ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שאול גולן
    המוסף לשבת • 25.08.2016
    לוח קרב
    א' שינה כיוון והתמסר לחינוך, אבל פעם בשבוע הוא חוזר ללבוש את סרבל הטיסה כנווט קרב בחיל האוויר יגאל כהן זוכר את ימיו כנער מרדן עם עגילים באוזניים שלא סיים תיכון אחלאם אלצנע שוברת מוסכמות בחברה הבדואית וחולמת שתלמיד שלה יהפוך למנהל בית חולים שלושה מנהלי בתי ספר לא שגרתיים מדברים על התפקיד המאתגר, חושפים חילוקי דעות סביב החזון החינוכי של בנט והמאבק לקיצור החופש הגדול, ונערכים לפתיחת שנת הלימודים: "גם אחרי שנים מתרגשים כמו ילד שעולה לכיתה א'"
    ענת מידן

    בין שיפוץ הכיתות לישיבות המורים מוטרדים שלושת מנהלי בתי הספר מהדברים שיאמרו לתלמידיהם ב־1 בספטמבר. נווט קרב בחיל האוויר, בדואית מהנגב ונער מרדן לשעבר שלא סיים תיכון מריצים בראש משפטי פתיחה, בוחנים ומשפרים, ובעיקר מקווים שההתרגשות לא תמחק את הטקסט המתוכנן.

     

    "בית ספר בתקופת הקיץ הוא מקום קצת עצוב ולא דומה בשום צורה למקום הפעיל וההומה במהלך שנת הלימודים, ואני ממש מחכה שהשנה כבר תתחיל", אומר א', 34, המנהל החדש של בית ספר תיכון במרכז הארץ. "אני הרוס מהתרגשות, מרגיש כמו קפיץ דרוך", מוסיף המנהל הצעיר כמעט בלחישה. "אני שובר את הראש באיזה מילים אקבל את 110 התלמידים. האם לספר על עצמי, על ההתרגשות שלי. אני מניח שבסוף זה יהיה משהו מאופק, מעט שמכיל הרבה, בנוסח: 'אני מאוד שמח שאתם פה. הגעתם למקום שאוהב אתכם ויעשה הכל כדי להוציא את המקסימום מכל אחד מכם'. מה שלא יהיה, אני מקווה לסיים את היום הראשון עם חיוך על הפנים, למרות המתח העצום".

     

    המתח שעליו הוא מעיד אינו נובע רק מכך שיום פתיחת שנת הלימודים יהיה גם יומו הראשון כמנהל, אלא גם כי הוא נכנס לנעליים גדולות במיוחד. בית הספר בניהולו, שאליו מגיעים בני נוער שנפלטו ממוסדות חינוך אחרים בעיר בגלל קשיים לימודיים ובעיות התנהגות, נכלל ברשימה המכובדת של בתי הספר הערכיים שפורסמה השבוע. "זאת מחויבות אדירה, ואני מאמין שיחד עם הצוות נמשיך לצעוד קדימה", אומר א' ומנסה לא להסגיר את הלחץ שנגזר מהמעמד.

     

    ה־1 בספטמבר יהיה גם יומה הראשון של אחלאם אלצנע כמנהלת "כוכבי המדבר למנהיגות בדואית" – בית ספר חדש בנגב שפותח השנה את שעריו. "המילה 'אחלאם' בערבית היא חלום, ובחודשים האחרונים אני מתהלכת כמי שמגשימה חלום גדול", אומרת אלצנע בת ה־38. "בתחילת שנת הלימודים אני רואה את עצמי עומדת בשער בית הספר ואומרת לכל אחד מ־130 תלמידי כיתות ט' ו־י': 'בוקר טוב לכוכב/ת שלנו שיאיר את המגזר הבדואי'. אשדר להם חום, אהבה ותמיכה, ולא אשכח לציין שביחד נצליח". באותה נשימה היא מספרת על הפרפרים שיש לה בבטן. "כדי להירגע אני מסבירה לעצמי שהפחד שמלווה אותי הוא גם זה שמניע אותי לעשות את הדבר הכי טוב שיש".

     

     
    כהן: "אני בטוח שהעובדה שאני לא מוותר על אף ילד, גם כשהוא נמצא פסיעה לפני הדלת החוצה, מתחילה בימים שלי כנער שלא מצא את עצמו במסגרות החינוך בבאר־שבע"
    כהן: "אני בטוח שהעובדה שאני לא מוותר על אף ילד, גם כשהוא נמצא פסיעה לפני הדלת החוצה, מתחילה בימים שלי כנער שלא מצא את עצמו במסגרות החינוך בבאר־שבע"

     

     

    יגאל כהן, 46, מנהל בית הספר השש־שנתי "ברנקו וייס ע"ש אנה פרנק" בקיבוץ סאסא בגליל העליון, הוא הוותיק מבין השלושה, אבל מתרגש ממש כמוהם. "כל פתיחת שנת לימודים היא מבחינתי כמו היום הראשון שלי בתפקיד, ולא משנה שזו שנתי השמינית. בכל 1 בספטמבר אני מרגיש כמו הילד שלא ישן בלילה לפני שהלך בפעם הראשונה לכיתה א'. אני אשתף את התלמידים בגעגועים שלי אליהם, אגיד להם כמה כיף לשמוע את הצחוק שלהם במסדרונות, ואחר כך אברך אותם בשנה מוצלחת ומעצימה".

     

    המנוע הכי חזק בחיים

     

    כשכהן עושה את דרכו לסאסא מקיבוץ אילון, שם הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם, הוא חושב על הנער המתבגר שהיה ועד כמה חייו היו שונים מאלה של תלמידיו. הוא נולד בבאר־שבע, חודש לאחר שהוריו הגיעו מתוניס, ואחריו נולדו ארבעת אחיו. "גדלתי בשכונה ג' שמתחרה עם שכונה ד' בעיר מי יותר מצוקתית", הוא מספר. "התחנכתי במסגרות דתיות, ובכיתה ו' שלחו אותי הוריי לישיבה תיכונית אליטיסטית. שכר הלימוד היה גבוה, אבל קיבלתי מלגות בגלל המצב הכלכלי בבית.

     

    "בכיתה ט' התחילו לצוץ אצלי שאלות וספקות לגבי האמונה שלי, ובסוף השנה יצאתי בשאלה ועזבתי את הישיבה בניגוד לדעת הוריי. עברתי למקיף א', שהוא בית ספר חילוני, ונחשפתי לעולם חדש ומסקרן. השילוב של גיל ההתבגרות והיציאה בשאלה היה פצצה לא קטנה, ובכיתה י' עזבתי את בית הספר. היה ניכור עצום ביני לבין המערכת ולא יכולתי להישאר שם דקה נוספת. התגלגלתי לכמה מסגרות אקסטרניות ועזבתי גם אותן. במקום ללמוד, הלכתי לעבוד בעבודות מזדמנות ולא התגעגעתי בשום צורה לבית הספר".

     

     
    אלסאנע: "לבחורה בדואית לא קל. את נלחמת עם עצמך ועם החברה. צריכה להוכיח שאת הולכת לפי הקודים שלה, אבל גם מממשת את עצמך. בקיצור, את חייבת להיות ג'דאית"
    אלסאנע: "לבחורה בדואית לא קל. את נלחמת עם עצמך ועם החברה. צריכה להוכיח שאת הולכת לפי הקודים שלה, אבל גם מממשת את עצמך. בקיצור, את חייבת להיות ג'דאית"

     

     

    בשלב מסוים הצטרף הנער המרדן לנוער העובד והלומד והתגייס לגרעין נח"ל במצפה שלם. "פגשתי הרבה חבר'ה טובים, ומדי פעם הייתה לי תחושת החמצה שלא סיימתי תיכון ואין לי בגרות, אבל הדחקתי ולא בא לי לטפל בהחמצה הזאת".

     

    במהלך שירותו הצבאי גילה את כישרון הבישול שלו, וכשהשתחרר, ירד לאילת ועבד כשף וקונדיטור במלון. נקודת המפנה הייתה כשאחד ממדריכי הסטודנטים למלונאות שהתמחו במלון הציע לו ללמד אותם קונדיטוריה. "נראה לי מוזר שדווקא אני, הנער שעזב את בית הספר בגיל 16, לא למד ולא לימד, אלמד סטודנטים, אבל משהו משך אותי לזה. מצאתי את עצמי נהנה מההוראה, וכשסיימתי, הלכתי לעבוד עם נוער עם בעיות התנהגות קשות. אחרי כמה חודשים עזבתי את המלון והתמסרתי לעבודה חינוכית, שמילאה אותי אושר. אז גם הבנתי שאני חייב לעשות משהו עם תחושת ההחמצה, ובמשך שנה וחצי למדתי לבגרות. בגיל 25 עשיתי בגרות מלאה בממוצע 94, וסימנתי לעצמי את העיסוק בחינוך כיעד שלי בחיים".

     

    כהן סימן וביצע. הוא למד חינוך במכללת דוד ילין בירושלים, לימד בגימנסיה רחביה, עשה תואר שני במינהל חינוכי באוניברסיטת בן־גוריון ובשנים האחרונות מנהל את בית הספר בסאסא. "אין לי ספק שהעובדה שלא סיימתי תיכון ולא עשיתי בגרות במסלול הרגיל היא המנוע הכי חזק שהיה לי בחיי. הידיעה שאין דבר שלא ניתן להשגה היא המוטו שאני מעביר לתלמידים. אני בטוח שהעובדה שאני לא מוותר על אף ילד, גם כשהוא נמצא פסיעה לפני הדלת החוצה, מתחילה בימים שלי כנער שלא מצא את עצמו בחיים ובמסגרות החינוך".

     

    לתלמידים שלו, מספר כהן, אין מושג על עברו, והמורים בסאסא נחשפו לסיפורו רק בסוף השנה שעברה במסגרת תוכנית למידה של הצוות. "כל אחד התבקש להביא תמונה שלו מגיל 16, ואני הראיתי תמונה שלי עם שיער ארוך ושני עגילים באוזן. הייתה דממה של שוק. אחר כך סיפרתי את הסיפור של הנער הזרוק ההוא ולאן הוא הוביל אותי. כולם מאוד התרגשו".

     

     
    יגאל כהן בנעוריו. "עולם חדש ומסקרן"
    יגאל כהן בנעוריו. "עולם חדש ומסקרן"

     

     

    החברים מהצבא פירגנו

     

    א' גדל ולמד בדימונה. אמו ניהלה בית ספר יסודי בעיר ואביו עבד במפעלי ים המלח. הוא, בניגוד לכהן, היה תלמיד מצטיין. בתום התיכון התגייס לקורס טיס, ובסוף 2001, כשסיים את הקורס כנווט קרב, הכניסה לדימונה כוסתה בשלטים שבירכו את הנווט הטרי. "עד היום החברים הכי טובים שלי הם מדימונה, ולמרות שאף אחד מהם כבר לא שם, הילדות המשותפת מחברת אותנו חזק. אני עדיין מרגיש דימונאי, למרות שאני גר בתל־אביב עם אשתי ושלושת הילדים שלי. הרבה פעמים אני נזכר בתקופת בית הספר בדימונה ובמורים שהיו לי ותרמו למי שאני".

     

    לפני כשמונה שנים השתחרר מהצבא והחל לעסוק בחינוך לא פורמלי, בין השאר במסגרת עמותת "אחריי", שמצמיחה מנהיגות בקרב בני נוער ומפתחת מעורבות חברתית, ועמותת "עלם", המסייעת לבני נוער במצבי סיכון ומצוקה. במקביל, למד משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב. "אף פעם לא רציתי להיות עורך דין, אבל ידעתי שזה תחום שפותח דלתות בכיוונים שמעניינים אותי. עם סיום הלימודים הייתי אמור להתחיל סטאז' ופניתי לאחד המנהלים ב'עלם' שיכתוב לי המלצה. הוא סיפר שהוא מקים בית ספר מיוחד והציע לי להצטרף. הייתה התלבטות קשה, אבל ידעתי שההצעה היא חד־פעמית ועניתי בחיוב. לרגע אני לא מתחרט עליה. הכסף לא היה שיקול מבחינתי. מי שאוהב את תחום החינוך ומאוד רוצה לעסוק בו, יכול להסתדר".

     

    אתה מוצא דמיון בין התכונות שנדרשות מנווט ומאיש חינוך?

     

    "בשני התפקידים אתה מונע מאיזו אמת פנימית ומוסרית דומה. הרי אי־אפשר לעשות קרוב ל־60 ימי מילואים בשנה בלי להתחבר למה שאתה עושה. קשה לי להאמין שבחינוך זה אחרת. לנווט יש תכונות דומיננטיות, כמו יכולת קבלת החלטות והפרדה בין עיקר לטפל, שהן רלוונטיות גם לחינוך, בוודאי בעבודה עם אוכלוסיות קשות. כמנהל בית ספר, היכולת להחליט מה דחוף וחשוב ומה פחות היא משמעותית מאוד".

     

    ארבע שנים היה א' מחנך ורכז פדגוגי בבית ספר בגוש דן, ותוך כדי עבודתו השלים תעודת הוראה. לפני חודש וחצי נבחר במכרז לתפקיד מנהל בית ספר אחר במרכז והיה לאחד המנהלים הצעירים בארץ. "חברים שלי מהטייסת מאוד פירגנו", הוא מספר. "הרבה אנשים מעריכים את חשיבותו של תחום החינוך ורוצים לקחת בו חלק".

     

    הנוסחה המושלמת

     

    מסלולה של אחלאם אלצנע לא היה מובן מאליו כאישה בחברה הבדואית. היא נולדה ביישוב לקיה בנגב לאב נהג משאית ולאם עקרת בית, שעד היום לא יודעת קרוא וכתוב. אחיה הבכור, פרופ' ג'יהאד אלצנע, הוא ראש החוג למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון. אחיה האחרים עוסקים ברפואה, עריכת דין, ראיית חשבון ורוקחות. שתי אחיותיה הן נשות חינוך, האחת גננת והאחרת מורה.

     

    "אצלנו מאמינים שצריך לקדם ולטפח את הבנים", מסבירה אלצנע, "ולכן האחים שלי למדו בבית ספר אורתודוקסי בחיפה ואת הבנות שלחו ללמוד בתל־שבע, בית ספר שבזמנו היה קשה לעשות בו בגרות מלאה. בכיתי לאבא שלי שגם אני רוצה ללמוד בחיפה, והוא חיבק אותי ואמר שהוא לא יכול לשלוח את הבת שלו לישון מחוץ לבית. אז לא הבנתי עד כמה החברה הבדואית מכתיבה לו, ולא הפסקתי לבכות, עד שהבנתי שאין לי סיכוי. בכיתה ט' הבטחתי לעצמי שאני אשיג לא פחות מהאחים שלי. עשיתי בגרות מלאה אבל לא ידעתי מה זה פסיכומטרי, ולמרות שלא רציתי להיות מורה, התקבלתי רק לחוג לחינוך בבן־גוריון. סיימתי בציונים גבוהים ואחר כך כבר למדתי ייעוץ חינוכי. תוך כדי הלימודים לימדתי היסטוריה באחד הכפרים ואחר כך עבדתי כיועצת בתיכון לקיה עד שנבחרתי לנהל את בית הספר 'כוכבי המדבר'".

     

    אלצנע מהדקת את מטפחתה הצמודה לראשה ומיישרת את שמלתה השחורה. "לבחורה בדואית לא קל להגיע למקומות האלו. את נלחמת עם עצמך ועם החברה. צריכה להוכיח שאת הולכת לפי הקודים שלה, אבל יחד עם זה גם מממשת את עצמך. בקיצור, את חייבת להיות ג'דאית. אני מאוד מכבדת את החברה שממנה אני באה, אבל לא נותנת לה להכתיב לי את השאיפות שלי. אני מציבה מטרה גבוהה ורוצה להגיע רחוק".

     

    היא נשואה למרעי, שהוא קרוב משפחתה ועורך דין במקצועו, ואמא לחמישה ילדים, הגדול בן 14 והקטן בן ארבעה חודשים. "למזלי, יש לי בעל תומך. הוא סיים לימודי משפטים ומבין שגם אני רוצה לממש את עצמי. אני פורצת דרכים כל הזמן, וקשה לי להגיד אם זה בא על חשבון המשפחה. כנראה כשאת בונה משהו, זה תמיד יבוא איכשהו על חשבון משהו אחר. בלקיה אין מועדון או חוגים לילדים אחרי הלימודים. והילדים חוזרים הביתה ונשארים שם. כאישה בדואית אני חייבת להיות עקרת בית מעולה, לבשל טיפ־טופ וכמובן לדאוג לילדים, אבל אני לא שוכחת את הדמות הניהולית שלי שגם בה אני חייבת להשקיע ולהצליח. עוד לא מצאתי את הנוסחה המושלמת, אבל בטוחה שאמצא אותה ואני מקווה שהרבה נשים בדואיות יאמצו אותה".

     

    במהלך הראיון מגיעות אליה לא מעט שיחות טלפוניות מהורים המבקשים לרשום את ילדיהם לבית ספרה. היא נאלצת לסרב בנימוס: הכל כבר מלא. בית הספר מיועד לנערים ולנערות בדואים שמגיעים בהסעות מאורגנות בשמונה בבוקר ומסיימים בשש בערב. השבוע התייצבו לשני ימי היכרות, הבנים בג'ינס וטי־שירט, והבנות כמעט כולן בכיסוי ראש ובבגדים המצניעים את גופן. הם התקבלו לא רק על פי ציוניהם, אלא לאחר שעברו שמונה שעות במרכז הערכה, שם בדק צוות מקצועי אם יש להם פוטנציאל מנהיגותי, מוטיבציה ויכולת לימודית. צוות המורים מעורב: חציו בדואים וחציו יהודים. שפות הלימוד הן ערבית ועברית.

     

    "חשוב לי שהתלמידים ידברו עברית רהוטה כדי שישתלבו בחברה הישראלית, ושבעתיד אחד הבוגרים שלי יהיה מנהל סורוקה ונשיא האוניברסיטה. התלמידים נבחרו בקפידה והם הקצפת של המגזר. לא לכל ההורים היה קל לשלוח אלינו את הילדים. הם נותנים את הנכס הכי יקר שלהם למקום שעדיין לא הראה תוצאות, ונוסף לכך עומדת בראשו אישה. אבל היו אמהות שהודו ששלחו את הילדים בגלל שהמנהלת היא אישה. אחת מהן אמרה לי שרשמה את בתה לכאן כיוון שהיא רוצה שהבת שלה תהיה כמוני, וזאת הייתה מחמאה ענקית. אני הולכת לעבוד קשה כדי לענות על ציפיות ההורים ומחויבת להגיש לחברה הבדואית מנהיגים חדשים שישתלבו בחברה הישראלית".

     

    גם א' מסמן כיעד את שילוב תלמידיו בחברה, אבל יש יעדים נוספים. "הראשון הוא לקדם את ההישגים הלימודיים ולעבור את הרף של השנה שעברה, שבו 80 אחוז סיימו בגרות מלאה. יעד נוסף הוא להגיע לאפס אחוזי נשירה. אני יודע שקשה לעמוד בזה, אבל אני גם יודע שבית ספר יכול להיות סוכן שינוי בעולמם של הנערים. מי שסיים 12 שנות לימוד עבר תהליכים איכותיים שישרתו אותו. אני רוצה שתלמיד שלא מצא עצמו בחטיבת הביניים ושהיו לו ציונים נמוכים, יגיע אלינו וימצא את מקומו. אני וצוות המורים ניתן לו כלים שיצעידו אותו קדימה".

     

    בין ויקיפדיה לפייסבוק

     

    שלושת המנהלים מתמודדים בדרכם עם מציאות המסכים שבה חיים תלמידיהם ועם המיקוד של שר החינוך, נפתלי בנט, על חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית. "אנחנו לא נמצאים במקום של לעומתיות לגישה הזו, אבל אנחנו עם אג'נדה שרואה את הלמידה כמכלול רחב יותר, הרבה מעבר לחמש יחידות מתמטיקה ואנגלית", אומר כהן. "אנחנו רוצים להביא כל תלמיד למקום הכי חזק שהוא יכול להגיע אליו. הייתי רוצה שכמה שיותר תלמידים יעשו חמש יחידות אנגלית, אבל לא משום שמישהו דורש, אלא כי זה המקום הכי גבוה שהם יכולים להגיע אליו. לצד מתמטיקה ואנגלית חשובים לי נושאים, כמו אמנות, תיאטרון ומוזיקה".

     

    בין 460 תלמידיו של כהן יש קיבוצניקים מהשומר הצעיר, מושבניקים חובשי כיפה, תלמידים מתרשיחא וממצפה הילה, ערבים מגוש חלב וצ'רקסים מריחניה. "לתלמידים אין טאבלטים. יש לנו מחשבים ניידים בארונות, וכשצריך, מוציאים אותם, עובדים ומחזירים לארון. אני לא נלחם בעידן הטכנולוגי אלא מנסה לגייס אותו לטובתנו. הכיתות שלנו מאוד מתוקשבות, חשוב לנו להיות רלוונטיים, אבל אנחנו מאוד מאמינים בשיח, בעין פוגשת עין. הטכנולוגיה מבחינתי היא אמצעי ולא מטרה".

     

    והשיח בחברת תלמידים הטרוגנית כמו בסאסא הוא מורכב. "לפעמים יש מתח בין קבוצות. למשל, באינתיפאדת הסכינים מצאתי את עצמי ואת אנשי הצוות מדברים עם תלמידים, כותבים להורים ומסבירים על תופעות שהיו בבית הספר: היו אמירות גזעניות, היה תלמיד ערבי ששיתף פוסט של דודו בחברון שתומך בג'יהאד. עיסוק בחינוך מחייב לדבר על דברים ולא להתעלם מהם. ב־21 במאי אנחנו מציינים את יום הזיכרון לטבח העם הצ'רקסי. אנחנו מדברים גם על הנכבה, ואף פעם לא מעמדה שיפוטית אלא כדי להעניק ידע".

     

    אחלאם אלצנע מציבה גבולות ברורים לטכנולוגיה: היא דורשת מהתלמידים להפקיד את הניידים במזכירות עם הגיעם לבית הספר, ובסיום יום הלימודים הם מקבלים אותם חזרה. "אני מסבירה שזה לא עונש. אני רוצה שבחצר יתנהל שיח, ולא שכל אחד ייתקע בנייד שלו. אני רוצה שהם יכירו אחד את השני ולא יתכתבו עם חברים בפייסבוק. אני לא רוצה שיהיו משועבדים לטלפון, אלא פנויים להעצמת אישיותם ולבניית ביטחונם העצמי. באייפדים נשתמש רק ללמידה איכותית, לא למשחקים למיניהם".

     

    לא', שבמסגרת שירותו הצבאי נחשף למיטב חידושי הטכנולוגיה, ברורים יתרונותיה. "טאבלט הוא בעצם מחברת משודרגת; הוא כלי חינוכי טוב, ועם ויקיפדיה ופייסבוק אפשר לעשות דברים מדהימים. אנחנו ב־2016, ואם לא נשתמש בטכנולוגיה, אנחנו חוטאים למה שנכון לעשות. אני לא יכול להיות יום שלם בלי הסמארטפון, וברור שאני לא יכול לדרוש זאת מתלמיד".

     

    מקום של ענווה

     

    השבוע הוכרז "יום הזעם" על ידי הורים שדורשים לצמצם את הפער בין מספר ימי החופשה של התלמידים לאלה של ההורים העובדים. יגאל כהן מעדיף שיגדילו את מספר ימי החופשה של ההורים ולא יקצרו את החופש הגדול. "המורים זקוקים לחופש כאוויר לנשימה. מורה שנותן את כל כולו לתלמידים וזמין להם 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע זקוק לחופש מספיק גדול כדי לצבור כוחות. מורה לא מתחיל את השנה החדשה ב־1 בספטמבר: הוא מגיע לפגישות עבודה בחלק הראשון והאחרון של החופש, עושה ביקורי בית בשבועיים האחרונים של החופש ועסוק בהכנת השיעורים של השנה הקרובה. זה לא חופש של עשרות ימים נטו, כפי שזה נראה".

     

    אלצנע מסכימה איתו: "כאמא לילדים שאין להם שום מענה של קייטנות וכו' טבעי שאדרוש קיצור, אבל זה פתרון קל מדי. אפשר לשמור על חודשיים של חופש למען המורים, שעובדים קשה מאוד במשך השנה, לצד השקעה של המערכת באופן שהילדים יעבירו את ימי החופשה האלה בצורה איכותית".

     

    א', לעומתם, פוסק חד־משמעית: "לתלמידים יש יותר מדי חופש במהלך השנה, והחופש הגדול ארוך מדי. כשאתה נמצא מחוץ למסגרת יותר מדי זמן, עלולים לקרות דברים לא כל כך טובים, ובאוכלוסייה שאני עוסק בה זה די גורף. אין ספק שהמורים עובדים קשה, אבל לא יקרה כלום אם החופש הגדול שלהם יצומצם בכמה שבועות, והתלמידים ילמדו יותר. אני בטוח שרוב המורים מבינים את זה".

     

    לסיום נותן כהן, הוותיק מבין השלושה, טיפ לשני המנהלים החדשים: "תבואו ממקום של ענווה, לא מהמקום של זה שיודע הכל, זה שברור לו איפה חייבים להכניס שינוי ומיד. לפני הכל תכירו את התרבות שממנה באים התלמידים. אל תכפו עליהם שינויים בחודש הראשון. תקשיבו להם. יש להם מה להגיד לכם".

     

    ענת מידן

     


    פרסום ראשון: 25.08.16 , 16:53