געגועיי לאגאסי

שני דברים משמעותיים, יותר או פחות, אירעו בשבוע האחרון: 1. ציון עשור בדיוק לפרישה מלאת הדמעות של אנדרה אגאסי, 2. עלייתו של סטיב ג'ונסון למקום ה־21 בעולם – לפני כל אמריקאי אחר בסבב.

ובפער העצום הזה, בין הדמעות הבלתי נשכחות של דמות הטניס המשפיעה ביותר בהיסטוריה המודרנית, לבין האלמוניות היחסית (אלא אם גם אתם עוקבים נלהבים של טורנירים סטייל נוטינגהם), נפערה התהום העמוקה של טניס הגברים האמריקאי. נאום הפרישה ההוא היווה פרידה מדור הזהב של סמפראס, קורייר וצ'אנג, ואילו רבע הגמר של ג'ונסון החביב והסימפטי בטורניר סינסינטי בשבוע שעבר – רבע גמר המאסטרס הראשון שלו בקריירה כשהוא כמעט בן 27 – מסמל את האפרוריות אליה שקעה המדינה שפעם שלטה בענף הגברים.

2016 היא לא תחתית הבור. כבר היו שנים גרועות יותר לאמריקה. כיום יש את ג'ון איזנר, ג'ק סוק, סם קוורי, דונלד יאנג וטיילור פריץ בן ה־18, ואופטימיות זהירה בגילאים הצעירים שמשהו גדול עומד לקרות בעתיד. אבל השורה התחתונה נשארת סטטית כבר שנים – טניס הגברים האמריקאי נטול "סטאר קוואליטי". אין לו שום סטאר, וגם לא ממש קוואליטי (איכות). עוד לא קם היורש, על המגרש או מחוצה לו, שיכול במחי כריזמה "אגאסית" להחיות מחדש את הענף באמריקה.

בינתיים המכללות במדינה עובדות נכון, וישנן מספר אקדמיות מובילות, כמו זו של ניק בולטיירי האגדי, אבל באופן יחסי זה פשוט לא מספיק. כי בסופו של דבר, אתלט אמריקאי מוצלח יעדיף להתמקד בענפים זוהרים יותר כמו הכדורסל, הפוטבול, או הבייסבול, מאשר בספורט היחידני והסיזיפי מנטלית כמו הטניס. עשור אחרי שאנדי רודיק היה לאמריקאי האחרון שהגיע לגמר הגראנד־סלאם הביתי, אין מה לבנות על גמר אמריקאי נוסף. הרי אם האמריקאים מחליטים משהו, זה קורה. וכרגע הם עדיין לא החליטו לייצר אגאסי חדש. מצד שני – לעולם לא יהיה באמת עוד אגאסי.