימים שהיה יכול לקבל בבית הספר ולא קיבל בבית. מזה אני כן מפחדת. אבל אני מרגישה שאם הייתי שולחת אותם למערכת רגילה, רוב הסיכויים שהיה להם הרבה יותר קשה להפוך למי שהם רוצים".
בלי להסתיר
את ימי המסיבות סיכמה רבינר פחות או יותר בספרה הראשון "עלמה ומרתה", שיצא ב־2003. רבינר עצמה מופיעה על כריכת הספר, מצולמת מהגב, בחזייה לבנה ובגרבונים שחורים, בעוד חלק מהישבן שלה נשאר חשוף. "זה הכי אני", היא אומרת בחיוך. "הישבן היה חשוף עוד יותר במקור. כיסו לי אותו קצת בפוטושופ כדי לא להבריח קוראים. אבל אין לי בעיה עם עירום".
את לא בדיוק משתדלת להיות האמא הנורמטיבית.
"אני בן אדם שהולך תמיד על הקצה. בגלל זה ההורות שלי חריגה ואני לא מפחדת ממנה. גם לגבי העבר שלי, אני לא מרגישה שעשיתי משהו שסיכן אותי או את הסובבים אותי. גם במועדונים, כשהייתי ברמנית ואחר כך רקדנית, אף פעם לא באתי לאבד את הראש. היו לי החלטות מה מתאים ומתי. האינטואיציה שלי תמיד הייתה בריאה. כשאתה יודע מה המגבלות שלך, יש סיכוי שתשרוד את זה בלי נזקים ואפילו תוכל ליהנות ולחוות עולם".
זה כלל שאת לוקחת איתך גם היום, בתור אמא לחמישה ילדים?
"אין ספק שהיום אני הרבה יותר מודעת, ואני מכוונת את הילדים שלי לגלות בעצמם מה פחות טוב ומה יותר טוב. אבל אני עדיין ברדקיסטית. תמיד הכנתי שיעורים, תמיד התנהגתי יפה, כיבדתי את ההורים — אבל תמיד גם הייתי סקרנית לחוות את העיר, מסיבות, מוזיקה. זה תמיד היה שם. אני שמחה שזה היה בי. אני לא בטירוף לשום דבר ואני לא מכורה לשום דבר. יותר נכון להראות לילדים דברים מאשר להסתיר מהם. כשאתה רואה שיכור בתל־אביב אתה לא תצעק להם, 'אל תסתכלו'. אם תסביר להם הם יבינו.
"בגדול, אני לא קמה בבוקר ומספרת להם על כל מה שאני חוויתי. אני לא מדברת איתם על סקס בגלל שאני כותבת על זה. אבל אני לא מסתירה מפניהם את העולם. הכי חשוב לתת להם את הכלים ולהראות להם שזה קיים ושצריך להתמודד".
את "עלמה ומרתה", שמבוסס על חייה כאושייה תל־אביבית, כתבה רבינר בזמן שהשתעממה בעבודתה כקופירייטרית במשרד פרסום. אחריו הוציאה את “שיר ערש לילדה”, סיפורה של נערה מתבגרת אשר עוזבת את ביתה לאחר שאביה נטש אותה. בהמשך פרסמה גם את ספר הילדים בחרוזים “סיפור טעים”. ספרה החדש, "חמישה ילדים וחיים אחד" (הוצאת עם עובד, עם איורים של אורטל אברהם), מבוסס על חייה העכשוויים. זהו ספר ילדים משעשע, המתאר שלל אירועים וחוויות שצברה רבינר עם ילדיה. העלילה כולה היא פרי הדמיון, אבל ברור לה שהספר לא היה יכול להיכתב ללא רעש הילדים שלה ברקע.
"כתבתי לעצמי את הספר הזה", רבינר אומרת. "הייתה תקופה שכל תוכניות הריאליטי התקשרו אליי ותמיד סירבתי. אבל לפני חמש שנים פנו אליי מתוכנית ששילבה בין ריצת מרתון וריאליטי כמו 'מחוברים', שאתה מצלם את עצמך. נדלקתי על זה שאני ארוץ מרתון והסכמתי להשתתף. אנשי ההפקה כבר היו אצלי בבית והתקינו את המצלמות, אבל בערב קיבלתי את החוזה, עברתי עליו ואמרתי להם שאני לא רוצה".
למה?
"כי הבנתי שזה לא אני. כי אני לא יכולה לקחת חלק בזה וגם להרחיק את הילדים שלי מהתוכנית. אני שמחה שלא עשיתי את זה. אבל באיזשהו מקום נשאר לי הרעב לתיעוד של החיים ואמרתי, 'אני יכולה לכתוב את זה בעצמי, לתאר את הטירוף הזה עם חמישה ילדים בדירה'. כל ערב כתבתי עד ששלחתי את זה לעם עובד, וזה יצא".
הילדים בספר עושים פחות או יותר מה שבראש שלהם. רפאל, למשל, מחליט להתחפש כל בוקר לשודד ים.
"בספר זה די עדין כי בחיים הוא רצה להיות ילדה בחצאית. רפאל, שהוא הילד הכי גברי בעולם, התחפש לנסיכה בחצאית עם שיער בלונדיני והסתובב ככה מדי פעם. גם בחוץ. זה נמשך חצי שנה עד שזה עבר לו. הילדות זה הזמן לנסות את הדברים האלה. אני רואה את כל הגברים בני ה־30 קבורים במשחקי מחשב — אם היו רק נותנים להם לשחק כשהיו ילדים אולי הם לא היו משחקים בגיל 30. צריך לצאת מנקודת הנחה שכל דבר עובר מתישהו ולכל גיל יש את שלב ההתנסויות שלו".
איפה עוד את לא אמא שגרתית?
"למשל, עניין החיסונים. הגדולים קיבלו את כל החיסונים והם הכי חולים עד היום. הקטנה לא קיבלה כלום, לא יודעת אם מתוך אידיאולוגיה או פשוט בגלל כל הסיבוך הביורוקרטי שהתלווה לזה, והיא בריאה לגמרי. עם התאומים עשיתי מה שהמערכת אמרה לעשות אבל מאז חשבתי שוב ובדקתי את עצמי בדרך. ברור שזה קונפליקט. האחריות היא עליך. אם הילד שלך לא הלך לכיתה א' והוא לא יודע לקרוא בכיתה ב' וצוחקים עליו, זו אחריות שלך. אבל גם אם הוא הלך ועבר את המסלול הידוע זה לא אומר שהכל יהיה בסדר. לא אכפת לי להסתמן כאמא הפסיכית. מראש ויתרתי על ההגדרה של ה'נורמלית'. ה'כולם עושים' לא עובד אצלי. ההנחה הבסיסית היא שהחברה היא נורמלית, אבל מי אמר? זה שקיבלת החלטה אחרת לא אומר שזו החלטה פסולה. כך זה היה אצלי תמיד".
פרחים על המחצלת
רבינר נולדה בגדרה, האמצעית מבין שלוש בנות לאמא יועצת חינוכית ואבא כלכלן. בגיל 18 הגיעה לתל־אביב, מצאה דירה ברחוב שינקין, התחילה לדגמן, הייתה ברמנית, סיימה תואר ראשון במסלול הרב־תחומי באמנות באוניברסיטת תל־אביב והמשיכה לתואר שני בתקשורת.
"תמיד רציתי תל־אביב", היא נזכרת. "גם כשעברנו בשלב מסוים למכמורת, לבית על הים, ידעתי שאני אחזור לתל־אביב. לא הייתה לי פנטזיה לעבור לכפר אף פעם. מה שקרה זה שהדירה כבר הייתה קטנה עלינו וגיא רצה לעבור, אז אמרתי לו, 'תמצא בית מול הים, שרואים את הגלים, בלי מדרגות, ואז נעבור'. הוא מצא בית כזה ועברנו למכמורת. שנה וחצי אחרי זה לא יכולתי יותר וחזרנו לתל־אביב".
כמו שקרה להרבה מהקולגות שלה בעולם הדוגמנות של הניינטיז, רבינר המשיכה למשחק. היא כיכבה ב"לווייתן בחוף שרתון" לצד אסי דיין, ובסדרה "טירונות" של האחים ברבש, שבה הצטלמה בעירום חלקי. בין לבין היו לה כמה רומנים מסוכנים, ביניהם עם המוזיקאי ואיש חיי הלילה אדם הורוביץ.
"הקטע של המשחק היה נחמד אבל זה לא העולם שלי. לא מספיק רציתי", היא אומרת עכשיו. "לא הייתה לי בעיה עם הרעש סביב העירום כי זו מי שאני. אני זוכרת שגלי עטרי סיפרה שהייתה לה טראומה אחרי סצנת העירום שלה ב'דיזנגוף 99'; אני מכירה את עצמי וזה באמת לא טראומטי. הייתה לי חוויה טובה. הסדרות שעשיתי היו לי טובות, אבל לא דחפתי לשם. הכתיבה הייתה שם כל הזמן, במקום".
את ברנד הכירה כשהייתה בת 26. "הוא התחיל איתי", היא נזכרת. "הוא ראה תמונה שלי בביקיני בעיתון ושלח לי פרחים ללימודים".
סטוקרי משהו?
"לגמרי. הגעתי הביתה ועל המחצלת ציפו לי פרחים. אחותי אמרה, 'תתקשרי למשטרה'. ואז הוא נעלם ואחרי שלושה חודשים התקשר להגיד לי שהוא מחכה בחוץ. יצאתי החוצה והוא מצא חן בעיניי".
הם לא התחתנו מעולם. וכשרבינר נכנסה להיריון ראשון ברנד החליט לחזור בתשובה, מה שחייב אותה להקפיד על מטבח כשר ולשמור שבת. "אנחנו מכבדים את הבחירה שלו, כל המשפחה", היא אומרת. "יש לי נטייה לסובלנות. בחיים לא הייתי מסוגלת להגיד לו, 'אני לא מוכנה שתשמור שבת'. נראה לי מוזר להגיד למישהו שיש לו רצון לשמור שבת שהוא לא יכול. הוא היה בדיאלוג עם זה במשך הרבה שנים, וברגע שהחליט שהבית שומר זה מה שהיה. ברור שהיו כל מיני שלבים בדרך, עברנו הרבה התגלגלויות. אני לא דתייה, ולפעמים עולה השאלה למה בעצם? היום זה יותר יציב. זה נמצא גם בספר — כשהמשפחה חוגגת את ליל הסדר. בעיניי יש דבר טוב בשקט הזה של השבת ובדחיית הסיפוקים. זה לא דבר רע".
מתי הבנת שאת רוצה משפחה גדולה?
"תמיד רציתי. בכל תמונות הילדות אני עם כלב בצד אחד וחתול בצד השני. בפגישת מחזור של התיכון כל האנשים מסביב אמרו לי 'אוי זה נורא מפתיע'. אבל אותי זה לא הפתיע בכלל. ידעתי תמיד שאני רוצה לגדל תינוקות ולכתוב. זה לא קרה כל כך מהר. הייתי בת 29 בהיריון הראשון שלי עם התאומים. בכלל, אנחנו דור כזה שכולם עשו הכל נורא מאוחר".
ולגיא היו רצונות דומים?
"זה תמיד היה ככה: אני רציתי חינוך ביתי, גיא לא התנגד. אני רציתי חמישה ילדים וגיא לא התנגד. למעשה, אני רציתי שישה אבל אז הגעתי לגיל 39 ואמרתי, 'אולי מספיק'. כשאתה עושה ילדים אתה לא רואה את כל התמונה. אני אומרת לעצמי שאני תמיד אוהב תינוקות ובהמשך יהיו לי נכדים. אני גם מרגישה שזה מאוד הפרה אותי מבחינה יצירתית. זה פתח משהו בלהבין את העולם, בלגלות מראה של עצמי. אפילו הקריאה שלי השתבחה ואני קוראת יותר מאז שאני אמא. המוח שלי השתפר מבחינת התפיסה.
"אבל למרות הכל, זה לא משהו שאני ממליצה לכולם. אפילו הילדים שלי אומרים לי שעשיתי יותר מדי. בישראל יש את העניין הזה שחייבים ילדים והכל סובב סביב נשים שהצליחו להתגבר על כל המכשולים בדרך להפריה וילדו. בעיניי זה לא חובה. יש לי חברים שהם רווקים וטוב להם. לי הייתה הרגשה שמשפחה גדולה זה נכון לי".
רבינר אומרת שכמה פעמים ניסתה להכניס את הילדים למסגרות. כשהם גילו סקרנות היא רשמה אותם לגנים. כשהשתעממו הוציאה והחזירה אותם הביתה. "אני שמחה שזה ככה. אם הייתי מתה מחר, לא הייתי מתחרטת על כלום. אני בעיקר שמחה על כל הזמן הזה שהייתי איתם. הרעיון הוא לא לעשות אותם ולהעביר את הזמן, להיות איתם כמה שפחות עד שילכו לצבא. זה לא אומר שזה לא עולה לי לפעמים על העצבים, אני אדם נורמלי. גם אני צריכה את הזמן שלי. אבל אלה האנשים שמעניינים אותי. המשפחה שלי".
עדיין מתחילים איתך ברחוב?
"אני לא יוצאת מהבית בלי הילדים. פעם, כשהורדתי את המנשא האחרון והלכתי לקנות לבת שלי משהו, נתנו לי שייק בחינם. אמרתי 'יש!' אני עוד לא מתה. אבל ככלל, אנשים פחות מגיבים. הישראליות של פעם הייתה הרבה יותר אגרסיבית — כל הגברים האלה שרצו למרוח לך את קרם ההגנה בים. היום, חצי מהם לא עושים את זה. הייתי הרבה יותר צעירה והרבה יותר עירומה, והיה בזה משהו אחר".
היית חוזרת לימי המסיבות?
"אני רואה אמהות שמתאמצות להישאר בגיל של הבנות שלהן, ואני לא שם. הבת שלי תהיה עוד מעט תהיה מתבגרת. אני בעיקר רוצה יותר שלווה ורוגע, אני לא מרגישה שום צורך לנסות להישאר בת 25. טוב לי בכתיבה, טוב לי במה שיש לי".
לפנייה לכתב/ת 
