yed300250
הכי מטוקבקות
    דנה ספקטור
    7 ימים • 31.08.2016
    משפחת המלוכלכים
    המטרה: לצאת מהג'יפה ° האמצעי: להפסיק להתרכז רק בבלטה הקרובה ° בקרוב אגיע רחוק
    דנה ספקטור | איור: הילית שפר

    נוגה קמה מהמקום ומפתיעה אותי. היא בחודש השביעי, הבטן שלה ענקית, ציפיתי שהיא תישאר עוד לפחות שעתיים על הפוף הכתום שלה, מהרגע שהגענו לכאן זה נראה כאילו שהשניים האלו באו בברית הנישואים. משעה חמש אנחנו כאן, יושבים מתחת לצילון של האוהל הגדול והמדוגם שנוגה ובן זוגה נדב מתגוררים בו השבוע. היום יום שבת, הים עמוס באנשים ובציוד כמו רציף בקולקטה, אבל אם מכווצים את העיניים ומסתכלים רק קדימה, אל הכחול־ירוק של המים, אפשר להעמיד פנים, לשנייה, שאנחנו בחוף ציורי וריק בכרתים.

     

    "לאן את הולכת?" אני אומרת לה, אבל היא רק ממשיכה קדימה בלי לענות לי. "היא בטח נכנסת למים", אני חושבת, "תכף אצטרף אליה". הילדה שלי לא כאן היום, היא נסעה עם אבא שלה לשבוע בקרואטיה. אני אלמנת כיסא קש היום על החוף, ריקה מהצקות ומילדים שמבקשים דברים. "יאללה", אני אומרת לרן וקמה מהכיסא, "אני בים אם מחפשים אותי".

     

    אבל נוגה לא במים. אני מחפשת אותה על החוף ומגלה אותה שם. היא מתנהגת משונה, משוטטת הלוך ושוב על החול. מדי פעם היא עוצרת, סוקרת משהו במרחק, מנידה בראשה ימינה ושמאלה ומניחה שתי ידיים על המותניים. שלושתנו צופים בייאוש בנוגה שחתכה דוּך לגבר גדול וקירח שיושב על כיסא כתר פלסטיק. "היא תידקר", אני אומרת לנדב, "היא בהיריון, היא לא יכולה להסתכן ככה". "בסוף היא לא מדברת איתו", מציין נדב והקלה ממלאת את האוהל.

     

    יום שבת אחרי הצהריים, חודש אוגוסט, חוף עתלית. לא בדיוק המקום לנסות לתקן בו אנשים מלהתנהג כמו בהמות ולעשות מה בא להם. גם ככה בקושי יש לנו 20 סנטימטרים על שמנו פה. עדיף להסתגר במשבצת שלנו, להישאר בד' האמות של הבלטה שהצלחנו לכבוש. "מתי בדיוק התרגלנו שלכל ישראלי יש בלטה אחת פנויה בדיוק לנסות לנפוש בה?" אני חושבת. כי אני זוכרת את סיני, אני זוכרת את חוף הבונים בילדות, חופים לבנים ושקטים שכולם אוויר ורוח. מתישהו, איכשהו, נהיה פה כל כך צפוף במדינה הזאת, שאת כבר יודעת מראש שבכל יציאה שלך לחופשה תצטרכי לכווץ את העיניים ולהתרכז ממש טוב בים ולהתעלם כמיטב יכולתך מתפאורת הסאלם בומביי שמקיפה אותך. שאם את לא רוצה שיום החופש שלך יסתיים בקללות על מבנה גופך ועל הילדים המכוערים שאת מגדלת, עדיף שתשתקי ולא תעזי להתערבב עם המציאות בשום פנים ואופן. גם כשילד זר לוקח לך את מזרן הים בלי רשות ומפליג לו איתו לצרפת.

     

     

    "בא לי להרוג מישהו", נוגה אומרת כשהיא חוזרת. הפנים שלה אדומות, העיניים שלה רושפות ברקים כחולים. "את ראית את ערימות הזבל שהאיש הזה השאיר על החוף שלנו? ראית את המשפחה שמשמאלנו שאורזת את החפצים שלה ללכת עכשיו?" היא מצביעה על משפחה קטנה, דווקא נראית לי חמודה, אמא ואבא וילדון בן שלוש, הם אפילו לא נושאים חצי מהציוד ששאר המשפחות הביאו הנה. אין להם אופנוע ים או כלב גזעי עם קולר ניטים או אפילו שולחן פלסטיק שעליו הם עורכים חומוס מקופסה. רק שמיכת פיקה מהסבנטיז וכמה צעצועי ים. "הנה", היא אומרת, "הנה הם הולכים ומשאירים על החוף את השקית עם כל הג'אנק ואריזות החטיפים שלהם". "איך את יודעת", אני אומרת, "תני להם צ'אנס". "אני יודעת כי אני חיה על החוף הזה כבר שבוע ברצף", נוגה אומרת, "וחוץ ממשפחה אחת לא היה אחד שטרח לאסוף את הזבל אחריו. מה הבעיה לקחת את השקית איתך בדרך לאוטו? מה, הם לא רוצים חוף יפה?"

     

    אני מסתכלת מסביב, אפילו לא שמתי לב לכיעור הבולט של החוף שלנו. עד כדי כך התרגלתי להתרכז רק בבלטה שלי, שלא ראיתי את שקיות הזבל השחורות שמונחות על החול ממש ליד השמשייה המהודרת בדגם קופה קבנה. את בקבוקי הבירה השבורים שמככבים ליד כמה פקעות של חבצלת החוף. לא ראיתי את שקית הבמבה ששוחה בקו הראשון של המים ליד פעוט שאפילו לא שם לב שהוא משכשך בכלוב הג'ירפות בספארי.

     

     

    השנה לא נסענו לחו"ל, כבר באזור מארס ידענו שמצבנו הכספי לא יתיר לנו לקנות שישה כרטיסים ליוון אפילו, ובכל זאת. האמנו בכוח שלנו לעשות לנו חו"ל קטן גם מהארץ. אחרי הכל, אנחנו אלופי ההסתפקות במועט. יש לנו מלון קטן וסודי שנחבא בתוך סמטה בעיר העתיקה, אנחנו מרגישים בו כמו ברומא. יש לנו חוף נסתר בים המלח שבזווית מסוימת, בתאורה הנכונה, נראה ממש כמו מפרץ בסיציליה עם כחול הפיראטים הפראי שבמים שלו.

     

    רק שהשנה שמנו לב שההדחקה שלנו כבר כמעט לא עובדת. לאט־לאט הכל מתחיל להיסגר עלינו, כבר אין ירושלים העתיקה, כבר לא בטוח כל כך בכביש של השטחים, זה טירוף לנסוע למעיין ההוא כשרק אתמול דקרו שם מישהו. נעבור לזה שבשאר המקומות שעוד נשארו בטוחים יש כזאת צפיפות וכזאת זוהמה, שאין מצב לדמיין שאתה בשום מקום אחר חוץ מבעיראק של אחרי המלחמה.

     

    אין לאן לברוח, זו התחושה שנשארה לי מהקיץ הזה. אם אין לך כסף לחו"ל או לצימר בגליל, שזה כמו מנהטן מבחינת עלות, אתה צריך להסתפק בבלטה שבה תנסה לשמור ככל יכולתך על המצרך הישראלי הכי נדיר — קורטוב של יופי, ולהתאמץ מאוד לא לשים לב למעברה שנהייתה מסביב.

     

     

    יום אחרי, מאיה חוזרת מקרואטיה. כבר בדרך חזרה מהשדה היא פורצת בבכי. פשוט יושבת מאחורה ואומרת, "אני לא רוצה להיות כאן". "מתוקה שלי", אני אומרת, "את בטח מתגעגעת לאבא. אני אקח אותך אליו דבר ראשון על הבוקר, מבטיחה". "זה לא זה", מאיה ממש נשנקת. "זה פשוט שכל כך מכוער פה. הבוקר עוד הייתי בקרואטיה, ואיפה היא עכשיו?"

     

    היא לא צריכה להסביר, שתינו מסתכלות החוצה מהחלון ורואות את הפאר האסתטי ששמו דרך השלום באוגוסט. פחים עולים על גדותיהם ברחובות, פחית קולה מתגוללת ליד עזריאלי, דודי שמש מקשטים את הבתים כמו פרונקלים על פניו של הדוד הפדופיל. והאור הזה, האור הצהוב החסכוני שהופך את הכל לזירת רצח בסדרת מתח מנצ'סטרית מדכאת טיכו, אין רמז לפנס רחוב אחד אירופי או אפילו מזרח אירופי מעוטר שיעשה פה קצת קסם.

     

    אני כבר מכירה את הבלוז הזה של לחזור ארצה אחרי חופשה מהממת, אבל פה יש משהו קיצוני יותר. פה יש ילדה שראתה אולי בפעם הראשונה בחייה מה זה יופי ואסתטיקה ועצים ירוקים בשדרה מעל למדרכה נקייה שהאור הזהוב נשפך עליה. "זה בלוז של כיעור", אני חושבת, "בדיוק כמו שהיה לכולם השנה".

     

    נדמה לי, או שמעולם לא היה כל כך קשה לחזור לארץ כמו עכשיו? כי לא מספיקים האלימות וההסתה ופואד שחייבים להשמיץ במותו ומירי רגב שרוצה שכולנו נופיע בפסטיבלי רוק כשאנחנו עטופים בחליפת עסקים וחמושים בדגל, עכשיו נוסף עוד משהו. האסתטיקה שלנו שקרסה. אחרי שנים של פרטץ' והזנחה ממשלתית, דומה שהמדינה נרקבה לנו. שהיא סוף־סוף יישרה קו עם העזובה הרעיונית והקיפאון המדיני של כל היתר ונראית זוועה.

     

    זה לא רק בתל־אביב, זה כשאת יוצאת לרחוב במרכז הכרמל בחיפה ומגלה שאיכשהו הוא נהיה מכוער. "איך זה קרה?" את שואלת את עצמך, "הרי גדלתי פה, היה כל כך יפה ואפילו לא מלוכלך פה". ואז את מבינה, הם בנו ובנו איך שבא להם, בלי שום התחשבות באיך שזה ייראה, הוסיפו עוד פרויקט נדל"ני שכולו מתכת וקומבינה, עוד מגדל קומות חסר לב. וזאת התוצאה בסוף, מישמש מכאיב ממש. אין טיפה של יופי כמעט בשום מקום. את כל זה הילדה שלי רואה ולא מבינה, אבל זה עולה לה ישר לעיניים, בבכי.

     

    היא רואה מדינה שסמכה על הסְמוך יותר מדי שנים, שתושביה מעדיפים לא לנקות אחריהם כי ממילא יבוא מישהו אחר ויטנף עוד יותר. היא רואה אנשים שוויתרו ומדינה שוויתרה, אימפריה אתנית מקסימה שאיכשהו שקעה למצולות של ייאוש ולא טורחת לחלום אפילו על יופי.

     

    "את תראי שכיף גם בארץ", אני אומרת לה. "כבר מחר נקום ונלך למקום יפה, מבטיחה לך". אבל לאיפה? למתחם שרונה? למתחם התחנה? למתחם הנמל? למתחם אחר מעשרות המתחמים שבונים כאן, גטאות של אסתטיקה עם גדרות מסביב, דיסנילנד אירופי שקרי, עם עצים שנשתלו כדי לייפות את הקניון שתמיד תמיד מסתתר מאחור?

     

    "אני מבטיחה לך", אני אומרת שוב בשקט לילדה הבוכייה ויודעת שאין סיכוי. היא תתרגל לאפור, למלוכלך, לבלגן הארכיטקטוני, לדודי השמש. בעוד שבוע היא לא תזכור שהיא ראתה חורשה שאין בה את עץ הביסלי בפינה, חוף ים שאשכרה יש בו פחי זבל שאנשים משתמשים בהם.

     

    הנה רעיון. בואו נכריז על יום חופש ממשלתי. לא נפתח אף קניון, אף חנות, כולנו יודעים שהם רק נועדו להרדים אותנו ולהשכיח מאיתנו את הכיעור. לסמם אותנו. הממשלה תכריז שכולם חייבים לצאת לנקות, אולי אפילו תקצה כמה פחיות צבע ומגרפות לייפות את החזית של הבניינים. לשים קצת לבן במקום הבז' ההסתדרותי שהתרגלנו אליו. יום אחד שבו חובה לנקות, זה יכול להיות אפילו כיף. וכן, זה אפשרי, כי גם הישראלי הכי מטנף ובהמי הוא לא הישראלי המכוער. הוא הישראלי שחי בכזה כיעור שהוא לא רואה טעם. •

     

    spectorit@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 31.08.16 , 01:00
    yed660100