האשמה: רצח

התחלה הייתה שתיקה איומה באוטו. אחר כך התחילו הצעקות והדמעות והמילים הקשות ושוב שתיקה מקפיאת דם. עכשיו כבר היה לאמיר ברור שאחותו הקטנה והאהובה חייבת למות. נדין הביטה בפניו מבועתת. אמיר עצר ביער סבוך. היא התחננה על חייה. הוא גרר אותה החוצה הפיל אותה לאדמה, כרך את ידיו סביב צווארה והידק, ולחץ וחנק. הוא לא העז להביט לה בעיניים. הוא ידע שאם יצטלבו מבטיהם והוא יראה את הפחד בעיניה, לא יוכל להרוג אותה. כשנדין הפסיקה לפרפר תחת ידיו ונותרה חסרת חיים על האדמה, הוא התרומם, נכנס לאוטו ונסע לתחנת המשטרה.

אמיר (שם בדוי, ככל שמות האסירים בכתבה) יושב במרכז, בין עשרה גברים במדים כתומים. כולם יושבים על רצח. כולם שפוטים למאסר עולם. כולם משתתפים בקבוצה הטיפולית המיועדת למי שנטל את חייו של אדם אחר. מולם יושבת רב־כלאי נעה בן־נעים, ראש תחום הטיפול בכלא שיטה (שאטה). אנחנו יושבים בחדר החינוך. סביבנו ארונות ספרים צבעוניים. אחד הגברים משתף שעבר עליו שבוע קשה אחרי שנודע לו שחברו הקרוב נפטר. "אתה מרגיש אובדן?" שואלת בן־נעים. אחד המשתתפים, דוד, מתנדב לענות ראשון: "אני רצחתי את אשתי. אני גרמתי לעצמי לאובדן בידיים שלי". בן־נעים מתבוננת באסירים היושבים מולה. "האם האובדן שאתם אחראיים לו הוא אחר?" היא שואלת. דוד מהנהן, "זה מקבל ממדים אחרים לגמרי, כשאתה מתעשת ומבין את גודל הנזק שעשית". בן־נעים מקשה, "אבל האם תהליך האבל זהה?" דוד מהרהר מעט לפני שהוא משיב, "אני חושב שכאן יש ניתוק. לוקח זמן עד שאתה קולט שאתה גרמת לזה. לכן בהתחלה התהליך זהה, כי אתה לא תופס שזה אתה".

להגיע לקרקעית

כלא שיטה הוא כלא ברמת ביטחון מרבית. האסירים הכלואים בו ביצעו עבירות קשות ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות. "זה בית סוהר קצה", אומרת בן־נעים. "מגיעים גם אסירים שלא הסתדרו בבתי סוהר אחרים. מכאן אין לאן ללכת. חייבים להסתדר. כאשת טיפול אני רואה בזה דבר טוב, כמו שאומרים שמכורים צריכים להגיע לקרקעית כדי לבקש טיפול. אדם שנשפט למאסר עולם וצריך לטפל בו, זה לתמיד".

צילום: אלעד גרשגורן

תסבירי.

"הטיפול הוא עולם שלם של מגע עם החלקים הכי קמאיים וכואבים של האדם. אנחנו פוגשים את האסירים במה שמבחינתם הוא סוף הסיפור ומבחינתנו זאת ההתחלה — הרצח, שהוא הסיבה למפגש בינינו — ובנקודה הזאת אנחנו אומרים להם, בואו נתחיל בטיפול. זו מערכת יחסים מאוד מורכבת, מעצם זה שהם לובשים מדים כתומים ואנחנו מדי סוהרים".

יש שיגידו: שיינמקו בכלא, למה מגיע להם טיפול?

"אנחנו יוצאים מנקודת הנחה ששום אדם בעולם לא עושה כזה מעשה חמור ללא אוסף של נסיבות. אף אחד לא נולד רוצח, והחיים שלהם לא מתחילים בגיל 30, ביום הרצח. חשוב לנו, כחברה וגם בשביל האסיר, להבין מה מביא אנשים למעשי קיצון. אם נבין את הנסיבות, אולי נוכל להתערב עוד בשלב המחולל ולא רק בשלב התוצאה. אם נמשיך להיות עיוורים, להתעלם מזה, זו פצצה מתקתקת שתמשיך להיות סביבנו. האסירים עצמם לומדים לזהות את נורות האזהרה — מה השפיע עליהם, מה גרם להם להרגיש קטנים, מושפלים וחסרי אונים. הדבר הבא שאנחנו מלמדים אותם זה להעביר את הידע הלאה.

אסירים שנשפטו על רצח בכלא שיטה. רב־כלאי בן־נעים: "זה בית סוהר קצה. מכאן אין לאן ללכת"

"האסירים גם ממשיכים לחיות בתוך הכלא", מוסיפה בן־נעים. "זה לא שכל אחד בתא לבד. אז כל עוד אין עונש מוות והחלטנו שהם נשארים בחיים — צריך לתת מענה לדחפים, ליצרים, לעוצמה. כל עוד הברייה הפוגעת חיה, צריך לתת מענה. ואם המענה הזה יכול לתת גם לנו כחברה תשובות ולאפשר לנו להפיק לקחים — הרווחנו. האסירים גם לא מנותקים מהעולם. לחלקם יש קשר עם החיים בחוץ, חלקם ייצאו בשלב מתקדם יותר לעבודה בחוץ או לחופשות, לחלקם יקצבו את העונש וחלקם ישתחררו בשחרור מוקדם, אז אנחנו חייבים ללמד אותם איך להתמודד עם אירועי חיים קשים ועם כעסים, בלי להיות תוקפניים. גם הרבה לפני השחרור, האלימות הפיזית היא רק סוג אלימות אחד. מה עם האלימות המילולית והנפשית עם האישה והילדים בטלפון? בביקורים? הטיפול הוא חיוני, אני לא רואה שום דרך אחרת".

הרגשתי שהגיע לו

מחוץ לחדר שבו מתכנסת הקבוצה הטיפולית מסתובבים אסירים נוספים. הם נראים חזקים וקשוחים, ובה בעת מנומסים ואדיבים זה כלפי זה. לרבים מהם קעקועים על זרועותיהם החשופות. אחדים נכנסים לחדר הכושר שמול חדר החינוך כדי להרים שם משקולות. אחרים מעשנים ומשוחחים ביניהם בחוץ. בחדר הספרייה שורר שקט.

"לכולכם", פונה בן־נעים אל הקבוצה, "יש עובדות חיות־מתות — הקורבנות, שקיומם ועובדת מותם מעידים על מה שעשיתם. האם יש הבדל בתחושה בין אובדן שחוויתם לאובדן שגרמתם?"

רב־כלאי נעה בן־נעים )משמאל( וכלאי נעה פינטו, עם חלק ממשתתפי הקבוצה הטיפולית בכלא שיטה. רב־כלאי בן נעים: "אף אחד לא נולד רוצח. הטיפול הוא חיוני

עלי, שרצח גבר שפגע בבת משפחתו, משיב, "זה שאמא שלי נפטרה זה מאלוהים, אבל זה שרצחתי, זה היה במודעות. הרגשתי שהגיע לבנאדם. הרגשתי סיפוק כשביצעתי את המשימה. לא היה לי זמן להתחרט ולהרגיש את הכאב. עכשיו אני מרגיש אותו".

יוסף, שרצח שני גברים במהלך קטטה, משפיל מבט, "אתה חווה את כל תהליך האבל, אבל רק כשאתה מבין את גודל המעשה, יש חרטה. חרטה מאוד גדולה. זה כואב אפילו יותר מאובדן רגיל".

בן־נעים מבקשת להבין אם בכאב ובחרטה יש גם משהו חיובי. "ברור שזה חיובי", משיב יוסף. "אתה מפסיק לעשות עבירות. עד היום אני לא מצליח לסלוח לעצמי".

בן־נעים שואלת האם במקרים של רצח בתוך המשפחה, יש לחרטה נפח גדול יותר. אמיר מיישיר אליה מבט. "הרצח של אחותי היה לי יותר קשה מהאובדן של אבא, כמה שאבא היה יקר לי", הוא אומר. "עד היום אני לא מאמין לעצמי איך יכולתי לרצוח בן אדם שאני כל כך אוהב".

"אי־אפשר לברוח מזה", אומרת כלאי נעה פינטו, שמנחה לצד בן־נעים את הקבוצה. "במקום הזה אי־אפשר לברוח", משיב דוד. כולם מחייכים לרגע והמועקה מתפוגגת מעט, אך רק לרגע אחד. "אני רוצה לברוח מהמקומות האלה", אומר באסל, שכמו דוד, גם הוא רצח את אשתו. "להרגיש את הכאב זה קשה מאוד. זה בתוך המשפחה. כל דבר שקורה בבית מחזיר אותי לעבירה. כשאמא שלי נפטרה ממחלה הרגשתי אשם – עד היום אני לא לגמרי בטוח שלא אני גרמתי לזה".

חיים, שיושב ליד דוד מנדנד רגל באי־שקט. "ביום הרצח, ואפילו כמה שנים אחרי, לא הרגשתי אובדן וצער. רק בזכות הטיפול, כשניסיתי להיכנס לנעלי המשפחה של הקורבן, לצאת מהמקום הנוח שלי ולראות את האחר – התחלתי להיות יותר אמפתי כלפיהם. סיפרתי על אדם שפגשתי, שהיה חי והכל היה בסדר, וכאב לי. מאז אני חושב על כמה זה נורא, שבן אדם עם משפחה וילדים מת. אני לא מתיימר לחוות את זה, זה קשה מאוד. עד כמה שאני יכול, אני מזדהה עם הצער ומבין אותו".

לדברי בן־נעים, בשנים הראשונות בכלא קשה מאוד להביא את האסירים לטיפול. "בהתחלה הם סוערים ומתנגדים, מוטרדים יותר משלילת החופש שלהם, מכחישים, עסוקים בהסתגלות בסיסית לחיי הכלא, במאבקי כוחות, בלמצוא את האנשים שאיתם הם יכולים להסתדר. זו תקופת הסתגלות מאוד ארוכה וקשה", היא אומרת. "רק בשלב מאוחר יותר, כשהם מבינים שההתנגדות לא מביאה אותם לשום מקום, נולד בהם הרצון להבין מה גרם להם לבצע רצח. הם שואלים שאלות כמו איך דווקא אני רצחתי את אשתי? או איך דווקא אני, שגדלתי במשפחה עם שבעה או שמונה אחים, רצחתי את אחותי? הרי הבושה היא של כולם. ככל שהאדם מתבגר, מתמתנים בו הדחפים הראשוניים, ונוצרים יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה. יש יותר הרהורים, בוודאי אצל מי שיש לו ילדים ורואה את החיים נמשכים בלעדיו בצורה נורמטיבית. אלה חוויות לא פשוטות שמביאות בן אדם לשאול שאלות".

גוף ראשון־קורבן

"שלום, קוראים לי אורנה. אני אשתו של דוד. אני יכולה לספר לכם שמערכת היחסים שלנו הייתה קשה ומעורערת הרבה מאוד שנים. היו פחד וקושי הרבה לפני יום הרצח", כך מבקשת בן־נעים מדוד ומשאר האסירים לתאר בגוף ראשון־קורבן את חייו של האדם שרצחו. "הקורבן מחזיק את הסיבה", היא אומרת. "מבחינתי הוא יודע יותר מכולם מה קרה. כשהאסיר מספר מה קרה מעיני הקורבן, נוספים פרטים שהוא לא סיפר. כשאנחנו שומעים על רצח על רקע כבוד המשפחה, ופתאום המשפחה מגיעה ליום משפחות, אנחנו מגלים שהאמא והאחיות של הנרצחת, למשל, מספרות סיפור אחר. לכן הקורבן מאוד משמעותי".

דוד, בן 57, רצח את אשתו כשביקשה להיפרד ממנו. עד היום יש לו חורים בזיכרון, והוא מתקשה לשחזר את רגעי הזוועה שבהם הלם בראשה שוב ושוב.

"זה היה יום רגיל לחלוטין עד שאורנה הזמינה אותי להיפגש", הוא מספר בראיון אישי, ומגלה שבדרך למפגש כבר החל לתכנן מה יעשה ואף הביא עימו את כלי הרצח. ההבנה, הוא אומר, הגיעה מיד. "ישר אחרי שפגעתי הבנתי שהחרבתי את העולם, שעשיתי מעשה שלא ייעשה. מיד לקחתי אחריות מלאה. בטיפול הבנתי שהייתה לי בעיה ובחרתי באלימות. היום אני יודע שהטיפול לא ייגמר לעולם".

הקבוצה מתקיימת אחת לשבוע ומשתתפים בה רק אסירים שמחויבים לטיפול ומודים בעבירה שביצעו. "אנחנו מאמינים מאוד בתהליך", אומרת בן־נעים. "ככל שאדם מתרחק מהטיפול, המודעות ויכולת האמפתיה שלו יורדת. האמפתיה זה שריר, אם לא עובדים עליו הוא נחלש. זאת עבודה אינסופית".

יש בין האסירים מעמדות?

"הם עושים הבחנה לפי הקורבנות. יש הבדל בין רצח בת זוג לרצח של טעות בזיהוי, בין הריגה בשגגה לרצח של מישהו שפגע בך באופן אישי. הם מתייחסים לרצח עצמו כאל אמצעי להשיג את מבוקשם. הסיבה היא שנותנת להם מעמד ותוקף. בקרב האסירים הערבים, הכי הרבה כבוד נותנים לרצח על כבוד המשפחה. זה עניין תרבותי".

ומה בעצם עושים בטיפול?

"עובדים על ההבנה שהייתה להם אופציה אחרת, למרות שבתוך הסיטואציה היה נדמה להם שאין. בחוויה שלהם באותו רגע יש פגיעה שאי־אפשר לסבול אותה. שאלתי אותם פעם: כמה זמן לקח לכם להבין שעשיתם טעות מרגע שהרגתם? היה אחד שאמר שלקח לו דקה להבין שכלום לא יהיה אותו הדבר. אחר אמר שלקח לו 24 שעות להבין שהגיע לנקודת האל־חזור. מישהו אחר אמר שלקח לו כמה שבועות להבין שקרה משהו בלתי הפיך. יש כאלה שזה לוקח להם שנה ויש כאלה שזה לוקח להם שנים. לי זה נותן אינדיקציה לגבי הטיפול: אם מישהו הבין אחרי דקה, אני יודעת שיש בו פוטנציאל טוב למודעות".

זאת האחריות שלי

סמי, אב לארבעה ילדים קטנים מצפון הארץ ואחד הצעירים בקבוצה, נראה נסער. הוא יושב בכלא לאחר שגבר מבוגר שאותו תקף באלימות, מת כתוצאה מהמכות. "אתה רוצה לשתף?" שואלת פינטו. "הלב שלי דופק חזק", הוא משיב בהתרגשות. "אני איבדתי את אמא שלי עוד לפני שעשיתי את הדבר הנורא. כשאמרו לי שהרגתי בן אדם, הכי הרבה הזדהיתי עם המנוח ועם הילדים שלו, כי גם אני איבדתי את אמא שלי בנסיבות דומות וגם אני איחלתי לאדם שעשה לה את זה — שימות".

"על מי הצטערת?" שואלת בן־נעים, והוא משיב, "דבר ראשון על עצמי. הרסתי את החיים שלי. אחרי זה על המשפחה שלי ועל הקורבן. כשאמרו לי, לקחת חיים של בן אדם — התחלתי לבכות ולתת לעצמי מכות".

"לפעמים אנחנו פועלים מתוך הטרגדיה", אומרת בן־נעים בתום המפגש. "אנחנו מתנהגים את התחושה שלנו, במקום לנסות להבין ולדברר אותה. כאן אנחנו רוצים ללמוד לא להגזים מהמקום הנסער שלנו, לא לפעול כשאנחנו פגועים, להרחיב את סל האפשרויות שלנו".

בפגישה נוספת מספר לי סמי על ילדותו. "הייתי הגבר הקטן בבית. גם אבא שלי וגם אמא שלי נפטרו כשהייתי ילד. גדלתי אצל סבא, שהיה קשה מבחינת חינוך. הייתי ילד ורציתי לשחק, אבל לא יכולתי כי הייתי צריך להיות אמא ואבא לאחים שלי".

כבר בגיל 16 החל סמי לעבוד, וכעבור שנים ספורות ביקש סבו לחתן אותו כדי שיאחד את המשפחה, "ואני התלהבתי מהרעיון והתחתנתי. ברוך השם, זו המתנה היחידה שאלוהים נתן לי: אישה שתומכת בי ועומדת לצידי. אבל בשלב מסוים הגעתי למצב נפשי קשה. הרגשתי שאני לא קיים בעולם, שאני חי רק בשביל אחרים. התחלתי לדחוס בפנים את כל הרגשות הקשים, לא שיתפתי אפילו את אשתי. יום אחד יצאתי לבלות עם חברים. קנינו הרבה שתייה ושתינו. עבר לידנו גבר מבוגר. תקפנו אותו וברחנו. לא חשבתי שהוא מת. כשהראו לי תמונה שלו במשטרה, התחלתי לבכות. איך עשיתי את הדבר הנורא הזה לבן אדם שלא עשה לי שום דבר רע? הרבה אנשים התאכזבו ממני כי הייתי אחראי על המשפחה. עד עכשיו אני אוכל את הלב איך גרמתי לבן אדם שיש לו אישה וילדים לאבד את החיים שלו. כשהגעתי לכלא הושיטו לי יד. בהתחלה לא האמנתי באף אחד, אבל הרגשתי שאני חייב להגיע לטיפול כדי להבין למה עשיתי את זה".

והבנת?

"הבנתי שזאת הייתה הבחירה שלי ולמדתי לא להפיל אחריות על אנשים אחרים. דבר שני שעבדתי עליו היה לשתף את האחר גם בטוב וגם ברע. היום אני בקשר חזק עם המשפחה שלי, פוגש כאן את הילדים. יש לי עוד שנים רבות וארוכות בכלא, והילדים שלי גדלים בחוץ בלי אבא. הייתי צריך לעשות על עצמי עבודה וללמוד איך לדבר איתם על הדבר הנורא שעשיתי. עבדתי על זה עם העובדת הסוציאלית עד שקיבלתי את האומץ, ואז סיפרתי להם על החיים שלי, כמה סבלתי וכמה זאת האחריות שלי. פחדתי שהילדים יתאכזבו ממני, אבל אני אבא שלהם וצריך להיות אמיתי איתם. הילדים צריכים לגדול על אמת, לא על אשליות ושקרים".

הרגשתי מסך שחור

במפגש נוסף שאליו אנחנו מצטרפים, מביאה בן־נעים לקבוצה את הסיפור "המחרוזת", של הסופר הצרפתי גי דה מופאסן, ומקריאה לאסירים את קורותיה של מתילדה, עקרת הבית הענייה, שמוזמנת לנשף ומסרבת ללכת כי אין לה תכשיט. רק לאחר שחברתה משאילה לה מחרוזת יהלומים נוצצת, היא מסכימה ללכת, אך בשובה הביתה היא מגלה שהמחרוזת נעלמה. בעלה של מתילדה רוכש מחרוזת חדשה ונכנס לחובות כבדים. לבסוף, אחרי שנים של חיי עוני, מחסור ועבודה קשה, מגלים בני הזוג שהמחרוזת המקורית הייתה מזויפת.

בסוף הקריאה, בן־נעים מבקשת מחברי הקבוצה לספר עם מי מהדמויות הם מזדהים ומה למדו מהסיפור. "מדהים כמה מעט דרוש בשביל להרוס או להצליח. במקרה שלנו, בתוך שניות הרסנו את החיים", אומר ערן, שדקר גבר זר במהלך סכסוך סתמי, ומודה שהוא מזדהה מאוד עם הסיפור.

דוד, מצידו, אומר שהוא מזדהה דווקא עם מתילדה. "היא שואפת ליותר. היא רוצה יותר ממה שבעלה מסוגל לתת לה, ואני מבין שבחיים צריך לשאוף ליותר". אמיר מהנהן, "נכון, אבל צריך גם להסתפק במה שיש".

אמיר, 42, השפוט למאסר עולם שנקצב ל־32 שנים, החל את הטיפול לפני חמש שנים. "זה נותן לי כוח להתמודד ולהבין מאיפה זה בא לי, שרצחתי את אחותי. התחלתי ללמוד על עצמי, להסתכל על הרגשות שלי מבפנים. הבנתי כמה הרס גרמתי למשפחה שלי. קיבלתי כלים להתמודד עם החיים. למדתי איך לתקשר עם הילדים שלי מפה. אני נושא הרבה מאוד כאב ואשמה כלפי המשפחה, אשתי והילדים. היום אני יודע להתבטא".

לאמיר שמונה אחים ואחיות. את נדין אהב יותר מכולן. "לא דמיינתי שאגיע לזה", הוא אומר. "אצלנו מסתכלים קשה על כבוד המשפחה. היום אני שונא את זה, אבל זאת הייתה המנטליות. כששמעתי על הרומן שהיה לאחותי, לא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק על רצח. היום יש לי אלף פתרונות אחרים. היום אני יודע שהיינו יכולים לשלוח אותה לגור בכפר אחר, לנתק מגע. אבל באותו יום, כשפגשתי את אחותי, לא הסתכלתי לה בעיניים".

היא פחדה?

"בטח שהיא פחדה, אבל לא ראיתי את הפחד. אם הייתי רואה את הפחד בעיניים שלה, לא הייתי עושה את זה. מרגע שנודע לי על הרומן ועד הרצח, לא עברה אפילו שעה. ברכב היה ויכוח סוער עם עצב וכעס והלם וזה גמר את העניין. בזמן הרצח לא הבנתי שאני רוצח עכשיו. יש הרבה פרטים שאני לא זוכר — אבל מעולם לא הכחשתי. הרגשתי מסך שחור. אחרי ארבעה חודשים התחלתי לדבר. אהבתי את אחותי יותר מכל. העונש עצמו, מאסר העולם, לא כואב. כשאני מסתכל על אמא שלי, על הילדים, על המשפחה שלי, על ההרס שעשיתי — זה יותר כואב מכל השנים בכלא. היום אני קורא לשנות את הדבר הנורא הזה של כבוד המשפחה. יש הרבה דרכים לפתור את העניין הזה. לא צריך לרצוח בשביל זה".

זמן מה לאחר המפגש האחרון, רב כלאי בן־נעים עברה מכלא שיטה לכלא חרמון, הפועל בשיטת קהילה טיפולית, שבה אחראים האסירים על ניהול חייהם, ורמת הביטחון בו נמוכה יותר. האסירים מסתובבים ברחבי הכלא ללא סוהרים, ורבים יוצאים לעבוד במפעלים שמחוץ לחומות. יחד עם בן־נעים עברו לשם כמה אסירים מהקבוצה, ביניהם דוד, שהחל לעבוד במפעל מחוץ לכלא.

סמי, אמיר ויוסף נשארו בשיטה. אמיר ממשיך במסגרת טיפולית וממתין להתחיל בסבב חופשות, וסמי ויוסף הפכו לתומכים עבור אסירים אחרים. •