בסוף 2015 עלה על הבמה מחזה שכתב שי גולדשטיין. קראו לו 'שחרור'. "הוא עסק במערכת יחסים בין סוהר ישראלי ואסיר פלסטיני בבית מעצר צבאי. האסיר אמור להשתחרר אחרי 18 שנה, ואמרתי לעצמי שחייבת להיווצר שם מערכת יחסים, 18 שנה הם יושבים יחד ופתאום נפרדים", מספר גולדשטיין ומחייך. הוא יודע שזה נשמע מוכר מדי. "כן, זה מצחיק, מישהו אמר לי, 'גם אתה ודרור הייתם יחד 18 שנה'. לא חשבתי על זה כשכתבתי".
שמונה חודשים אחר כך, שי ודרור כבר לא. לפני שלושה שבועות הגיעה לסיומה הזוגיות המקצועית הארוכה שמזוהה עם סאטירה מחוצפת ופורקת עול (למשל התקלת פוליטיקאים וסתם מפורסמים בשיחות טלפון לא צפויות). ההתחלה הייתה ברדיו תל אביב ב־1995. גולדשטיין היה מפיק ג'ינגלים, רפאל הגיש תוכנית היכרויות. ההומור חיבר ביניהם לתוכנית לילית, והצלחתה סידרה להם את רצועת הבוקר היוקרתית. ההמשך היה ברדיו ללא הפסקה, שם התמקמו השניים ב־2007. עם השנים התרכז סביבם גרעין גדול וקשה של מאזינים מכורים. אלה קיבלו את ההודעה על פירוק החבילה בתדהמה.
אחרי השחרור לא גולדשטיין ולא רפאל לא טסו להודו. שניהם נשארו לשדר באותה תחנה, בבוקר, עם שותפים חדשים. גולדשטיין ממשיך להגיש את הרצועה שבין שבע לתשע, עם חברו אורי גוטליב והסטנדאפיסטית הצעירה לאה לב. רפאל עולה מיד אחריהם בתוכנית משותפת עם ניסים משעל. גולדשטיין מסרב להתרגש מההתרחשויות. מבחינתו זה רק סידור עבודה שונה. "אבל יש הרבה מאזינים שנורא קשה להם עם הפרידה", הוא מודה. "'הכל בסדר, התוכנית מעולה, אנחנו צוחקים כל בוקר, מה קרה?'"
מה קרה באמת?
"זה לא קרה פתאום, זה תהליך שלקח זמן, שדרש התבשלות והבנה. קשה לי לשים אצבע. התחושה הזו חילחלה בשנתיים־שלוש האחרונות. הרגשתי שאני יכול לעשות את התוכנית מתוך שינה. המנגנונים עובדים, וזה מתחיל להיות פחות מגרה, פחות מדליק, פחות מעורר. השאלה הגדולה מבחינתי זה איך אני קם בבוקר: להוט או הולך לעשות עוד תוכנית? בא לי לחדש, להתרגש, לקום עם אנרגיה, להרגיש שאני חושב על מה יהיה מחר כי זה חדש, ולא על אוטומט. משם זה מגיע אצלי".
דיברתם על זה?
"אנחנו נפגשים בבוקר, מתיישבים, כותבים את הדיאלוגים והולכים. אחרי כל כך הרבה שנים לא היה צורך לדבר יותר מדי, אחד קורא את הניואנסים של השני, וזה מתפתח תוך כדי. לא הייתה שיחת יחסינו לאן. אחרי שאתה מתבשל עם עצמך אתה אומר שאתה רוצה משהו חדש".
כמו בגירושים.
"ברור שיש אלמנטים של גירושים, וגם יש לנו ילד משותף: התוכנית. עושים את זה 18 שנה, אז מה, עכשיו עוד 18 שנה? כשהתחלנו הייתי בן 30 בערך, היום תכף סוגר 50, זה אומר שנמשיך עם זה עד שאני אהיה בן 70? ומאוד מוזר לי שאנשים מתייחסים לזה כאל זוגיות, בתכלס זה הרבה יותר דומה לשותפות. קח שני אנשים שיש להם מכולת יחד, אתה לא מתייחס אליהם כאל זוג".
עבור מאזינים בכל בוקר זה סוג של חוויה רגשית.
"גם מכולת זו חוויה רגשית. עשינו משהו יחד, זה גם עסק. היינו מסיימים את העבודה בתשע בבוקר וכל אחד הולך לדרכו. לא יצאנו לחופשות יחד ולא חושב שאי פעם בילינו יחד. לא הכרנו לפני ולא היינו חברים. נפגשנו במסדרונות הרדיו, עלה רעיון ואמרו, מישהו רוצה להציע פיילוט, ואז נהייתה תוכנית.
"כשאתה עושה משהו יחד 18 שנה ברצף זה נהיה על אוטומט, ולא משנה אם אתה נהג מונית, מורה או מוכר במכולת. ועכשיו לשותף אחד נמאס מהמכולת והוא רוצה לפתוח שווארמה טבעונית, לא צריך לריב בגלל זה. במקרה שלנו לא רבנו".
איך דרור הגיב?
"לא היו סצנות, אבל בואו נשנה נושא ונדבר על הסרטן שהיה לי. (מחייך) זה כבר הרבה יותר קל".
ואיך הגיבו המעסיקים שלכם?
"הודעתי שמבחינתי העניין הגיע לקיצו, ובואו נתחיל להתגלגל לקראת פתרונות. 'השיחה המפתיעה' נשארה בתוכנית הבוקר. לא היו פה עניינים של עורכי דין".
אתם מוציאים את המיטב אחד מהשני, לא חששת?
"אולי מישהו אחר יוציא דברים אחרים? התוכנית החדשה שלי מתגלגלת כבר שבועיים, וזה מתפתח בצורה אחרת. זה כיף, נוצר שם שיח שונה יותר ממה שחשבתי. אלה אנשים שונים, כל אחד מביא איכויות אחרות ממה שדרור הביא. זה כיף אחרי 18 שנה להרגיש שמשהו חדש קורה - לא משנה מה אתה עושה. הופתעתי שזה הלך לכיוון של 'סכסוך גדול בין השניים', 'הם לא מדברים', דברים מופרכים".
עד שדרור הופיע ב'מחוברים', הוא היה ידוע רק כחצי מ'שי ודרור', מאז דברים השתנו. איך היה לך לראות אותו ב'מחוברים'?
"האמת, כמעט ולא צפיתי. גם לא חידש לי שום דבר. שמחתי שהוא עושה את מה שהוא רוצה ושטוב לו עם זה. גם לי הציעו לעשות 'מחוברים', אבל אני פחות אוהב חשיפה, וכשדרור עשה את זה, ביקשתי שלא להיות מצולם. מישהו אמר לי אחר כך, 'קינאת שהוא הלך עם גבר אחר ולא איתך'. חשבתי שהוא צוחק, אבל לא, הוא היה לגמרי רציני".
כמו שהוא עזב שם את הבית לטובת גבר וחזר, אולי גם איתך זה לא הסוף?
"מי יודע לנבא? אולי עוד עשר שנים יהיה איחוד? לא מזמן איחדנו בין התוכניות לשיחת טלפון וכבר היו צלמים ועניינים. זה האיחוד הכי מהיר בהיסטוריה".
עדיין מתבלבלים ביניכם?
"היום כבר לא. הנה משהו ש'מחוברים' עשה טוב. אם זה קורה, אז רק בקטנה, קוראים לי דרור במקום שי. אבל לא הפכתי להיות מטרה של גברים בגלל זה. גם לא של נשים, אגב".
* * *
בעשור האחרון, לצד הקריירה ברדיו, גולדשטיין ביקר על המסך הקטן בשורה של תוכניות טלוויזיה שהחוט המקשר ביניהן הוא שהן תוכניות טלוויזיה. הוא שיחק בדרמות (למשל 'בשורות טובות', 'אולי הפעם' ו'חסמב"ה דור 3'), ישב בפאנל של 'מועדון לילה', השתתף בתוכנית המערכונים 'לא לפני הילדים', הנחה עם רפאל את השעשועון 'ראש בקיר' ועם אבי נוסבאום את שעשועון המתיחות 'נראה אותך'. את ההצעות להשתתף בתוכניות ריאליטי, דחה בעקביות. "הציעו הכל", הוא אומר, "אבל הבינו שאני לא עושה, אז ירדו ממני".
ביום שני הקרוב תעלה בערוץ 10 התוכנית החדשה שלו: 'פרצופה של המדינה'. גולדשטיין שב ומשתף בה פעולה עם נוסבאום, והסגנון דומה לתוכנית המתיחות שלהם. "הרעיון הוא לעשות ניסויים חברתיים", הוא מסביר, "לבדוק כל מיני אמיתות שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ולראות איך אנשים מגיבים. למשל עומדים שני חבר'ה מחברת חשמל ברחוב ומתלבטים עם מישהו שעובר מה עדיף, 'אנחנו צריכים לנתק עיר מהחשמל: עיר של ערבים, עיר של עשירים או עיר של מתנחלים'. את מי לנתק?"
על מי הלכו?
"מוקדם לספר, אבל האינטואיציה שלי הייתה לפי הסדר הזה: עשירים, ערבים, מתנחלים. אם אמרת ערבים יצאת גזעני, אם אמרת מתנחלים זה לא ציוני. יותר פוליטיקלי קורקט לשנוא עשירים, זה לא הופך אותך לבעייתי. הניסויים האלה נוגעים בנושאים שאנחנו מתעסקים בהם המון בתקשורת - גזענות, שוביניזם, פערים - ופתאום אתה באמת שומע מה הציבור חושב".
מסקנות ראשונות מהשטח על עם ישראל?
"יש לנו נטייה לזלזל בעצמנו, לומר שאנחנו עם נורא וגזעני, ובאמת יש תופעות מכוערות של גזענות, אבל אני חושב שבסך הכל אנחנו לא יותר גרועים מאף אחד. אני נוסע הרבה לטיולי קרוואנים באירופה. אתה אומר, איזה כיף פה, אבל אז מגלה שאם עברת על כלל חברתי קטן הם יכולים להפוך למפלצות. היינו למשל עם הילד ביריד באמסטרדם ומכרו שם פופקורן בשקיות סגורות - היה מתוק והיה מלוח. רציתי להראות לבן שלי ושלחתי יד לשקית. לא ידעתי שאסור לגעת. המוכר חטף לי אותה, צעק, ועוד שנייה היה שולח אותי לא יודע לאן. תגובה נורא קיצונית".
ובחזרה לישראל. השתנו פה דברים בשנתיים האחרונות. אתה מרגיש את זה?
"הכול הקצין וכולם רוכבים על זה. לוקחים משפט שמישהו אמר והופכים את זה לגמרי, ואז או שאתה עוכר ישראל או שאתה קיצוני שרוצה להרוג את כל הערבים, אין אמצע. האמת לא חשובה יותר. זה מפחיד. ופוליטיקאים עושים הכל כדי להשתמש בכל אירוע לפי הצד שלהם. הם אוהבים ליצור מחנאות מובנית, וכדי שיבחרו בהם הם צריכים להגדיר את המחנה שלי ואת מי שנגדו".
במי מהפוליטיקאים בחרת בבחירות האחרונות?
"סוף־סוף עשיתי את המהלך ולא בחרתי. מוריסי אומר באלבום האחרון שלו שבכל פעם שאתה מצביע, אתה מתדלק את התהליך הזה של המחנאות. אני לא יודע אם יש שיטה טובה יותר, אבל הנוכחית איומה ונוראית, ואני קורא לכולם לא לבחור".
ראש הממשלה מזמין אליו עכשיו המון אנשי תקשורת, כבר הוזמנת?
"לא הזמין אותי וגם לא הייתי הולך. זה לא הקטע שלי להסתחבק עם פוליטיקאים. הבנתי שהוא נותן יופי של שואו וכולם יוצאים נרגשים ונגנבים. אני מתאר לעצמי שהוא כריזמטי. אם כבר פוליטיקאים, אני מעדיף את זה שלא מסתתר מאחורי איזה תדמית, את זה שאני רואה באמת את הבנאדם שעומד מאחורה. אני מעדיף לראות את החרא ולדעת שהוא חרא מאשר מישהו שמשחק משחק ואני לא יודע שהוא חרא. יאיר לפיד למשל מתחזה, הוא למד את שיטת ביבי. ככל שאתה נעלם, זה יותר טוב. מישהו ראה אותו לאחרונה? הוא אדם מרשים, אין ספק, אבל הוא מתחבא, אתה לא יודע עליו כלום, מה הוא חושב. אולי הוא חושב רק מה שמתאים באותו רגע".
מי כן אותנטי?
"יצא לי במקרה להיפגש עם מירי רגב בחתונה. פגשתי אישה חמה, נעימה וכריזמטית ואדיבה, ובעיקר אמיתית. בכל פעם שאמרתי את זה ברדיו, אנשים רצו להרוג אותי, אבל אני מעדיף את מירי רגב עם הדעות שלה, שאני לא מסכים עם 90 אחוז מהן, כי היא נותנת את הפרצוף האמיתי שלה".
היא אמרה לאחרונה על תאגיד השידור הציבורי "מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו לא שולטים בו?"
"זו אמירה מקסימה, יפה וכל כך נכונה מבחינתה, שאני מעדיף אותה אומרת את זה מאשר הפוליטיקאי שאומר שחייבים עוד ערוץ כדי שיהיה יותר חופש - ומשקר. היא באמת חושבת שערוץ ציבורי צריך להיות נשלט על ידי הממשלה".
ברדיו אתה מרגיש משהו מכל זה?
"אצלנו אני לא מרגיש כלום. יש לי חופש מוחלט ואני אומר מה שאני רוצה. שילמו עלינו הרבה כסף ופיצויים בכל מיני משפטים שהיו, אבל מעולם לא אמרו לנו, 'אתם צריכים להוריד את זה ואת זה'".
יש משהו שאתה מצטער עליו? איזו שיחה מפתיעה שלכם?
"עשינו שיחה לאמא של דודו אהרון, שהיא אחת השיחות היותר מואזנות ומצוטטות בשנה האחרונה, ויצאתי ממנה בתחושה של 'למה הייתי צריך להיכנס לאזורים האלה?' זה לא באמת מעניין אותי".
היו גם שיחות טובות.
"אחת מהן הייתה עם אריק איינשטיין, שהערנו אותו משינה ביום מותו. השיחה עצמה הייתה מקסימה, דקה וחצי או שתיים, וכל האריק איינשטייניות הייתה שם. הוא אמר משהו כמו, 'מה אתם מתקשרים?' שאלנו, 'מה אתה עונה?' אמרנו, 'תחזור לישון' והוא אמר, 'טוב, אני חוזר'. אחרי זה מישהו שלח לי הודעה, 'אולי אם לא הייתם מעירים אותו כל כך מוקדם היה לו כוח לעבור את היום'. כאב לי לקרוא את זה. אני לא יכול לקחת אחריות על מה שקרה, אבל התבאסתי מאוד".
איך זה עובד מאחורי הקלעים?
"עד היום אני לא יודע. יש הפקה, מה הם עושים? אין לי מושג. אני רק אומר, 'בואו נתקשר להוא'. זה תמיד קורה בהפתעה, כל המנגנון עובד על זה שהבנאדם שאתה מעלה מהצד השני, אין לו שמץ. כשאתה תופס פוליטיקאים לא מוכנים, יש את השניות הראשונות, שבהן יוצאות הפנינים, ואחר כך הם כבר חוזרים לדף המסרים.
"התקשרנו לאריק שרון בבוקר אחרי שהוא זכה בבחירות בפעם הראשונה. פשוט חייגנו לחוות השקמים. חשבנו שיענה איזה פקיד, לא דמיינו בכלל ששרון עצמו יענה, אבל פתאום הוא ענה לטלפון. זה היה מדהים. וכל מה שהיה לו לומר זה שהוא נרגש שיורד גשם בנגב, 'בואו תראו את הכלניות בנגב'. זה ריגש אותו יותר מזה שהוא זכה בבחירות. באותו רגע זה עבד עלינו".
* * *
גולדשטיין, 48, חי עם אשתו ובנו בן ה־13 בכוכב יאיר. חייהם הרגועים בדרך כלל הופרעו לפני שמונה שנים כשאובחן אצלו סרטן בבלוטת התריס. הגידול הוסר בניתוח, גולדשטיין החלים, אבל מקפיד מאז ועד היום על תזונה טבעונית. לאורך הראיון הוא משחק עם סלט ירוק גדול ומשאיר חצי ממנו ("אני מפוצץ"). לא פלא שנפרד מ־15 קילו.
הטבעונות שלו מגובה באג'נדה שהוא מבטא בעמוד הפייסבוק שלו. "מעניינות אותי זכויות בעלי חיים", הוא אומר, "זה שהם לא חפצים. יש כשל מוסרי שהמין האנושי לוקה בו. בישראל דווקא מובילים בגדול בכל העניין, יש פה אחוז טבעוני גבוה יחסית לעולם. הייתי עכשיו שבועיים בספרד, ולא היה לי מה לאכול. בארץ יש כמעט בכל מקום אוכל לטבעונים".
לא בא לך סטייק לפעמים?
"כבר לא. אם אני מריח מנגל זה איום ונורא. אחרי הרבה שנים בלי בשר, הריח שכאוכל בשר מגרה אותך, הופך להיות דוחה. אתה מבין שיש שם רגשות של בעלי החיים".
לא תהרוג עכבר או ג'וק?
"החיה האחרונה שהרגתי הייתה עקרב שנקלע לתוך הבית שלנו, ועדיין הלב שלי כואב עליו. הורדתי עליו נעל בפזיזות, מבהלה. זה לא יקרה יותר. למזלי אין לנו יתושים, ואני גם ישן עם כילה, למה להרוג את המסכנים האלה? מה, אני לא יכול לתת לו טיפת דם שהוא בא למצוץ ממני?"
במציאות הישראלית זה נשמע נורא מרענן ונאיבי.
"למה? חמלה היא חמלה. הרבה אנשים אומרים לי, 'יש כל כך הרבה סבל וזה מה שמעניין אותך?' יש זכויות נשים ואדם וכולם פוגעים בזכויות של כולם. אז אתה בוחר לעצמך תחום שנוגע בך. זה לא אומר שאני מזלזל בעוולות אחרות. יש מספיק סבל ורוע לכולם".
אתה מתקרב ל־50. מרגיש את הגיל?
"מרגיש הרבה יותר טוב. זילזלתי הרבה שנים בגוף וחטפתי את המכה שלי עם הסרטן. הרופאים הרגו אותו, לא הייתי כזה גיבור. זה היה מין שפעת של סרטן - אני קורא לזה סרטנון - אבל זה מספיק בשביל להתעורר ולהבין שצריך לטפל בגוף. התחלתי להיות יותר מודע למה אני מכניס אליו. גיליתי שכמות הרעלים היא מטורפת: ריסוסים בבית ובחצר, קרמים, הדבר הזה בשקע נגד יתושים - אתה שוכב כל הלילה בתוך ענן של חומר כימי. אנשים סופרים קלוריות, אבל לא סופרים רעלים. אני משתדל לאכול כמה שפחות תעשייתי, יותר טרי. אלכוהול לא שתיתי הרבה, רק פעם, כשהיה לי פאב באילת".
מתי זה היה?
"ב־1992 בערך, שנות ה־20 פלוס שלי. קראו לו 'היצ'קוק פאב'. זה היה מקום מגניב על חוף אלמוג, אבל הייתי איש עסקים גרוע. זה חוף שמסביבו גרים מלא אנשים - חלק בסירות, חלק בחושות בהרים, חלק על גגות של מסעדות. הייתי פותח בחמש אחר הצהריים והשכנים היו באים, ואין להם כסף אבל הם צמאים ורעבים, אז הייתי נותן להם ורושם. יום אחד פתחתי את המחברת והיו שם רשימות של 40 אלף שקל שאני לא אראה לעולם, אז סגרתי את הפאב. הבנתי שזה לא בשבילי. יצאתי משם בלי כסף, אבל עם חוויות".
