סוף העולם, צפונה
דברים שעוברים עליך בצימר, לא רחוק מגבול לבנון
המסקנה המתבקשת שלי מאוגוסט החולף היא שישראל היא אלופת העולם בצילומי צימרים. יש בעלי צימרים בישראל שמצלמים את הצימרים שלהם ככה שייראו כמו מלונות פאר בדובאי. אלא שבמקרים רבים, אין שום קשר בין מה שראית באינטרנט למה שרואות עיניך ברגע שהגעת למקום.
בשבוע שעבר הגענו לצימר שבאתר האינטרנט היה נראה כמו חלום שמתגשם. אני זוכר שאפילו שאלתי את אפרת, כשהסתכלנו בבית על התמונות באתר, אם הבריכה לא גדולה מדי. מה שהתברר כשהגענו לצימר זה שאם אתה מעלה רחפן עם מצלמה לגובה 50 מטר, אתה יכול לצלם גם שלולית שתינה של כלבה מיוחמת ככה שתיראה כמו בריכה אולימפית. וזה לא שבעל הצימר שלנו היה אדם רע, חלילה. מישהו בפייסבוק ביקש ממני, אחרי סטטוס קיטורים שהעליתי, שאספר באיזה צימר מדובר ואעשה לו שיימינג. מה פתאום, אמרתי לו, הוא אדם טוב, למה שאגזול את פרנסתו? הוא אשם בכך שהוא מומחה בצילום? זו אשמתו שהוא צילם בזום מיוחד, ככל הנראה מפסגת הר תבור, שני חתולים שתומי עין על שיח, באופן שגרם לי להאמין שיש בצימר חי־בר עם אריות? מדובר בבן אדם שמסוגל לצלם גם חור של תחת כך שייראה כמו הר געש פעיל.
גם הג'קוזי של הצימר בתמונות, עם כל הנרות והפירות מסביב, היה נראה כמו הזמנה רומנטית. במציאות? בואו נאמר שגם במילואים במחנה צאלים המקלחת מסבירת פנים יותר. בשלב מסוים אמרתי לאפרת שבעל הצימר שלנו מצלם כל כך טוב, שגם את גטו ורשה הוא היה מסוגל לצלם ככה שזה ייראה כמו פנטהאוז בקריביים. אתם אשכרה הייתם מסתכלים על הצילומים של הבן אדם מהגטו ואומרים לעצמכם — זה המקום שאני רוצה לחופשה שלי. פה, בדיוק פה ליד גדרות התיל האקזוטיות האלה, אני רוצה להיות. תנו לי לאכול מקליפות תפוחי האדמה שהם אוכלים. אגב, מגיב נוסף בפייסבוק כתב לי שקרה לו דבר דומה עם כלה מאוקראינה. ללמדך שתמיד יש מי שסובל יותר.
אחד התהליכים המעניינים באבולוציה הצימרית הוא האופן שבו ככל שהשהות מתמשכת, מתרופפת רמת ההקפדה שלך על ענייני בטיחות. בדרך לצימר אתה עוד מודיע לילדים שאף אחד לא נכנס לבריכה אם אין בה את אחד ההורים כמציל. כמה שעות בצימר ואתה כבר מוריד את הרף לכך שאחד ההורים מסתכל מרחוק, עוד כמה שעות וגם הבן הגדול מספיק ולמחרת אתה כבר אומר לילדה בת חמש מהצימר הסמוך שהיא אחראית ושתשים לב שמי שמתחת לגיל שנתיים לא קופץ ראש. ביום האחרון בצימר כבר ביקשתי מחתול שהסתובב במתחם לשים עין על הילדים, כי אני קופץ לתחנת דלק. היה גם שלב שרצינו לדפוק שנ"צ, אז שמנו משקולות במצופים של הילדים ושלחנו אותם לבריכה.
גם עם החתולים יש תהליך דומה. בשעה הראשונה בצימר אתה מגרש אותם, אחרי חצי יום אתה קולט שיש הרבה מהם, אז אתה משתדל רק להרחיק את האוכל, וביום האחרון אתה כבר מבקש ממיצי להשאיר לך קצת מהטונה, אם זה בסדר, כי הילד שלך רעב.
בשלב מסוים בחופשה, מישהו החליט שצריך לעשות משהו. תמיד יש חוכמולוג כזה, שבגללו יוצאים מהצימר. איזו שטות. נסענו לעכו למקום שיש בו ספורט אתגרי. המקום מאוד יפה ומזמין, אבל החלק המרכזי שלו זה קיר טיפוס. עכשיו לגבי קיר טיפוס אני יכול לטעון הרבה טענות, באמת אפשר להיכנס פה לדיון נרחב, אבל במקום זאת אשאל שאלה פשוטה: לשם מה? אני שואל ברצינות: למה לטפס על קיר? מה אני, ספיידרמן? מה יש שם בכלל למעלה? ובכן, בואו אגלה לכם: אין שם כלום. אתה סתם מטפס. לשווא. ללא מטרה. וזה עוד עולה לך כסף. אם כבר, אני הייתי פותח אטרקציה שבא אתה משלם כדי שאנשים אחרים יטפסו בשבילך בעליות שאתה נקלע אליהן במהלך חייך. אבל לבנות קיר ולבקש מאיתנו לטפס עליו, ועוד בתשלום? לפעמים אני מרגיש שהעולם השתגע.
יש רגע בכניסה לצימר שאתה מסתכל על המצעים, הם מסתכלים עליך, ובסתר ליבך חולפת המחשבה שאולי לא כולם עברו כביסה. אתה מניח את הראש על כרית עם ציפית בגוון לבן חלמון ואומר לעצמך: היא לא הייתה לבנה יותר פעם?
בדרך חזרה עברנו ליד טרמפיאדה המכונה סאסא, על שם היישוב הקרוב. כשהייתי בצבא יצא לנו לעמוד שם כמה פעמים, עד שהבנו למה קוראים ככה לטרמפיאדה: סע־סע, אף אחד לא יעצור לך.
המשכנו לנסוע. היישוב שבו שהינו נמצא בנקודה מאוד מרוחקת וקרובה לגבול. כשאתה מגיע לתחנת הדלק האחרונה לפני היישוב, יש אווירה כזו של נקודת הצטיידות אחרונה בציוויליזציה. אתה הולך לשירותים לראות מים זורמים, מטעין את הסלולרי, קונה קופסאות שימורים. מדובר ביישוב כל כך מרוחק ומבודד, שבמהלך שהותנו במקום התברר לנו כי השנה שם עדיין 2013. אנשים שם לא ידעו שביבי ניצח שוב בבחירות.
אתה יודע שהגעת למקום נידח, כשהתושבים במקום מספרים לך על יישוב שנקרא "יבקועים" (שם גנרי) שהוא המקום שאליו יוצאים בערב לבלות. אתם מבינים? "יבקועים" זו העיר הגדולה של המקום שבו היינו. מדובר ביישוב שנמצא כל כך קרוב לגבול, שמי שגר בו כנראה משלם ארנונה לחיזבאללה. זה יישוב שנמצא כל כך קרוב לגבול שלמעשה גם צבא לבנון וגם הצבא הישראלי מתייחסים אליו כאל שטח ניטרלי. זה חור כה נידח שבשלב מסוים בדרך לשם, הווייז הורה לנו להסתדר לבד. בכניסה ליישוב יש דבר מדהים: שומר הפוך. מדובר בשומר, אבל בשונה משומר רגיל זה לא אדם שהיישוב הציב בכניסה כדי לבדוק את הנכנסים, אלא אדם שהמדינה מינתה לבדוק את אלה שיוצאים מהיישוב, לוודא שהם בסדר. כשהשומר נופף לנו עצרנו, חשבנו שהוא עורך בידוק, אבל במקום בידוק הוא שאל שאלות מתוך דאגה: אתם יודעים לאן הגעתם? אתם סגורים על זה שאתם רוצים להיות פה בסופ"ש? אולי תשקלו זאת שוב?
יש רגע בחייה של משפחה באוגוסט שבו היא עומדת עם מזוודות באיזה חור צפונית מאוד לעכו, ואב המשפחה מביט בילדיו ואשתו ותוהה מה בעצם קרה שהם הגיעו לשם. מה היה רע מלכתחילה שהם נקלעו לחור הזה. באיזה קטע כל הבלגן המתיש וחוסר הנוחות הזו נחשב לחופשה? למה הרצון לנוח עם המשפחה באוגוסט הופך לאירוע הגירה לגבול לבנון באופן שמזכיר כל כך את התוכנית להגנת עדים?
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
