{ }
חמישי 21 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ׳™׳“׳™׳¢׳•׳× ׳׳—׳¨׳•׳ ׳•׳×
    24 שעות • 24.08.2016
    ללמוד בדרך הקשה
    "מערכת החינוך זה מקום שאין בו רוח, האטימות שלו לא מאפשרת שביב של פתח. אתה צריך לבוא טוב למערכת, וברגע שאתה כמוני, זה הופך לעצם בגרון". המשוררת מיטל נסים הגיעה לחטיבת ביניים בקריות כדי ללמד ספרות בדרך קצת אחרת, יצירתית ושוברת שגרה. החוויה הקשה שעברה עליה שם הפכה לספר השירה הנוקב והמוערך "מורה עובדת קבלן". "יש מלא מורות שבולעות צפרדעים, העיקר המשכורת"
    אלעד זרט | צילום: אלעד גרשגורן

    "בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיוּ מַעֲדִיפִים לְקַבֵּעַ אוֹתִי בְּגֶבֶס לְתַבְנִית שֶׁל הַמּוֹרָה הַטִּיפּוּסִית עִם תֹּאַר רִאשׁוֹן, לִתְקֹעַ אוֹתִי, לְשַׁלֵּם לִי פָּחוֹת. וְיֵשׁ לָזֶה אֲחִיזָה בַּמְּצִיאוּת מִכִּוּוּן לֹא צָפוּי, רַכֶּזֶת הַמִּקְצוֹעַ הִבְהִירָה לִי שֶׁעֶצֶם הֱיוֹתִי בַּחוּרָה צְעִירָה, הַמּוּעֶדֶת לְהִכָּנֵס לְהֵרָיוֹן, בְּמִקְרֶה אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִקְרֶה, מַכְשִׁיל אוֹתִי מֵרֹאשׁ... הֲרֵי שֶׁאִם אֶכָּנֵס לְהֵרָיוֹן בֶּעָתִיד, עַל פִּי חֹק יִהְיֶה עַל הָאִרְגּוּן לְהַעֲנִיק לִי קְבִיעוּת בַּמַּעֲרֶכֶת, תּוֹךְ הֲסָרַת הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהּ לְהִתְלַבֵּט לְגַבַּי, וְזֹאת מִבְּלִי שֶׁהִיא לוֹקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן בְּעָיוֹת פּוֹרִיּוּת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְשַׂחֵק לְטוֹבָתִי".

     

    ("בלוז תלושי המשכורת", מתוך "מורה עובדת קבלן")

     

     

    בגיל 28 עם תואר ראשון ושני בספרות, מצאה עצמה המשוררת מיטל נסים בתפקיד מורה עובדת קבלן. זה לא היה חלום ילדות, אבל משכורת צריך להביא לשני הילדים הקטנים שבבית. נסים התקבלה לשנת ניסיון בחטיבת ביניים בקריות, וניסתה לעשות את הדבר שהיא הכי טובה בו — לדבר על ספרות.

     

    "זה לא היה פשוט שם", היא נזכרת באותה תקופה. "זה בית ספר שאוכלים אותך. לא התלמידים, המערכת. אתה צריך ללכת על ביצים כל הזמן. אתה לא יכול להעביר שיעור על סרט של 'פורסט גאמפ' בלי שהמנהלת תיכנס ותשאל אותך, 'מה זה, למה אין לתלמידים דפים. למה אין להם טקסט?' מבלי להבין בכלל שהסרט הוא הטקסט בעצמו".

     

    הרגשת שמצנזרים אותך?

     

    "בטח שמצנזרים. כל הזמן. יש רכזת והיא מכתיבה מה עושים. אין מקום לשיח או לדיון, למשהו שהוא לא מסודר או ישר. זה דבר שהוא מאוד קשה. וחוץ מזה יש את ההיררכיה הזו של מורים חדשים וותיקים. המורה החדש תמיד נדפק. הוא צריך לשאת על כתפיו הצנומות פישולים של המערכת".

     

    אילו פישולים?

     

    "פעם אחת הביאו סופרת אורחת והרכזת לא הכינה את השטח, לא הודיעה בזמן על ההגעה, והייתה מבוכה ואני הייתי צריכה לשאת את האשמה. לא משנה מה אמרתי, אני הייתי אשמה. זה משחק שלם ואתה צריך ללמוד אותו — מתי מביאים עוגה לחדר מורים, עם מי מדברים. אתה לא יכול להיעלם לך לתוך איזה מחשב. אתה צריך להיות חלק אורגני מחדר המורים, לצחוק בזמן הנכון ולהתחנף למי שצריך להתחנף. לבוא טוב למערכת. וברגע שאתה כמוני, זה הופך לעצם בגרון".

     

    אז מתי הגיעו מים עד נפש?

     

    "הם פיטרו אותי אחרי שנתיים למרות שאני הייתי מוכנה להיות עצם בגרון. הייתי מוכנה להמשיך לבלוע את זה בשביל הכסף. העיקר שיש משכורת, איזשהו ביטחון שאתה מקבל את התלוש הזה. אתה כל הזמן הולך על ביצים בחרדה לקיום שלך כי הילדים והקיום. אתה לא תסרב להם. יש מלא מורות שבולעות צפרדעים".

     

    איך את מסבירה את זה?

     

    "אין רוח. מערכת החינוך זה מקום שהאטימות שלו לא מאפשרת שביב של פתח. אני לא רוצה להכליל וזה לא בכל בית ספר ככה. חשוב להסביר שהתלמידים הם תלמידים באשר הם. תלמידים זה עם אהוב, זה תענוג וזה כיף. אבל המערכת היא מערכת, על כל המשתמע מכך".

     

    את ספר השירים השני שלה "מורה עובדת קבלן" (הוצאת פרדס וגרילה תרבות; עורך: רוני סומק), כתבה נסים בין היתר מן החוויות הקשות שעברו עליה בעבודתה כמורה בחטיבת הביניים. היא כבר נגעה בנושא פה ושם בספרה הראשון "פרובינציאלית", שזכה להצלחה רבה. היום נסים מלמדת בבית הספר סולם צור בקיבוץ גשר הזיו.

     

    "סולם צור, זה גן עדן", היא אומרת, "אני מרגישה שאני יוצאת מהעיר כל בוקר וחוצה את הגבול. זה אזור אחר לגמרי. ממש יפה שם, מכל מקום רואים את הים. זה בית ספר מאוד יפה וירוק, ויש שם פתיחות אחרת".

     

    אז היום את כבר מרוצה?

     

    "מאוד. תראה, לכל מקום שאליו אני הולכת ואני אומרת שאני מורה, ישר אומרים לי שזה טוב להיות אמא מורה; את תהיי הרי בבית מוקדם לילדים ותספיקי אולי גם לאפות כמה עוגות על הדרך. זה הרתיע אותי מאוד כל הקיבעון המחשבתי הזה, ולכן לא רציתי להיות מורה. הלכתי ללמוד ספרות כי אהבתי ספרות ואהבתי את הלימודים, אבל אז היה את העניין של התעסוקה. ואת האמת, היום אני פשוט מאוהבת בזה".

     

    אִם תִּהְיִי יַלְדָּה טוֹבָה

     

    עוֹד וָעוֹד וָעוֹד

     

    וְתַעֲשִׂי כְּאִלּוּ אַתְּ אוֹהֶבֶת סְטִירוֹת

     

    הַזְּמַן יַעֲבֹר

     

    וְאָז יַעֲבִירוּ אוֹתָךְ לְמִשְׂרַד הַחִנּוּךְ

     

    וְהַשָּׂכָר יַעֲלֶה יָפֶה

     

    ("הבטחה" / מתוך "מורה עובדת קבלן")

     

     

    נסים מפרקת את ההגדרות היבשות ומציגה את הידרדרות מקצוע ההוראה, לצד המאבק הכלכלי ואובדן הערכים. "הכותרת 'עובדת קבלן' זה לא רק במובן של מורה", היא מסבירה. "המשורר רון דהן דיבר על זה נורא יפה בהשקה של הספר. הוא אמר שזה עובדת קבלן של המערכת הגדולה. זה שאנחנו כמורים צריכים להתעסק בקשיים כלכליים, זה לא מאפשר לנו חירות רוחנית לדבר על ערכים או על מוסר. בו זמנית אני הופכת להיות עובדת קבלן של המועצה האזורית וגם עובדת קבלן של המערכת, של מה שזה אומר בכלל לחיות כאן. אני עובדת קבלן של עוד מערכות".

     

    היא נולדה ב־1983 להורים בנקאים שהכירו בבנק דיסקונט ברחוב העצמאות בעיר התחתית של חיפה. יש לה אח קטן ממנה, והיא גדלה בדרך עכו בקריית־מוצקין, בבנייני הרכבת הישנים שמתנוססים גם על כריכת הספר שלה. רחוק מהלב הפועם של ערבי השירה והספרות בתל־אביב, נסים כותבת שירה שלא נופלת ואף מתעלה על הרבה אחרים.

     

    "זה היה נחמד מאוד לגדול בדרך עכו", היא אומרת. "היום אני גרה באזור שהוא נורא שבע של מוצקין. הבתים שם יותר יקרים מדרך עכו, ואני מרגישה שאני מפספסת — ברמת ההשראה למשורר יותר טוב לגור בדרך עכו. על הכביש. לגדל ילדים במין משחק כזה של תספור כמה מכוניות אדומות עוברות בכביש. זה יותר פואטי. בתור ילדה תמיד שאלו מה תרצי להיות שתהיי גדולה וחלמתי להיות סופרת. לא ידעתי מה זה משוררת ומה זה שירה. ילדה קוראת כזאת, קוראת המון. התחלתי לכתוב באופן רציני בגיל 20. אכלתי הרבה סרטים, וזה גם שבר אותי".

     

     

    אֲנַחְנוּ בָּאִים מֵהַדֶּשֶׁא/ מֵהֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית/ מִוֶרֶד לֵב כְּנַעַן/ עִם הַסִּיגַרְיָה הַמֶּטָפוֹרִית/ לְמִקְטֶרֶת הַשָּׁלוֹם/ אֶל בָּתֵּי הַסֵּפֶר/ מֵהַשִּׁעוּרִים הֲכִי יָפִים/ מֵהַשִּׁירִים/ אֲנַחְנוּ בָּאִים/ עִם זְקָנִים מְשֻׂפָּמִים/ עִם תְּעוּדָה שֶׁעָלֶיהָ חָתַם נָשִׂיא/ עִם לֵב/ וְאֵיזוֹ אוֹפְּטִימִיּוּת/ בַּשַּׁעַר/ אַחֲרֵי חֲצִי שָׁנָה/ כְּבָר בָּרוּר/ שֶׁלֹּא נְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹנִים/ שֶׁמָּכַרְנוּ אֶת נִשְׁמָתֵנוּ לִתְלוּשׁ הַמַּשְׂכֹּרֶת/ כִּי לְאָן נֵלֵךְ עִם הָרָעָב

     

    לאדם ורטה ("לאן נלך עם הרעב", מתוך "מורה עובדת קבלן")

     

     

    היא פירסמה לראשונה את שיריה אצל רועי צ'יקי ארד בכתב העת "מעין". כעבור זמן מה ערכה את כתב העת "מאגמה" ביחד עם לידור יעקב, והתערבבה בערבי השירה בתל־אביב ובחיפה. נסים היא בת ליוצאי עיראק ומצרים, והדיאלוג שהיא מנהלת עם הזהות המזרחית שלה, נוכח בשירתה. אף על פי כן, היא לא מוכנה שיכניסו אותה לתבניות, קבוצות או הגדרות, דוגמת "ערס פואטיקה".

     

    "יש איזשהו מודל בשיח המזרחי או בשירה המזרחית שעוסק במזרחים בצורה יותר סטריאוטיפית, וזה לא מה שאני", היא מסבירה. "זה לא הגוון המזרחי שאני מביאה. זה קיים אבל אין לי הזדהות עם זה".

     

    תסבירי?

     

    "לא הייתי יכולה לראות את עצמי ב'ערס פואטיקה', קודם כל כי אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא במקום הזה גם בגלל שאני באה מאוריינטציה יותר לבנטינית. אמא שלי גדלה במצרים עד גיל עשר ובבית שלה דיברו איזה שש שפות. מקום מאוד קוסמופוליטי מאוד רב־תרבותי. זהות לדעתי זה דבר מומצא. מאוד משתנה, מאוד דינמי. והרצון לייחס את עצמך לנאמנות לאומית לארץ מוצא, מאוד לא עומד במבחן המציאות. יש בזה גוון לאומני.

     

    "רוב הילדות שלי גדלתי אצל ניצולת שואה שדיברה איתנו יידיש. אז לבוא עכשיו עם דגלים באיזה מהלך אנכרוניסטי כזה, לא כל כך מתאים לי. המטפלת שלי ההונגרייה הייתה אולי סבתא שלי יותר משתי הסבתות שלי".

     

    את לא רואה קשר בין המזרחיות, הקיפוח והפריפריה, כפי שמשוררים אחרים מזהים?

     

    "הכתיבה בפריפריה והקול הפריפריאלי הזה, הוא קודם כל נקודת המבט הזו בחוף מול הכרמל ואחרי זה, הוא שאר הדברים. וכשכולם נושמים את האוויר המזוהם ואוכלים את אותו החרא בוקר וערב, אז זה לא כל כך משנה לך כי החברים שלך אתיופים ורוסים והם מזרחים ואשכנזים וזה נהיה משהו של שותפות גורל".

     

    ומבחינת הפואטיקה של השירה?

     

    "זה מאוד דרמטי ופופוליסטי לזרות בתוך הטקסט מילים שיש להן קשר לאומי — המנון, אשכנז. זה חזק. זה תופס את העין טוב. איך עדי קיסר אומרת 'שירה צריכה להעיף אותך. להרעיד לך את אמות הסיפים'. זה מה ששירה צריכה לעשות לך? הוויכוח הזה של מזרחים־אשכנזים מדבר להרבה אנשים, ואני שמה את החשיבות על העניין הפואטי. אני חושבת שאני מנסה להביע איזושהי מורכבות. השירה יכולה מדי פעם להעיף אותי אבל היא לא חייבת. אי־אפשר לחיות ככה עם שירה שהיא כל הזמן מעיפה אותך לכל הכיוונים. חוץ מזה, אני גם לא משוררת של חפלה פואטית. יותר איזה מודל של משוררת גוועת משחפת. אני בנאדם נורא כבד".

     

    ולמרות הכבדות חשוב לך מאוד שהשירה שלך תהיה בגובה העיניים. שתזכרי מאיפה באת. כמו שאת כותבת בשיר "לזכור ולא לשכוח".

     

    "בהחלט, אבל בלי לוותר על פואטיקה. זו משימה קשה. אני לא רוצה לדבר בשפה שאף אחד לא מבין. אמא שלי הקשיבה לראיון איתי ברדיו ובסוף היום היא בכתה מהתרגשות, וזה נורא נגע לי והיה לי מאוד חבל כי היא לא הצליחה להבין את כל השמות והמושגים שאני דיברתי שם. זה מאוד קשה שהאנשים שהכי חשובים לי בעולם, לא תמיד מבינים אותי עד הסוף. אני רוצה לדבר איתם, אבל אני לא מצליחה לדבר איתם בגובה העיניים. זה הדבר הכי חמוץ שיכול להיות". •

     

    elad-z@yedioth.co,il

     

     


    פרסום ראשון: 24.08.16 , 21:18