ישראל זה לא פינלנד

כשאזרחי ישראל מתבוננים במערכת החינוך שלהם הם רואים את עצמם והם לא אוהבים את המראה.

היינו רוצים להיות פינלנד, ארץ קטנה, עשירה, שיש בה צדק חברתי, שהכיתות בה קטנות והמורים שלה מתוגמלים היטב. אבל פינלנד כבר לא נהיה. לא יהיו כאן מרחבי דשא פראיים וילדים מנומסים שבאים לבית־הספר שבעים ומטופחים. שליש מהילדים במערכת החינוך הישראלית עניים, חלקם הגדול בא לבית־הספר רעב, חלקם בא לבית־הספר מודאג, חלקם בא מקבוצות באוכלוסייה שסובלות מגזענות ומשוליות. הילדים האלו הם תלמידי ואזרחי העתיד. מערכת החינוך לא יצרה אותם ולא תרפא אותם מחוליי החברה משום שאין ביכולתה לפעול מול הרצון הכולל של אזרחי ישראל לשמר את המבנה החברתי הקיים.

החברה הישראלית מדברת על שוויון, על צדק ועל אחווה, אבל המציאות היא שגם מי שנושא ערכים אלו בראש חוצות, כאשר הוא פועל למען ילדיו, פועל באורח אנוכי. מלחמת המעמדות הישראלית מתנהלת בראש ובראשונה בתחום החינוך, וכל הורה מתבונן היטב בהורים שמעליו ומתחתיו ומנסה בכל כוחו לחתור למעלה ולהגדיל את הפער מאלו שנותרו מאחור.

בשנים האחרונות החינוך הישראלי הפך לתחרות שיש בה מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. אבל גם המפסידים לא לומדים את לקח ההפסד. הם ממשיכים לעודד הִתחרות בהנחה שגויה שהיא תועיל להם. הם מבדילים את ילדיהם מילדים חלשים יותר בתקווה שהבידול יעניק להם יתרון, הם קונים שירותי חינוך פרטיים גם כאשר הם אינם נדרשים מתוך תחושה שכך ילדיהם "נשארים במשחק".

בעשור האחרון ישראל הכפילה את תקציב החינוך. אבל הרעב להעניק עוד לא בא על סיפוקו, וגם ההורים הגדילו את ההשקעה הפרטית בחינוך. כך קורה שכולם משקיעים עוד ועוד, אבל ההשקעה לא מולידה צמצום פערים או סולידריות חברתית — היא מולידה ניכור והרבה מאוד כעס. כעס על העובדה שהדור הנוכחי ייאלץ להיאבק בתנאי חיים קשים יותר מאלו של הוריו והשכלה תעזור לו פחות מבעבר, כעס על המציאות הנוכחית ששונה מאוד ממה שייחלנו לו, כעס על כך שהחברה משתנה והמציאות החברתית מידרדרת.

אז איך מובילים שינוי? קודם כל לא מטילים על מורים ועל מערכת החינוך מטלות בלתי סבירות. לא מבקשים ממערכת החינוך לקדם שוויון במדינה שרוב אזרחיה חותרים לבדלנות מעמדית. לא דורשים שמערכת החינוך תחנך לסולידריות חברתית ולסובלנות כשהמערכת הפוליטית והחברתית מטפחות ערכים הפוכים. לא מצפים מהמורים לעשות את כל מה שכולנו לא עושים בבית.

מערכת החינוך בישראל תהיה טובה יותר אם יצפו ממנה בדיוק את מה שהיא יכולה להיות: מראה נאמנה של החברה שבה היא פועלת. ומי שלא אוהב את המראה, שישנה את החברה, ואז — רק אז — יקרא למערכת החינוך להצטרף אליו. לקראת השנה החדשה כדאי להימנע מסיסמאות שווא, לא לנופף בדגלים שאין מאחוריהם דבר, לא להבטיח למורים ש"הצלחתם הצלחתנו", ו"שירת הנוער שיר עתידנו", אלא לגשת למלאכה הקשה של שינוי חברתי. רק אם שינוי כזה יתרחש, שאר החלומות יוכלו להתגשם. פינלנד לא נהיה, אבל ישראל טובה יותר — רצוי ואפשר גם להיות.

יולי תמיר היא מחברת הספר “מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל”, בהוצאת “ידיעות אחרונות”