רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 29.08.2016
    המפענחת
    מאיה ערד לא מבזבזת רגע. אחרי שמונה ספרים ואינסוף ז'אנרים היא מסתערת על היעד הבא: רומן בלשי שאין בו לא גופה ולא שוטרים, אבל יש בו כסף, אקדמאים וישראלים חטטנים
    יוני רז פורטוגלי // צילום: מירה ממון

    שנה וחצי בלבד לאחר פרסום ספרה עב הכרס, 'העלמה מקזאן', וכבר נולד לו אח קטן, רומן בלשי במשקל 327 עמודים. גם אותו כתבה מאיה ערד בסטנפורד, שם היא מתגוררת עם בעלה פרופ' רויאל נץ ושתי בנותיהם כבר 14 שנה, תקופה שבמהלכה פירסמה לא פחות מתשעה ספרים.

     

    מאיה, קצב הכתיבה שלך רצחני.

     

    "תמיד מצחיקה אותי ההנחה המובלעת ש'יצירת מופת' זה ספר שנכתב במשך עשר שנים מתוך ייסורים ויגיעה בלתי פוסקים ועשרות טיוטות. יש יצירות מופת כאלה, כמובן, אבל יש גם הרבה סופרים מצוינים שכתבו הרבה מאוד ומהר מאוד - בלזק ודיקנס למשל. אין דרך אחת להיות סופר. יש מי שזקוק להתבודדות בשביל לכתוב, ויש מי שצריך לבלות הרבה עם אנשים בבתי קפה. יש מי שכותב מהר, ויש לאט.

     

    "במקרה שלי, 'העלמה מקזאן' היה ספר שנכתב לאט ובייסורים, כדת וכדין, וכשיצא לאור היו לי הרבה רעיונות לספרים חדשים והייתי מאוד להוטה לכתוב אותם. התחלתי לכתוב את הספר הזה כש'העלמה' עמד לצאת מבית הדפוס והייתי צריכה להפיג את המתח שבהמתנה לדעת מה יהיה איתו. הכל כבר היה מוכן לי בראש. תמיד יש לי כדור אחד באוויר ושניים ביד - אני כבר מהרהרת בספר אחרי הבא כשאני עורכת את הנוכחי ומשרבטת רעיונות לזה הבא".

     

    אז עכשיו את כבר בעיצומה של עבודה על ספר נוסף?

     

    "לא, עכשיו אני מעסיקה את עצמי בניקוי ארונות. במהלך השנים האחרונות הם הגיעו למצב נורא".

     

    ניקוי ארונות? דמיינתי אותך במרתונים של סדרות בלשים. אחרי כתיבת ספר את לא בוהה במסך?

     

    "בוהה, ברור. לא סדרות - כי זה באמת ממכר ולא משאיר זמן לעבוד. קוראת המון שטויות באינטרנט, כתבות צבע, טורים אישיים, לא־יאומן־כי־יסופר, ומשכנעת את עצמי שאולי משם יבוא הספר הבא, אז זו בעצם עבודה. אגב, לפחות שני רומנים וכמה נובלות אכן באו משטויות כאלה. אבל ההתמכרות הכי רצינית שלי היא Bubble Shooter. גם עכשיו יש מולי מסך פתוח עם בלונים מתפוצצים. שמעתי על זה בראיון עם סופרת ידועה שסיפרה שככה היא נמנעת מעבודה. ניסיתי ונפגעתי. אבל כשפגשתי את הסופרת ורציתי להשוות שיאים, התברר שהכל המצאה, היא אפילו לא ידעה מה זה. לך תסמוך על ראיונות עם סופרות".

     

    מה בכל זאת את עושה כדי להגיע להספקים שלך?

     

    "אני כותבת. כל הזמן. זה לא תנאי מספיק אבל זה תנאי הכרחי. אני לא מתחילה לכתוב לפני שאני יודעת פחות או יותר מה יהיה בספר. אל תאמין לסופרים שאומרים לך שהם יושבים מול הדף הריק ונותנים לדמויות להוביל אותם. בטיוטה ראשונה יש לי מכסה: אלף מילה ביום. אחר כך מצידי אני יכולה לשחק Bubble Shooter כל היום".

     

    פייסבוק? טוויטר?

     

    "פייסבוק איז פור לוזרס, כמו שאומרים המחוצ'קנים הקטנים בכיתה של הבת שלי, שנמצאת, דרך אגב, באינסטגרם! הראיון הזה נועד לקידום החשבון שלה - מדובר בציירת מחוננת בת 12 וכל עם ישראל מוזמן לעקוב. השם הוא דריה. דריה ערד".

     

    אוקיי, הצצתי בחשבון של דריה. יפה שבתך הצעירה לא מעלה צילומי אוכל, אלא ציורים של טבע דומם. אבל תסבירי לי, ברשותך, למה "דריה ערד" ולא "דריה נץ"?

     

    "הצעתי לרויאל שישנה את שם משפחתו אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן, אפילו לא לשם כפול כמו שלך, ואני מכבדת את רצונו. בעניין שמות ילדים חיפשנו שיטה שהיא שוויונית באמת ושאפשר להמשיך בה דור אחר דור, בלי שמות שמתארכים בחזקת שתיים. הוחלט שבנים ייקראו נץ, ובנות ערד. נולדו לנו שתי בנות. בחיים לא מספיק פמיניזם, צריך גם מזל".

     

    *

    כתיבת קדימון לספר בלש היא צרה צרורה - האם אני זוכר אילו פרטים מותר לחשוף ואילו לא? - אז בזהירות מרבית אמסור כי עלילת 'מאחורי ההר' (הוצאת חרגול) עוקבת אחר זוהר בר, מרצה קולג'ים זוטר לספרות ופרוד טרי מאשתו, פרופסורית מצליחה בסטנפורד. בר מוזמן להעביר סדרת הרצאות על ספרות בלשית במהלך סוף שבוע מושלג בבקתת סקי ששייכת לזוג ישראלים אמידים. הם מציעים לו תשלום גבוה בהרבה מהתעריף המקובל, ובמצבו הכלכלי הרעוע, אין אופציה לסרב. סגור בבקתה החמימה באתר המושלג יחד עם בני הזוג ואורחיהם הישראלים, מתחיל בר, בין הרצאה להרצאה, לגלות פרטים משונים וחשודים אודות בני הזוג, אורחיהם והסיבה שבגללה הוזמן. אוכל עוד להוסיף שהרומן הוא בעל מבנה מבריק, עלילה פתלתלה ומפתיעה, מצחיק - כהרגלה של ערד, ועשוי לבלבל גם קוראים אדוקים של הז'אנר.

     

    אז איך פתאום התחלת לכתוב דווקא רומן בלשי?

     

    "למה לא? זה גם מה שעניתי לכל מי ששאל על הספר הראשון שלי, למה לעזאזל רומן בחרוזים? לעומת רומן בחרוזים, בלש זה באמת לא עניין גדול. שנית, כי אני מאוד אוהבת בלשים והכתיבה סיפקה לי הזדמנות לקרוא הרבה מהם. ושלישית, כי כמו שהגיבור טוען בספר, אין הבדל בין כתיבת רומן בלשי לרומן 'רגיל': בכל סיפור טוב יש תעלומה".

     

    'מאחורי ההר' הוא לא בדיוק בלש מסורתי. הגיבור הוא בכלל אקדמאי זוטר שמתקשה לקושש פרנסה.

     

    "נכון. הספר לא נפתח בגווייה ואין מפקח משטרה משופם שנשלח לחקור. אבל אולי ההבדל המהותי ביותר בין הספר הזה לבין רומן בלשי מסורתי הוא שברומן של תור הזהב יש מיד תעלומה ואתה צריך לפתור אותה, וכאן הגיבור מבלה זמן ניכר בלחפש מהי בכלל התעלומה. כשיש רצח נכנסת המשטרה, ולמשטרה יש רשות לשאול שאלות. לזוהר, הגיבור, אין את הרשות הזאת. הוא כבול כל הזמן בכללי הנימוס וההתנהגות המקובלים, שלא מאפשרים לו לפנות לאנשים זרים ולשאול אותם שאלות חטטניות על אנשים זרים אחרים, ולכן החקירה שלו אחרת, ולא פחות מורכבת".

     

    מאפיין אקסצנטרי נוסף של הספר: הוא מכיל נאום בן 20 עמודים על גיאולוגיה.

     

    "שתי דמויות מרכזיות ברומן הן דמויות של גיאולוגים. לכתוב על איש מחשבים או מהנדס שעשה כסף מתוכנה או מחומרה זה מאוד צפוי; רציתי דווקא מישהו שלא התכוון לעשות כסף, והנסיבות הביאו אותו לזה. חוץ מזה, נדמה לי שכבר כמעט 50 שנה, מאז 'מיכאל שלי', לא זכתה הספרות העברית לגיבור גיאולוג, אז בהחלט הגיע הזמן לתקן את זה".

     

    מה שמפתיע בקריאת הרומן הוא הגילוי שעלילה בלשית היא למעשה התפתחות טבעית מאוד עבור גיבוריה המסורתיים של ערד: דמויות אובססיביות, בעלות רגשי נחיתות, המביטות סביבן בנוקדנות קטנונית, מחשבות ללא הפסק חישובי כבוד - ובכל זאת מצליחות לעורר בקורא הזדהות. גם ב'חשד לשיטיון' מ־2011 הגיבורה רותי היא חשדנית בלתי נלאית ובלשית חובבת שחסר לה, לצערה, רק דבר אחד - פשע. סקרנותו הבלתי נדלית של זוהר, גיבור 'מאחורי ההר', נובעת מנטייתו האובססיבית להשוות את מצבו למצבם של אחרים ולחשוד שכולם - כולל אשתו בנפרד ואם ילדיו - לועגים לו מאחורי גבו. בדיוק כמו עידית, גיבורת 'העלמה מקזאן', ואדם טהר־זהב, גיבור 'אמן הסיפור הקצר'.

     

    כמו בספרייך הקודמים, גם ב'מאחורי ההר' יש דמות שעוברת תהליך של השלמה עם חייה, עם התבגרותה, עם מה שיש. אלא שכאן יש שינוי קל. מה שזוהר לומד ברומן הזה הוא לחיות עם אי־ידיעה.

     

    "כן, הוא לומד שלא יכולים לדעת הכל ולא מוכרחים לדעת הכל ולפעמים עדיף לא לדעת הכל כדי לאפשר לחיים להימשך. הוא עובר תהליך שבו הוא כל פעם מחפש תשובה לעוד שאלה, שמצידה פותחת עוד שאלה, והוא בטוח שבסוף הוא יגלה את 'האמת' - אבל מה זו האמת?"

     

    זה קצת ספוילר, אבל את מאמינה שזוהר יצליח להציל את הנישואים שלו?

     

    "הלוואי! מגיע לזוהר קצת נחת. הוא מהדמויות היותר נחמדות שכתבתי. מה אתה חושב, הם יחזרו להיות יחד?"

     

    אני לא צד בעניין. בכל מקרה, כמו ב'העלמה מקזאן', גם כאן הגיבור עסוק בהשוואות בין חייו לבין עלילות הספרים האהובים עליו - ספרי בלש, במקרה הזה. מהם הבלשים האהובים עלייך?

     

    "טוב, הייתי יכולה לדבר רק על זה ולא היה נשאר מקום לראיון. אז בקיצור נמרץ: באנגלית, ג'וזפין טיי, סופרת סקוטית משובחת שספריה מותחים את התפר שבין הבלש לרומן 'רגיל'. לאחד הרומנים שלה אני עושה חצי ספוילר ב'מאחורי ההר', וזה המקום להתנצל בפני יורשיה החוקיים. בעברית, 'מוות בחוג לספרות' של בתיה גור וכל הספרים של דרור משעני".

     

    *

    'מאחורי ההר' הוא רומן בלשי, אבל זהו גם הרומן השלישי של ערד שנסב סביב חיי האקדמיה, והוא כולל ארבע הרצאות מלומדות שנותן הגיבור על ספרות בלשית.

     

    יש לך חיבה מיוחדת למסדרונות?

     

    "היחס שלי לאקדמיה מורכב, בלשון המעטה. אני דוקטור, אבל לא עובדת בזה. אני רואה מקרוב את כל הרעות החולות, ועדיין חושבת, כמו שכתוב ב'שבע מידות רעות', שזה הרבה יותר טוב מלעבוד. ועם כל המטענים, עדיין, זה העולם שלי, זה מה שאני מכירה - ברור שאכתוב עליו. עוד כשהייתי סטודנטית ופוסט־דוקית התעניינתי הרבה יותר בסיפורים מסביב מאשר בנושא הדוקטורט שלי. הסטודנט שמרים יד לשאול שאלה בכנס והיו"ר כל הזמן מדלג עליו ונותן לשמות גדולים לשאול; הפרופסורית הדיווה שמתלוננת בלי הפסקה על התאורה הלקויה ובלבד שלא תצטרך לשלוף את משקפי הקריאה שלה. לכן אני סופרת ולא אקדמאית. אבל לא התנתקתי מהעולם הזה: אני חיה עם מישהו שהוא פרופסור להיסטוריה ורבים מחבריי הם אקדמאים, ויותר מזה, אני גרה בתוך הקמפוס. גדלתי בקיבוץ, ואני זוכרת איך בני זוג שהתגרשו היו צריכים להיפגש כל ערב בחדר האוכל - ככה האקדמיה ואני. התגרשנו, אבל אני רואה אותה בכל מקום. אנחנו שומרות על יחסים קורקטיים בשביל הילדים".

     

    בין השאר, זה ספר על כסף. זה עניין בעל נוכחות בולטת בחיים שלך בעמק הסיליקון?

     

    "זה ספר על כסף והיעדרו. ועל השרירותיות שבה הכסף מוצא את דרכו לאנשים מסוימים ולא לאחרים. וזה בהחלט משהו שנוכח בחייו של כל מי שנמצא בעמק הסיליקון. כאשתו של אקדמאי, יש לי עמדה נוחה להשקיף על זה מהצד. אנחנו קרוביהם העניים של מתעשרי ההיי־טק, אבל הכנסתנו בטוחה. ומהצד רואים את אלה שהתעשרו במקרה, ואלה שנאבקים כבר 30 שנה ומאמינים שזה עוד יקרה להם, וגם את הפקידה בסטנפורד ששכר הדירה המתייקר משאיר לה את הברירה לעבור לגור במכונית".

     

    וכמובן עולה השאלה - האם מאחורי החלטתך לכתוב הפעם רומן בלשי עמד גם שיקול כלכלי?

     

    "אתה יודע, בשנים האחרונות נסגרו המון מסעדות ובתי קפה במקום מגוריי, שרבים מהם היו מלאים תמיד ונראו משגשגים, ואף אחד לא הבין למה. מה שאנחנו לא רואים זה שמחירי הנדל"ן עלו בטירוף, וכשבעל הבית נוגש בך ומעלה את שכר הדירה, לא תוכל להחזיק מעמד גם אם המסעדה מלאה. ולנמשל: כשרשתות הספרים לוקחות לעצמן אחוזים רצחניים ממחיר הקנייה של הספר, לא רק הסופרים אינם רואים פרוטה, אלא מארג שלם שמחזיק את הספרות הולך ומתמוטט: מו"לים קטנים ובינוניים, עורכים, מגיהים, חנויות ספרים עצמאיות. ברור שרציתי ספר שיגיע לקוראים רבים, ולבלש יש פוטנציאל כזה. אבל אם מדברים על שיקול כלכלי, אז במצב הנוכחי, שבו ביטול חוק הספרים מאפשר לבעל הבית להשתולל, המכירות של הספר כמעט לא מהוות שום שיקול ברווחים - גם אם המסעדה שלי מלאה".

     

    ובנוסף, בשנה שעברה התבשרת שלא תוכלי להגיש את ספרייך כמועמדים לפרס ספיר, מכיוון שאת לא חיה בישראל.

     

    "למען האמת זו הייתה החלטה קצת משונה. שמתי לב שכשהדיון סביב זה סער, הטענות לא היו בנוסח 'נפולת של נמושות', אלא עניין כספי טהור: מי שחי בחוץ לארץ מן הסתם מסודר היטב כלכלית. מה שמחזיר אותנו לעניין הכסף והחיים בעמק הסיליקון וההבדל בין דמיון למציאות.

     

    "מצב הסופרים באמת נורא, דרך אגב לא רק בישראל, ומפעל הפיס יוצא ידי חובתו בפרס שנתי גדול אחד ויחיד. ישועה לאמנים תבוא מהקצאה גדולה יותר של כספי ההימורים, לא מהדרת קומץ סופרים שחיים בחו"ל. ומעבר לעניין הכספי, פרס ספיר זה מה שנשאר ממה שנקרא 'התקבלות'. וכשאתה אפילו לא יכול להגיש את הספר שלך, זה כמו להתאמן ארבע שנים לאולימפיאדה בלי שתוכל להתחרות. עשיתי כאן סלטות באוויר - אני רוצה לדעת אם זה שווה מדליה!"

     

    בספרי בלש קלאסיים - ובסרטים של זאב רווח - מופיע לעיתים קרובות מוטיב הכפיל, אדם בעל שם או מראה זהה לזה של הגיבור. גם בחייך יש כפילה: מאיה ערד המחזאית, שהצליחה לבלבל את הקהל השנה עם מחזה בהבימה על רצח רבין. את חושבת שמישהו בחר להשאיר בכוונה את העמימות ביניכן?

     

    "אני לא יודעת, זה מוזר. אילו הייתי מחזאית מתחילה וכבר הייתה סופרת ידועה למדי הנושאת את שמי, הייתי מוצאת לי שם עט או לפחות מוסיפה סימן מבדיל כלשהו, כפי שעשו יובל נח הררי, יצחק בשביס זינגר וכל אדם אחר שעיניו בראשו. כסופרת בלשית, הייתי מתאמצת להבין את המניע. אבל כבר אמרתי לך: לא יכולים לדעת הכל, ולא מוכרחים לדעת הכל".

     


    פרסום ראשון: 29.08.16 , 22:52