שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלכס פישמן
    המוסף לשבת • 25.08.2016
    שפיץ דרוך
    ההפצצה הכבדה בעזה, בדיוק בשבוע שבו השלים חצי קדנציה, מתמצתת היטב את צה"ל שבפיקודו של גדי איזנקוט: צבא אסרטיבי שנחוש להשיג הכרעות ברורות הרמטכ"ל נוטל סיכונים כמו צמצום מספר המטוסים והטנקים, מקדם תוכניות שהעלו אבק ומקבל החלטות במהירות
    אלכס פישמן

    ביום ראשון בלילה הטיל צה"ל על רצועת עזה כחמישים טונות(!) של חומר נפץ. במשך שעתיים שיגרו המטוסים מספר חריג של פצצות כבדות, אך באופן מפתיע לא יצאה מהרצועה אפילו תמונה אחת של עמודי עשן שחורים המיתמרים לשמיים, או של הבזקי התפוצצויות מעל ליעדים. למעט בורות גדולים במיוחד, הגולשים בקו אלכסוני לעומק אדמת החול, לתעמולה הפלסטינית לא היה מה להראות.

     

    חמישים טון פצצות וארבעה פצועים קל - זוהי משוואה חריגה במושגים של עזה. הסוד של מספר הנפגעים הקטן טמון ככל הנראה במשך התקיפה הארוך למדי. המתכנן הצבאי בנה, יש להניח, מתקפה הדרגתית כדי לאפשר לאנשים באזור הנפילות להימלט. מיעוט הנפגעים היה גם המפתח לעובדה שחמאס לא הגיב על המתקפה. זו הייתה ההנחייה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט לחיל האוויר: להציג תוכנית שתאפשר להנהגה ברצועה לא רק לבלוע את הצפרדע, אלא גם לבצע מעצרים בקרב הארגון הסלפי ששיגר את הרקטה לעבר שדרות בצהרי אותו יום.

     

    בינתיים משתדל חמאס להסתיר את הלסת השמוטה של אנשי הזרוע הצבאית שלו אחרי ההפצצה. סביר מאוד להניח שאנשי הארגון, בשיתוף עם גורמים זרים אחרים - כמו מומחים איראנים היושבים ברצועה ומנסים ללמוד את צה"ל ואת אמצעי הלחימה שהוא מפתח - מנתחים עכשיו את התקיפה החריגה של חיל האוויר. הם יודעים בדיוק מה נפגע. מנסים להבין איך זה קרה. ובנקודה זו יש להם סיבה לדאגה. למותר לציין שהלקחים המופקים בעזה עוברים, מיידית, לדרום לבנון, לחיזבאללה, לסוריה, למשמרות המהפכה ולמודיעין האיראני. הלקח המיידי של חמאס צריך להיות שכל אירוע ביטחוני שיגיע מכיוון עזה ינוצל על ידי ישראל לפעילות לא שגרתית, כזו או אחרת.

     

    עוצמת התקיפה האווירית האחרונה היא לא דפוס פעולה קבוע של צה"ל שיחזור על עצמו, כרפלקס, בכל פעם שתשוגר רקטה מהרצועה. ברור לכל שפעולה כזו לא נולדת שעה לפני שהיא יוצאת לדרך. תיאורטית, תקיפה מהסוג הזה יכולה הייתה להתבצע גם לפני כחודשיים, אחרי ירי הרקטה הקודם לעבר שדרות. עיתוי הפעולה - שנבחן משך שבועות וחודשים - נדון בפורום שבו שותפים אגף המבצעים, אגף המודיעין, חיל האוויר, סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל. שר הביטחון אביגדור ליברמן התוודע לתוכנית עם כניסתו לתפקיד ונתן לה גיבוי. ביום ראשון, כשנוצרה ההזדמנות, העלו גורמי מבצעים בצבא את התוכנית לרמטכ"ל, התקבלה החלטה, וליברמן נתן לה אישור, טלפונית.

     

     
    בוכריס. ריסוק עצמי
    בוכריס. ריסוק עצמי

     

     

    הפעולה האווירית הגדולה בעזה מבטאת, בתמצית, את תפיסת ההפעלה שאימץ הרמטכ"ל לעידן העימותים שבין המלחמות: לשמור כל הזמן את היריבים הפוטנציאליים בתחושה שצה"ל הוא גוף מאוד אסרטיבי, מאוד תוקפני, מאוד בלתי צפוי, שדרוך כמו קפיץ ורק מחפש את ההזדמנות. שהאויב ירגיש מאוים, כל הזמן. אין "זליגות" אש מרמת הגולן שעוברות ללא תגובה. זה נכון לגבי כל אחת מן החזיתות, גם אם חלק מהפעילות מתבצע באופן חשאי.

     

    ארה"ב // אינטימיות צבאית

     

    את מערכת היחסים שיש היום לצה"ל עם צבא ארצות־הברית אפשר בהחלט להגדיר כאינטימית. בעניין הזה משמר איזנקוט מסורת של רמטכ"לים קודמים, שידעו לשמור על יחסי עבודה טובים עם מערכת הביטחון האמריקאית למרות המחלוקות בדרג המדיני. אם נגיע למצבי חירום שבהם תידרש הגנה על המדינה מפני טילים בליסטיים, יישבו צוותים ישראליים ואמריקאיים במפקדה אחת, במרכז הארץ. הם יפעילו מערכת גלובלית שתיתן התרעה בזמן אמיתי על שיגורים ותפעל כיחידה אחת ליירוט הטילים, בין אם על ידי אמצעי הלחימה האמריקאhים ובין אם על ידי האמצעים הישראליים. זה כבר תורגל, וזה יותר ממה שעושה הצבא האמריקאי עם חלק מבנות הברית שלו.

     

    גם המלחמה בסוריה מתנהלת בשקיפות בין הפיקוד האמריקאי בזירה לבין צה"ל. שיחות ועידה בווידיאו בין הרמטכ"ל למקבילו בארה"ב הן עניין שבשגרה. בחודש האחרון ביקרו בישראל מפקדים אמריקאים בכירים: ממפקד חיל האוויר ועד מפקד פיקוד המרכז. נוכח המצב בסוריה ובעיראק, מותר לנו להניח שאלה לא היו ביקורי נימוסין.

     

     
    מטוס אף־ 35 . קיצוץ בדרך לקליטה
    מטוס אף־ 35 . קיצוץ בדרך לקליטה

     

     

    בפורומים סגורים, בהם מרשה לעצמו איזנקוט להיות קצת יותר אישי ופתוח, מודה הרמטכ"ל שהקפיץ הדרוך לאורך הגבולות הוא לקח מהטראומה שהולכת איתו מתקופת היותו ראש אגף המבצעים בצה"ל. באותה עת, ביולי 2006, נחטפו שני אנשי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל מתוך שטח ישראל. אירוע הגבול הזה – שהתחיל כפגיעה בריבונות הישראלית בעידן שבו כללי המשחק לא היו מספיק ברורים לאויב – התגלגל למלחמה בלתי מתוכננת. מאז הפך נושא מימוש הריבונות, עד המטר האחרון, לאבן יסוד בתפיסת הביטחון של איזנקוט. בהיותו אלוף פיקוד צפון הוא מימש את התפיסה הזו על ידי הצבת מארבים באזורים שישראל ראתה בהם ריבוניים שלה, ולא נתן ללבנונים להתקרב אליהם. המוטו שלו אמר ואומר: יש מחיר לכל פגיעה בריבונות.

     

    הגדה // פזילה למגירות

     

    השבוע עבר איזנקוט את מחצית הקדנציה הפורמלית שלו כרמטכ"ל, שנה וחצי בתפקיד. תמיד יש אופציה לשנה רביעית. בתקופה הקצרה הזו הוא הספיק להעמיס על עצמו ועל הצבא שורה ארוכה של שינויים ומשימות, כאילו הזמן בורח לו מבין האצבעות. איזנקוט מדבר היום על עידן של חלון הזדמנויות אסטרטגי באזור, שאסור לבזבז. אפשר לקחת סיכונים. כשהוא פורש על השולחן את מפת האיומים האזוריים, מצטיירת לכאורה תמונה של עולם ערבי שיהיה עסוק בעצמו עוד זמן רב. אבל איזנקוט כבר מצביע על שני חורים שחורים במפה הזו שעלולים להפוך, באחת, את כל הערכות המצב.

     

    ברמה המקומית־אזורית: ב־8 באוקטובר יתקיימו בחירות מוניציפאליות בגדה, וחמאס עלול לנצח בחלק מן הערים. בראש עיריית קלקיליה, למשל, צפוי לעמוד איש חמאס, שאין איתו – ועם דומיו – שיג ושיח. בתנאים כאלה יש פוטנציאל לאיום ישיר על היישובים הישראליים הסמוכים לערים שיתפוס חמאס. במקביל, קיימת אפשרות להתנגשויות בתוך החברה הפלסטינית שיבעירו את הרחוב. התמונה הביטחונית של ישראל מול הגדה תתהפך. סדר היום הביטחוני יתמקד בעימותים אלימים בהיקפים רחבים בגדה. תחושת העוצמה היחסית שאנחנו חיים בה היום – שהיא חלק מחלון ההזדמנויות – תימחק באחת. החור השחור הזה כבר נמצא מעבר לפינה.

     

     
    הפגנה של חמאס בחברון. איום ישיר
    הפגנה של חמאס בחברון. איום ישיר

     

     

    נושא הבחירות הקרבות בגדה עולה לאחרונה, לעיתים תכופות, במטכ"ל, בלשכת שר הביטחון ובמועצה לביטחון לאומי. בצד הערכות המצב לגבי השלכותיהן הצפויות, מתקיים כל העת דיון עקרוני בשאלה האם ישראל צריכה להתערב, לנסות לדחות את מועדן. מנגד, הרשות הפלסטינית משדרת שהיא נחושה לקיים את הבחירות במועדן. ההחלטה בישראל היא, לפי שעה, לא להתערב. עם זאת, במטה הכללי ובפיקוד המרכז פוזלים כל העת לעבר אותן מגירות בהן שוכבות תוכניות החירום שתורגלו בשנה שעברה לפעילות מול התפרצות כוללת בגדה.

     

    איראן // סיכוי וסיכון

     

    ברמה האסטרטגית, החור השחור הגדול השני יפרוץ לחיינו במאי 2017: הבחירות באיראן. עלייה אפשרית, או חזרה לשלטון של הגורמים השמרניים הקיצוניים באיראן בסגנון אחמדינג'אד, עלולה למוסס את הסכמי הגרעין. אם היום ישראל ערוכה לאפשרות שאיראן תגיע ליכולת גרעינית צבאית בתוך 10־15 שנה, שינוי מהותי במשטר יחייב אותה ואת המעצמות להערכה מחודשת.

     

    איזנקוט חוזר ואומר, בהזדמנויות שונות, שהסכם הגרעין הוא עניין גמור. להבנתו, זוהי תפנית אסטרטגית שפותחת לישראל גם חלון הזדמנויות להישגים ביטחוניים. זה לא סותר את העובדה שאיראן תעשה כל מאמץ להגיע לפצצה גרעינית, אבל קיבלנו זמן שצריך לנצל אותו כראוי. למשל, להפיק את המרב משיתופי פעולה עם מדינות ידידותיות.

     

     
    פתח מנהרה מעזה. מטרה מהירה
    פתח מנהרה מעזה. מטרה מהירה

     

     

    ברמה המיידית, איראן מטרידה את ישראל בשל מעורבותה בפעילות נגדה בכל ממד אפשרי, תוך שיתוף פעולה עם ארגוני טרור. איראן היא גם גורם תעשייתי־צבאי מתקדם מאוד, שאי־אפשר להתעלם ממנו. הניסויים שטהרן מבצעת בטילים ארוכי טווח, שמכסים כמעט את כל שטח ישראל, הם ביטוי ליכולותיה הטכנולוגיות. עם זאת, במטה הכללי עדיין מעריכים שבתנאים המדיניים הנוכחיים איראן לא תשתתף אוטומטית בירי טילים על ישראל אם יפרוץ עימות בגבול הצפון. הכל נכון – עד מאי 2017. אז כל ההנחות וההערכות עלולות לקרוס, באחת.

     

    הרצועה // אוכלים מנהרות

     

    את 2015, השנה בה נכנס לתפקיד, הגדיר הרמטכ"ל כשנת מוכנות וכוננות שבה ישקיע הצבא את עיקר המאמצים באימונים ובהעלאת רף המלאים שלו, מה שבא לידי ביטוי בהסטת משאבים בהיקף של כ־800 מיליון שקל לטובת הכשירות של צבא היבשה. בפברואר 2016 הוא הגדיר לצבא משימה מרכזית נוספת: התמודדות מול המנהרות בעזה. אמנם, התרגילים הגדולים שמקיים הצבא מכוונים לעבר לבנון, אבל המאמץ הטכנולוגי, המבצעי וההנדסי מכוון למטרה אחת: לעקר את איום המנהרות.

     

    בשנתיים האחרונות השקיעה מדינת ישראל מיליארד שקל בתחום ההתמודדות מול התווך התת־קרקעי. הרמטכ"ל מגיע לדיונים בנושא בפיקוד הדרום פעם־פעמיים בחודש, ולפעמים גם יותר. הגופים שמרכזים את המאמצים – אמ"ן, שב"כ, חיל ההנדסה, חיל האוויר, זרוע היבשה והמפקדה הבונה את המכשול הפיזי סביב עזה בפיקודו של תת־אלוף ערן אופיר – מציגים אחת לכמה שבועות "סטטוס התקדמות" לרמטכ"ל. על המבצע כולו מופקדים אלוף פיקוד הדרום אייל זמיר ומפקד אוגדת עזה, תת־אלוף יהודה פוקס, עליו נאמר בחיבה בקריה שהוא אוכל וישן מנהרות. אבל איזנקוט מחזיק את הנושא, כל הזמן, קרוב אצלו על השולחן.

     

    המאמצים הגלויים והחשאיים לא עוסקים בהכרח רק בחשיבה על הרס ישיר של המנהרות, ברגע שבו יפרוץ עימות. זוהי מלחמת התשה שבסופה יבין חמאס שהאמצעי האסטרטגי הזה, הקרוי מנהרות – בין אם אלה מנהרות החודרות לישראל ובין אם אלה מנהרות בתוך הרצועה – לא אפקטיבי יותר. המטרה היא לייאש את הארגון, לרפות את ידיו מהמשך בנייתן, להבהיר לו שהמנהרה היא מלכודת מוות עבורו. איזנקוט משוכנע שהמטרה הזו תושג, ותושג מהר.

     

    הצפון // מטרד, לא איום

     

    חלון ההזדמנויות – כפי שהוא מצטייר מהקומה ה־14 במגדל המטה הכללי – כולל, לפי שעה, גם את סוריה ואת לבנון. סוריה לא תחזור להיות המדינה שהכרנו לפני מלחמת האזרחים. יתרה מזאת, במטכ"ל מעריכים שהמלחמה שם תימשך עוד הרבה זמן, למרות ניסיונות התיווך של האמריקאים והרוסים. רק השבוע נולדה תסבוכת חדשה, כשטורקיה חדרה לתוך המדינה כחלק מניסיונה לבלום את דאעש והכורדים. חיזבאללה – האויב המרכזי הנראה לעין של צה"ל – מחזיק היום בסוריה כ־7,000 לוחמים, מתוך 20–22 אלף לוחמי הארגון. בסך הכל הוא איבד עד היום 1,700 איש בסוריה, ועוד 6,000 נפצעו.

     

    למרות הסיוע מאיראן נתון חיזבאללה במשבר תקציבי עמוק, והאווירה בשורותיו מלמדת על חוסר עניין לפתוח היום חזית שנייה. חיזבאללה גם הפסיק לנסות להקים מאחז בגולן – בסיוע איראני – שנועד להטריד את ישראל. וכך, למרות המלחמה המתמשכת בסוריה, רמת הגולן נותרה שקטה. כל התחזיות על פיגועים ועל פליטים שיציפו את הרמה וירוצו לכיוון ישראל התבדו. דאעש, היושב בדרום רמת הגולן, הוא אכן מטרד, אבל לא נתפס כאיום אסטרטגי. מדי פעם הוא מייצר התרעות על פיגועים, שנגנזות משום מה.

     

    מינויים // חריקות חריגות

     

    מינויים בצמרת הצבא הם לא רק עניין של רכילות. רמטכ"לים רואים בהם דרך להותיר את הדי־אן־איי שלהם, את טביעת האצבעות שלהם, בארגון הצבאי. לקח לאיזנקוט שנה וחצי לבנות מטה כללי שהוא "שלו". הוא זה שבחר את הנגנים לתזמורת שבניצוחו, כי הוא מאמין שהם יידעו לבצע את יצירותיו הכי נכון שאפשר. כמה שפחות זיופים, כמה שפחות מלחמות אגו. החריגים העיקריים השייכים למטכ"ל הקודם הם מפקד חיל הים, רם רוטברג, שהתבקש להאריך את כהונתו וכבר מונה לו מחליף, תת־אלוף אלי שרביט, ומפקד חיל האוויר, אמיר אשל, שגם הוא התבקש להישאר בתפקיד מעבר למתוכנן ומחליפו עדיין לא נבחר. עכשיו מצפים בצבא בדריכות לשליש הראשון של 2017, במהלכו יתברר מי יהיה סגן הרמטכ"ל השני של איזנקוט, במקומו של אלוף יאיר גולן: אביב כוכבי, אלוף פיקוד הצפון, או סמי תורג'מן, לשעבר אלוף פיקוד הדרום. מרגע זה ואילך אפשר יהיה להתחיל לדבר על זהותו של הרמטכ"ל הבא.

     

    עד עכשיו, מרבית מינויי הקצינים הבכירים עברו ללא חריקות ומאבקי כוח יוצאי דופן. איזנקוט מפרסם מינויים של אלופי־משנה ומעלה שנה מראש. בעקבות המלצות מבקר המדינה, זה גם פרק הזמן שקבע להודעה על מינויי אלופים. אם יש הסתייגויות, עלבונות והתפטרויות כתוצאה מהמינויים – ותמיד יש כאלה בארגון כמו צה"ל – הם מתרחשים מתחת לרדאר התקשורתי. הקצינים הנפגעים פשוט לא מתעסקים עם הרמטכ"ל. איזנקוט בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם. הוא הצליח להזיז את מרבית הפיקוד הבכיר של הצבא בלי זעזועים מיוחדים.

     

    ובכל זאת, היו שלושה אירועים צורמים. אפילו צורמים למדי. הראשון: מינויו של תת־אלוף אופק בוכריס, בן טיפוחיו, שריסק את עצמו במו ידיו.

     

    השני, פרשיית מפקד מצ"ח שהתפוצצה השבוע – ובמרכזה חילופי הכפשות בין המפקד היוצא לנכנס – שייך למחלקה אחרת. מדובר כאן בעוד התפרצות של מחלה מתמשכת במשטרה הצבאית בכלל, ובמצ"ח וביחידת החקירות המיוחדות שלה בפרט. המחלה הזו היא תקלה ארגונית המתפרסת על פני למעלה מעשור, וכוללת מחנאות, עימותים פנימיים, שנאות, הכשלות מכוונות, הדלפות לעיתונות, ומה לא.

     

    הצצה בעיתונים ישנים מלמדת על חקירות שנפתחו ונסגרו לפני כעשר שנים נגד מפקד המשטרה הצבאית דאז, רוני בני. היריבויות הפנימיות בין תומכיו ומתנגדיו המשיכו להתגלגל בוורסיות שונות בדורות הבאים. כמעט שלא היה מינוי של מפקד מצ"ח שלא לווה בהלשנות, בחקירות על רקע אישי או מקצועי ובתיקים שנפתחו ונסגרו אצל הפצ"ר. גם הקלטת השיחה בין מפקד מצ"ח היוצא, אל"מ ארז רבן, לאזרח עובד צה"ל, א', שהגיש תלונות נגד מפקד מצ"ח המיועד, אל"מ גיל ממון, היא לכאורה קצה הקרחון של ניסיון להכשיל מינוי.

     

    אגב, אל"מ ממון, שהיה מפקדו של האזרח, הגיש נגדו תלונות שנחקרו במשך שנתיים ונסגרו. מנגד טוענים בצבא שרבן רצה להיות קצין משטרה צבאית ראשי, זה לא הסתייע, הוא כועס, ולכן צצה פתאום מחדש במהלך כהונתו כמפקד מצ"ח פרשת הרפז וחקירות מצ"ח נגד גבי אשכנזי. וזה הגוף, שומו שמיים, שאמור לשמור על החוק והסדר בצבא.

     

    ראש אכ"א, אלוף חגי טופולנסקי, ניסה להתמודד עם המחלה הזו, ובימים הקרובים אמור להתמנות לתפקיד קצין משטרה צבאית ראשי אל"מ רן כוכב, המגיע ממערך ההגנה האווירית, בתקווה שיביא איתו קצת נורמות וסדר מחיל האוויר. מבחינת הרמטכ"ל, הסיפור של מפקד מצ"ח הוא תקלה ערכית מהמעלה הראשונה. מדובר ביחידת עילית פגומה שצריך למרק עם בראסו.

     

    האירוע הצורם השלישי, והמשמעותי מכולם, היה מינויו של אל"מ אייל קרים לרב הצבאי הראשי. שורת הפסיקות הבעייתיות של הקצין, שנחשפה לאחר ההודעה על קידומו, הבהירה כי עבודת ההכנה לקראת המינוי לא הייתה מספיק עמוקה. גם בתוך המטכ"ל חשו אי־נוחות מהמינוי, אבל איזנקוט לא חזר בו. חוסר הגמישות הזה סופג ביקורת: ברגע שהחליט על מינוי, הרמטכ"ל עומד מאחוריו, אפילו אם הוא שנוי במחלוקת. מתוך רצון לגבות את קציניו, איזנקוט סוחב מורסה שעלולה להתפוצץ מתישהו.

     

    ערכים // שחור או לבן

     

    מרגע שנכנס לתפקיד דיבר הרמטכ"ל על ערכים והציב כמה נורמות ברורות. צניעות, למשל. הוא החליט שלא ייערכו יותר בצבא מסיבות פאר עם אמנים יקרים, אז אין. אמנים מגיעים בהתנדבות או במילואים. אירועים מרכזיים יתקיימו רק מעצרות חטיבה ומעלה. הרמטכ"ל גם ראה שהציונות הדתית החרד"לית נכנסת לשורות צה"ל דרך הרבנות הצבאית, בניסיון לקבוע נורמות וערכים חדשים ולקעקע את הסמכות של צמרת הצבא, אז הוא חתך. אין יותר מחלקת תודעה יהודית ברבנות. הוא החליט, ממש לאחרונה, לסגור את צה"ל מפני השפעות חיצוניות פלגניות. לא יהיו יותר מרצים חיצוניים או פעילויות של חברה־קהילה־צבא שלא יעברו את קצין חינוך ראשי, וגם אלה יתמעטו ככל שניתן. חייל שרוצה לשמוע הרצאה בנושא שסעים בחברה הישראלית, או לראות הצגה שנויה במחלוקת, שיקנה כרטיס בחופשה. אירועי "ראשון תרבות" של הצבא ינוצלו לביקורים באתרים ממלכתיים, ביד ושם ובמוזיאונים.

     

    היתרון של איזנקוט כמנהל זה שהוא מחליט וחותך. במשך שנים יכולה לשכב על שולחנו של רמטכ"ל החלטה לרה־ארגון צבא היבשה, נושא כבד שהביא איתו הרבה דיונים והתלבטויות. איזנקוט לא המציא כלום. הוא פשוט חתך והחליט ללכת על זה. גם ההחלטות שלו בתחום הערכי הן ברורות: שחור או לבן. אין אצלו גוונים של אפור. זוהי אף הגישה שלו כלפי פרשיית החייל היורה אלאור אזריה. העמדה הערכית שהציג בראשית התהליך, על פיה מדובר במעשה לא נורמטיבי, תמשיך לעמוד מול כל פסק דין, יהיה אשר יהיה.

     

    מצד שני, יש הטוענים שקבלת ההחלטות המהירה של הרמטכ"ל גורמת לעיתים נזק. לפעמים הן לא מספיק בשלות. אם היה שוקל את הדברים עוד קצת, הכווייה שקיבל למשל בעקבות המינויים הבעייתיים, הייתה עשויה להיחסך ממנו.

     

    הצטיידות // פתאום יש כסף

     

    רשימת ההחלטות שקיבל איזנקוט עד כה בהחלט מרשימה. אחרי חמש שנים שבהן לא הייתה לצבא תוכנית רב־שנתית הוא בנה תוכנית כזו, שיש לה גם סיכוי טוב לשרוד. הרמטכ"ל קיצץ 100 אלף חיילי מילואים, שינה את מודל צבא הקבע, מכין את צה"ל לקראת קיצור שירות החובה, והתחיל להריץ את רה־ארגון צבא היבשה, את ארגון מערך הסייבר ואת הקטנת צבא הקבע ב־5,000 איש. בשליש הראשון של השנה הושלמו כל התוכניות האופרטיביות של הצבא, בכל הגזרות. פתאום נמצא גם הכסף להגדלת המלאים של הצבא.

     

    כל הנושאים הללו שכבו באופן כזה או אחר על שולחנות המטכ"ל בעבר, אבל איזנקוט לוקח סיכונים ומחליט. הוא מקצץ בהיקף מטוסי חיל האוויר, עם קליטת האף־35. לוקח סיכונים בהפחתת מספר הטנקים בצבא עד להשלמת קליטת התחליפים מדגם מרכבה סימן 4. חלון ההזדמנויות מאפשר את חידוש המשקים בצה"ל. צריך אומץ ניהולי כדי לקחת סיכון, ויש לו אותו.

     

    ליברמן // חיבור מבטיח

     

    בשבוע שעבר הציג שר הביטחון את מדיניות "המקלות והגזרים" באיו"ש. את הרעיון להקצין את ההבדלה בין "טובים" ל"רעים" בגדה הביא איתו ליברמן עם כניסתו לתפקיד בסוף מאי. בתוכנית החדשה באה לידי ביטוי רמת שיתוף הפעולה בין שר הביטחון לרמטכ"ל. זה היה המבחן הראשון בשאלה האם שני אלה יידעו לחיות בהרמוניה זה עם זה.

     

    לפי שעה, התוצאה מחמיאה לשניהם. אולי משום שליברמן לא נכנס לוואקום. בחודש יוני כבר הסתמנה, בוודאות, מגמה של ירידה משמעותית באירועי הפח"ע בגדה. מה שהחל באוקטובר האחרון כהתפרצות עממית עם 70 פיגועים בחודש, הסתיים בתשעה אירועי טרור במהלך יוני ויולי ובחמישה במהלך אוגוסט, שטרם הסתיים. הצבא התעקש לא לחזור על השגיאות שעשה באינתיפאדה הראשונה והשנייה – ובראשן הטלת עונשים קולקטיביים על אוכלוסייה – שהולידו אלימות בלתי מרוסנת שנמשכה חמש־שש שנים. ההנחיה של איזנקוט הייתה לקצר את הגל, לא לתת לו רוח גבית.

     

    הגל שהתרומם בסוף 2015 לא היה מוכר לצבא ולשירותי הביטחון. הסיכול הקלאסי של טרור, שהתבסס על יכולות מודיעיניות שפיתחה ישראל, לא עבד מול הגל הנוכחי, שהיה מורכב ממפגעים בודדים. בעקבות כך נבנתה אסטרטגיה – מאחוריה עמדו הרמטכ"ל ומתאם הפעולות בשטחים, בתמיכת השב"כ – שבמרכזה הפרדה בין האוכלוסייה הלא־מעורבת למבצעי הטרור. זו הייתה החלטה בעלת משמעויות פוליטיות, ששר הביטחון הקודם משה יעלון עמד מאחוריה, וייתכן שאף שילם עליה מחיר. וכך, גם בימים של הפיגועים הקשים, תחת הלחץ הציבורי ומטר זעקות השבר של שרי הימין והמתנחלים, לא נגעו באוכלוסייה הפלסטינית הבלתי מעורבת. לא עוצרים, לא סגרים, לא פגיעה ברישיונות עבודה. 400 אלף איש יצאו יום־יום לעבודה בישראל, ברשות, באזורי התעשייה בגדה. החיים ביהודה ושומרון נמשכו כרגיל, וזה היה הגורם המרכזי לדעיכת האלימות.

     

    ליברמן, שהשקפתו הפוליטית מאוד מובהקת, אימץ לתוך מדיניות המקלות והגזרים שלו את עמדת צה"ל. בצבא אמרו: מקלות אנחנו יודעים לעשות, גזרים עבור האוכלוסייה לא ראינו. שר הביטחון השיב: קחו. משך תשעה חודשים ניסה צה"ל לשכנע את הקבינט, ללא הצלחה, לאשר הקלות בנייה לפלסטינים בשטחי סי – וליברמן אישר. משך שנה ויותר ניסה אלוף פיקוד המרכז לקדם הקמת בית חולים נוסף בגדה, ללא הצלחה. ליברמן הפתיע ואישר. לא רק המקלות יהיו מקלות של ממש, גם הגזרים אמיתיים. וכך נולד כאן חיבור מבטיח בין שר ביטחון חדש לרמטכ"ל באמצע דרכו. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? לפי שעה זה עובד. כל הרמזים על שר ביטחון שמנסה להעמיד את הרמטכ"ל על מקומו, ולהיפך, נהדפים בסביבתם של השניים.

     


    פרסום ראשון: 25.08.16 , 16:10