שישי 15 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
המורים החדשים
24 שעות • 30.08.2016
כסף זה לא הכל בחיים
הם ויתרו על משכורת שמנה ותפקיד יוקרתי, ועשו הסבה לאחת העבודות הכי פחות מתגמלות במשק: להיות מורים. מנכ"לי חברות היי־טק, מהנדסים וטייסים לשעבר, מספרים על המעבר החד, ואיך הם רואים את המערכת — לטובה וגם לרעה — כמי שבאו מבחוץ
איריס ליפשיץ קליגר

אתם מרוויחים משכורת גבוהה. מאוד. יש לכם את כל מה שאי פעם חלמתם. ואז אתם קמים בבוקר, עוזבים הכל ומחליטים להפוך למורים ולהתמודד עם יצורים מרדנים שעושים לכם את המוות. נשמע כמו החלטה שמצריכה הסתכלות פסיכיאטרית? אם תשאלו את אבי נתן, ד"ר אורנית מימון, איל בר דוד, עופר ענבר ואורן למדן — זאת בהחלט ההחלטה הכי טובה שהם קיבלו בחיים.

 

הרגשה של מימוש עצמי

אורן למדן, פעם מדען באינטל והיום מורה למדעים, קיבל את ההחלטה לעשות הסבה כשיצא לטייל לבד בשביל ישראל. "הרגשתי שיש בי צדדים נוספים שלא באים לידי ביטוי"

 

"ההתנסות הראשונה כמעט הסתיימה בחזרה לאינטל". למדן | צילום: אלעד גרשגורן
"ההתנסות הראשונה כמעט הסתיימה בחזרה לאינטל". למדן | צילום: אלעד גרשגורן

 

 

אורן למדן, בן 49 מקריית טבעון, נשוי לחוקרת בתחום הנדסת סביבה בטכניון ואב לשלושה, עזב את אינטל לטובת הוראה לפני שש שנים. מלמד אלקטרוניקה וביו־רפואה ומרכז את המגמה המדעית־הנדסית בתיכון אורט גרינברג בקריית טבעון, אחרי הסבה במכללת אורנים. זכה בפרס רקנאטי־קופ־צ'ייס־רש"י למורה היזם, ולאחרונה גם בפרס יוקרתי של קרן רש"י. את ההחלטה להיות מורה קיבל בזמן שיצא לטייל לבד בשביל ישראל והבין שהגיע הזמן לשינוי. "ההחלטה לעזוב בסופו של דבר", הוא מודה, "התרחשה כשהפחד מהעובדה שאני עלול להגיע אל הפנסיה עם ההרגשה שלא עשיתי את הדבר המדויק בשבילי גברה על כל הפחדים האחרים — הכלכלי, הדימוי העצמי והחברתי, ועוד".

כמה הרווחת בעבר לעומת המשכורת הנוכחית? "בשנים הראשונות הייתי צוחק שהמספרים בתלוש השכר די דומים, רק שלא באותן עמודות: הברוטו החדש כמורה מאוד דומה למס שהייתי משלם כמהנדס באינטל".

אז למה לעזוב? "הסיבה העיקרית הייתה הרגשה שהלכה והתחזקה שיש בי צדדים רבים נוספים שאני רוצה לממש, ולא מקבל לכך הזדמנות בסביבה האינטנסיבית והתובענית של ההייטק. אי־אפשר להתעלם מכך שנדרשו שנים רבות בהייטק כדי למתן קצת את הפחד מפני הפגיעה הכלכלית הבלתי נמנעת. ההתנסות הראשונה שלי כמורה לפיזיקה כמעט שהסתיימה בהתקפלות וחזרה לאינטל. בשנה השנייה אירעה התפנית והתחלתי ליהנות מההוראה".

איך אתה רואה את המקצוע, כמי שבא מעולם אחר? "אחד ההבדלים הכי בסיסיים שצריך להתרגל אליהם הוא התפקיד השונה של הזמן בתהליכים. תהליכים חינוכיים לוקחים זמן, ולזמן עצמו יש תפקיד בתהליך, ולכן אין ניסיון לצמצמו ולקצר תהליכים. הופתעתי לטובה מכך שלמרות הסד הנוקשה לכאורה של בחינות הבגרות המערכת מאפשרת למורים מידה הולכת וגדלה של חופש בבחירת תכנים ופדגוגיות. ההוראה ובית הספר הם בשבילי כר מאוד פורה ליצירתיות, וזה מחזק את אהבתי למקצוע החדש שלי וגורם לי להישאר. יש לי הרגשה שיש כיום תפקיד חשוב במיוחד גם למורים שמגיעים למערכת לאחר שצברו ניסיון בתחומים שונים".

 

 

תהליך ההסבה הוא תוצאה של כמה פרויקטים ומסלולים לשינוי קריירה. למשל תוכנית "דלתא" היוקרתית של מכללת לוינסקי לחינוך, בשיתוף קרן טראמפ. או "שיעור ביחד", שמנוהל על ידי עמותת "שיעור אחר" וגם הוא ביוזמה ובמימון ראשוני של קרן טראמפ. לא דונלד, כמובן. "אם מחפשים את הסיבה המרכזית לעלייה בלימודי המתמטיקה והמדעים בשנים האחרונות, הרי שלדעתי התשובה היא חד משמעית — המורים", אומר אלי הורביץ, מנכ"ל קרן טראמפ. "יש תנופה מדהימה של אנשים מוכשרים מאוד שמחליטים באמצע החיים לצאת למסע של שליחות מקצועית חדשה. זו חלוציות".

מנכ"לית עמותת שיעור אחר, דפנה דור, מוסיפה: "הרעיון הוא לסייע למערכת החינוך ולחבר אליה מתנדבים איכותיים מהתעשייה כדי לקרב בין הלימודים לבין העולם התעסוקתי. המודל הוא תומך הוראה מתנדב, לצד מורה בכיתה. בהזדמנות זו, אנו קוראים לעוד ארגונים ומתנדבים מכל הארץ להצטרף ולהתנדב".

 

למרות הרוח החיובית, ההסבה מתחומים רווחיים כל כך להוראה אינה פשוטה. "המסלול לא פשוט, משום שתנאי ההעסקה והשכר שונים לחלוטין, וצריך לחזור לספסל הלימודים ולהשלים הכשרות וקורסים", אומרת ד"ר אורלי לכיש־זלאיט, מנהלת יחידת המורים במכון דוידסון. "מצד שני, לתחושת השליחות וההשפעה לטובה על חייהם של אנשים אחרים אין מחיר".

בעיה נוספת היא ההכרה בוותק המקצועי של המורים, שבעצם מתחילים מאפס. "זה באמת לא סביר שהם יקבלו שכר של מורה מתחיל, ומשרד החינוך עושה עכשיו עבודה רצינית בנושא", אומר הורביץ. "חייבים גם להתגבר על החשש של המערכת מאנשים כאלה, שבאים ממקום אחר ונחשבים למורים טריים. מצד שני, המורים החדשים יודעים שהם בחרו במסלול חדש ושחינוך הוא ריצה למרחקים ארוכים". 

 

הסיפוק והאושר

אבי נתן עבר ממשכורת של 50 אלף שקל לחודש כמנכ"ל "מיקרוסופט ישראל" למשכורת - שלא נעים לדבר עליה - כמורה. ובכל זאת הוא מרוצה. בזכות היכולת לגעת בתלמידים ולשנות. 

 

 

"כל הצלחה קטנה מתגמלת מאוד". נתן | צילום: אלעד גרשגורן
"כל הצלחה קטנה מתגמלת מאוד". נתן | צילום: אלעד גרשגורן

 

אבי נתן, בן 58, שימש בעבר כמנכ"ל מיקרוסופט ישראל. הוא גר בחיפה, אשתו עובדת סוציאלית במקצועה, יש להם שלושה ילדים, והוא עצמו מלמד מתמטיקה בחטיבת ביניים זו השנה השלישית. "התהליך לא היה מתוכנן לפרטיו מראש", הוא מודה. "אבל עוד לפני הפרישה ממיקרוסופט חשבתי לא מעט על תחום החינוך ועל הדרך שאוכל לתרום. המניע העמוק הוא להמשיך ולעשות משהו בעל ערך שייתן עניין וסיפוק בכל בוקר".

משכורת בתפקיד הקודם? "מעל ל־50,000 שקלים".

למה, בעצם, לעזוב משרה עם הכנסה גבוהה לטובת משכורת נמוכה בתחום חבוט כמורה? "פרשתי מההייטק במטרה להפסיק לעבוד סופית והתנדבתי במערכת החינוך במסגרת פרויקט 'שיעור ביחד' של עמותת שיעור אחר. אחרי שנתיים הציעו לי להתחיל ללמד. במקביל התחלתי ללמוד בתוכנית 'מבטים' ועשיתי תעודת הוראה".

האם לדעתך ההסבה שלך ושל אחרים משפיעה על מערכת החינוך? "מעט ולאט, אבל כן. אני מקווה שאלה טיפות שבהמשך תהפוכנה לנהר גדול".

ממה הופתעת לטובה או לרעה במערכת החינוך? מה היית משפר? "התרבות הארגונית בהייטק שונה מאוד מזו של מערכת החינוך ומאתגרת את מי שעובר תחום. המפגש עם התלמידים לא פשוט, בפרט כשמנסים להשפיע ולשנות, אבל כל הצלחה קטנה מחזקת ומתגמלת מאוד. כל אחד מבין שהוראה זה מקצוע לא פשוט, אבל רבים לא מעריכים את המאמץ שעושים המורים. החוויה החיובית ביותר הייתה שיתוף הפעולה עם צוות המורים. לעניות דעתי, זהו הגורם המרכזי בהצלחת המורה החדש וברצון להתמיד. זו עבודה על הפרטים הקטנים, יומיום. צריך לחלום חלומות גדולים אך להבין, בשיא הצניעות והסבלנות, שהדרך ארוכה מאוד. וחשוב לזכור את המורים הוותיקים במערכת, שהם חלק חשוב בפאזל".

מה מחזיק אותך כמורה? "האמונה שאפשר לשפר ולהשתפר. מורה מצליח יכול לגעת בתלמיד ולעשות הבדל. המטרה היא לשנות כמה שיותר. מסלול לתפקיד בכיר הוא אפשרות, אבל לא מטרה. בעיני, מורה למתמטיקה זה תפקיד מאוד בכיר. צריך לקחת בחשבון שלפעמים תפקיד יותר רחב משאיר פחות זמן ואנרגיה לפעול כדי לשנות".

מה החלק הכי מהנה בעבודה כמורה? החופשות? "דווקא החופשות הן עונש מבחינתי. תמיד מגיעות בזמן הלא נכון, כי ילדיי סיימו ללמוד ואני מעדיף לטייל בזמן שנוח לי. החופש הגדול ארוך מדי עבורי. החלק הכי מהנה? התחושה של סיפוק ואפילו אושר כאשר יש תוצאות. תלמיד שפתאום מבין ויודע, והכי חשוב — מתחיל להאמין ביכולותיו".

 

"לצמצם את הפער"

אייל בר־דוד, מנכ"ל חברת היי־טק לשעבר, בחר ללמד מתמטיקה בשביל התלמידים ומצפה ממשרד החינוך לעשות קצת יותר עבור המורים.

 

 

"באתי כדי להפשיל שרוולים ולעבוד". בר־דוד | צילום: תומריקו
"באתי כדי להפשיל שרוולים ולעבוד". בר־דוד | צילום: תומריקו
 

אייל בר־דוד מחיפה, בן 59, נשוי לעורכת דין ואב לשלושה, היה מנכ"ל חברת קוואלקום, ובימים אלה הוא סיים את תהליך ההסבה להוראה אחרי שנתיים שבהלכן כבר לימד מתמטיקה בכיתות י'־י"א. "צריך לתת לילדים חינוך טוב כשי, שיוכלו לממש בעצמם את הפוטנציאל הטמון בהם", הוא אומר. "אם 'על הדרך' יצמח יתרון לחברה בישראל – הרווחנו כפליים".

משכורת בתפקיד הקודם לעומת הנוכחי? "אין מה להשוות. העניין הוא שגם אילו הייתי מהנדס זוטר והייתי עובר להוראה, הפער עדיין היה לא סביר".

אז למה לעבור? "הייתי מנכ"ל חברת הייטק, ובתפקידי נחשפתי לקושי בגיוס מהנדסים מוכשרים. אחרי שיחות עם אנשי חינוך הבנתי שבניגוד לחשיבה המקובלת אצל אנשי ההייטק, מטרת החינוך אינה לספק מהנדסים לתעשייה, אלא ללמד למען הילדים. המסלול שלי כלל הסבה להוראת מתמטיקה במכללת אורנים, בתמיכה של קרן טראמפ, ואת ההסבה למורה חוקר בפיזיקה עשיתי בבית המדרש 'נקודת ארכימדס' שבמרכז אחר"ת בבית הספר מנור־כברי. מבחינתי, הכיף בהוראה מגיע מהתלמידים. תלמיד שמבין ומתאמץ, הורה שמתייעץ, וילד שבסוף השיעור פונה אל המורה ואומר 'תודה' – אלה עושים לך את היום".

ההתרשמות שלך ממערכת החינוך? "השיקול הכלכלי לא היה, כמובן, מרכזי בהחלטה, אבל משרד החינוך חייב לתגמל אנשים טובים בכל גיל, וספציפית לגבי מבוגרים יותר שעושים הסבה, לתגמל אותם יותר. הפנים החיוביות והמחייכות במערכת החינוך הם הפנים של המורים, וניכר שרובם באים למערכת מתוך אהבת האדם והתלמיד. כמי שבא ממערכות תעשייתיות שמבוססות על כוח אדם איכותי ופועלות לצורכי רווח, אני נדהם מהניהול הלקוי של מערכת החינוך. המורים הם הנכס של המערכת, וזו מגלה יחס מאכזב כלפי צוותי ההוראה".

מה מחזיק אותך בתחום? "המוטיבציה שלי היא המחויבות לדור הצעיר. באתי כדי להפשיל שרוולים ולעבוד".

 

בטיסה לכיתה

עופר ענבר, טייס וגם מהנדס לשעבר, יתחיל מחר את שנתו השנייה כמורה. "מצד אחד משוועים למורים איכותיים, מצד שני לא תומכים כראוי בקליטתם"

 

 

"ההוראה היא בפירוש סוג של שליחות". ענבר | צילום: אלעד גרשגורן
"ההוראה היא בפירוש סוג של שליחות". ענבר | צילום: אלעד גרשגורן

עופר ענבר, בן 58, טייס מראש העין, נשוי למורה ואב לשניים. מלמד מתמטיקה בכיתות י' וי"א בתיכון אוסטרובסקי ברעננה מהשנה שעברה. "כגמלאי של הצבא, ואחרי עוד 15 שנות עבודה בחברה פרטית כמהנדס, אני יכול להרשות לעצמי להוריד הילוך", הוא אומר. "ההוראה היא בפירוש סוג של שליחות ותרומה לקהילה".

משכורת בתפקיד הקודם כמהנדס? "פי שלושה לעומת השכר כמורה, ויש עוד הטבות של ארוחות, רכב צמוד, ועוד. זו הסיבה העיקרית, לדעתי, שצעירים בוגרי מסלול לימודים טכנולוגי לא מגיעים לחינוך".

מה היה המסלול שעברת? "לימודים בבית ברל במסגרת המחזור הראשון של 'מתמטיקה מעל ומעבר' של קרן טראמפ. מחלקת פרישה של צה"ל וארגון 'צוות', שפועלים כבר שנים להסבת פורשי צה"ל להוראה, הפנו אותי לפרויקט. התחלתי את ההוראה כסטאז', ובאמצע השנה קיבלתי רישיון הוראה".

מה הפתיע אותך לטובה או לרעה כשהצטרפת למערכת? "האמת שלא הופתעתי, כי אחרי הכל אשתי מורה כבר שנים רבות. יש ביורוקרטיה במשרד החינוך. מצד אחד משוועים למורים איכותיים, ומצד שני לא תומכים כראוי בקליטתם. נושא כמו הכרה בוותק לאקדמאים המוסבים להוראה חייב להיות חלק אינטגרלי, ועוד. לשמחתי, לגמלאי צה"ל נבנו פתרונות עם השנים, ויש גם תמיכה אישית של אל"מ במילואים מוטי שגיא".

אז מה מחזיק אותך? "ההנאה והסיפוק מהמפגש עם התלמידים והמורים. אני חושב שתרמתי את תרומתי הצנועה בסביבתי הקרובה בבית הספר".

 

"בחיים לא חשבתי שאהיה מורה"

אורנית מימון, ד"ר לפיזיקה, ויתרה על עבודה מתגמלת בהיי־טק כדי לספוג אש מהתלמידים, אבל היא מאוד מרוצה מההחלטה שלקחה.

 

"המשכורת בהחלט סבירה היום". מימון | צילום: יובל חן
"המשכורת בהחלט סבירה היום". מימון | צילום: יובל חן
 

אורנית מימון היא ד"ר לפיזיקה מחוקוק, בת 46, אמא לשלושה וחיה בזוגיות עם אורי, מעצב תעשייתי. לפני שהפכה למורה היא עבדה כראש צוות מתכנתים בחברת הייטק גדולה, וכעת היא משמשת כרכזת של תוכנית קדם עתידים (תוכנית מצוינות ארצית - י"ש), מחנכת ומורה לחקר מדעי ולמתמטיקה בבית הספר אורט חצור הגלילית. "כשהייתי תלמידה שנאתי את בית ספר", היא מודה. "סבלתי בשיעורים, היה לי משעמם. לרוב הייתי בורחת לצייר במחברות, ובתיכון להסתובב במרכז העיר בירושלים. בחיים לא חשבתי שאהיה מורה".

משכורת בתפקיד הקודם? "בשנה הראשונה להוראה התחלתי עם שליש ממה שהרווחתי בהייטק, לפני 15 שנים. היום אני מרוויחה בערך חצי ממה שהרווחתי אז".

אז למה לעזוב מקצוע רווחי לטובת תפקיד של שק החבטות של התלמידים וההורים? "ראשית, המשכורת אולי פחותה ממה שהייתה, אבל היא בהחלט סבירה היום. שנית, היו חודשים שעבדנו 250־300 שעות בחודש, וכשהבן הבכור שלי נולד הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה. החלטתי שאני רוצה להיות יותר בבית, עם המשפחה. הבנתי שחשוב שיהיה לי יותר זמן גם לעצמי ולאהבות נוספות שלי. אחרי ההייטק חזרתי לאקדמיה ולמכון הגיאולוגי, ובהמשך למדתי והפכתי לבוגרת של תוכנית חותם (תוכנית הוראה המיועדת לקידום ילדים מרקע סוציו־אקונומי נמוך - י"ש), ומשם עברתי להוראה".

מה את אוהבת בעבודה כמורה? "אני אוהבת שהיום שלי מלא פעילות, לרוץ משיעור לשיעור. לתכנן, להיפגש, לחשוב, לדבר, לבחון את עצמי, לחשוב מחדש. לעמוד בכיתה זה קצת כמו משחק. יש לי קהל, ואם לא אשמור על מתח וסקרנות אאבד אותם. אני נהנית ללמד, לצחוק עם התלמידים, לסקרן אותם, להגיע אליהם. ללמוד יחד איתם איך אנחנו יכולים לתקן, להשתפר, להיטיב. מתוך הסיטואציות איתם אני לומדת גם הרבה על עצמי. בוחנת תגובות שלי. מנסה אחרת. מבקשת סליחה כשטועה".

הופתעת לטובה או לרעה ממערכת החינוך? "היו לי הרבה חששות מהמפגש עם המערכת. באתי עם המון ביקורת ופחדים. בשנה הראשונה הכנתי את עצמי שוב ושוב לבוא נקייה וללמוד. להפתעתי, כבר מההתחלה הרגשתי טוב מאוד בבית הספר. המנהל, הרכזת, המורים והתלמידים נתנו לי המון כוח. נכון שזו לא עבודה קלה, ולפעמים זו ממש מלחמה, אבל כשהבנתי שכל מה שצריך זה יחס אישי — התחלתי ליהנות ולשמוח במה שאני עושה".

 


פרסום ראשון: 30.08.16 , 21:28