ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל שרף. "התבגרתי, נהייתי יותר אישה, מצאתי את הקול שלי"
    7 ימים • 31.08.2016
    שורפת
    כבר לא מפחדת להיחשף, כבר לא יושבת בבית ומחכה לתפקידים אלא יוזמת ומפיקה, כבר לא מרגישה צורך להתנצל בגלל שהיא יפה. יובל שרף מפתיעה בתפקיד ראשי אינטנסיבי ונטול הגנות בסרט "ירח בבית 12" ומדברת גם על הניתוח המבהיל שנאלצה לעבור בתחילת ההיריון, האמהות, ומה שלמדה מהבעל, שלומי שבן, והחברות הטובות, נינט וקרן מור
    אלון הדר | צילומים: דניאל קמינסקי

    בחודש השלישי להריונה הרגישה יובל שרף שהיא מאבדת שליטה על הגוף. "כל הלילה הקאתי את נשמתי והרגשתי נורא, כאבי תופת. בבוקר הלכתי למיון, אבל הם רק אמרו לי: 'קחי כדור נגד בחילות' ורצו לשחרר אותי הביתה. אמרתי להם שאני לא הולכת לשום מקום, שאני לא יכולה לזוז. כולם חשבו שזה רק סטרס. הכירורג שלח אותי לאולטרה־סאונד. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, אז הובילו אותי לשם בכיסא גלגלים. באמצע הבדיקה פתאום קראו לרופא ואמרו: ניתוח אפנדיציט בהול! נפרדתי משלומי (היוצר והזמר שלומי שבן, בן זוגה) והמשפחה, שליוו אותי, ונכנסתי לבידוד. אלו היו הרגעים הכי קשים ומפחידים בחיים שלי. בדידות כמו שמעולם לא חוויתי. זה גם היה הניתוח הראשון בחיי. כל הזמן חזרתי ואמרתי לרופאים: 'תשמרו על העובר'".

     

    לאחר דקות ארוכות הגיעה המרדימה. "היא הרגיעה וחיבקה אותי, הייתה ממש המלאך השומר שלי. הרופאים אמרו שבגלל שאני בהיריון, הם ינסו להתרחק מהעובר. אמרתי להם: 'מצידי שתהיה לי צלקת על כל הבטן, רק תשמרו לי על התינוק'. שנייה לפני שנעצמו לי העיניים רק אמרתי: 'בבקשה, אני בהיריון'".

     

    כשהתעוררה מההרדמה לא הצליחה להירגע. "דבר ראשון בדקתי מיד אם הם הגיעו למטה בבטן, וראיתי שכן. התחלתי לבכות. הייתי לבד. לא ידעתי כלום, איפה אני, מה השעה, מה עשו לי. אי־אפשר היה לקרוא לאף אחד. אמרתי: זהו, אני כבר לא בהיריון".

     

    מפחיד.

     

    עם יערה פלציג בסרט "ירח בבית 12". "התפתחתי עם התפקיד הזה"
    עם יערה פלציג בסרט "ירח בבית 12". "התפתחתי עם התפקיד הזה"

     

     

     

     

    "לאחר כשעה האמא הג'דה שלי הצליחה איכשהו להיכנס לחדר וניסתה להרגיע אותי. אחר כך הגיעה גם אחות נשים ראשית עם האולטרה־סאונד להראות לי שהכל בסדר".

     

    אבל אז, אחרי שקיבלה את הבשורות הטובות, נאלצה שרף להתמודד בחזית נוספת. "אחד מאתרי האינטרנט פירסם בחצות ידיעה שאני בהיריון. זה היה בשבוע 12, עדיין לפני סקירה ראשונה. בלי אישורי ובלי תגובתי. חשבו רק על אייטם, שכחו שמדובר פה בחיים של בן אדם. לא שלי. בדיעבד התברר שבמהלך האשפוז, כשלא ידעתי עדיין אם ההיריון ישרוד — קיבלתי מלא הודעות מזל טוב מכל העולם.

     

    "בכלל, בכל שלושת החודשים הראשונים של ההיריון אתה בעצם שקרן, לא יכול לספר על ההיריון שלך. זאת תקופה מסוכנת שבה חס וחלילה ההיריון יכול להיפסק, לכן כולם שומרים על זה בסוד. זה ממש משוגע, להסתיר בבטן את הדבר הכי חשוב בעולם. באותה תקופה הייתי בצילומים לסדרה 'נויורק' ותורג'י (איתי תורג'מן) לקח אותי לשיחה ואמר: 'יובל, אני רוצה לדעת מה עובר עלייך. את בהיריון?' צעקתי עליו: 'לא! באיזה זכות אתה שואל את זה!' כנראה הייתי ממש משוגעת".

     

    אבל התלאות של שרף לא נגמרו. "אחרי הניתוח נוצר לי זיהום, אושפזתי לעוד שבוע ונאלצתי לקחת אנטיביוטיקה מאוד חזקה. שיגעתי את הרופאים שיעשו לי אולטרה־סאונד שלוש פעמים ביום, רק לראות שהכל בסדר. כמה חודשים לאחר מכן ילדתי בשלום את נורי. אתה רואה את הילד שלך ואומר: זה נס!"

     

    שרף. "מאז הלידה ההתעסקות שלי בעצמי הצטמצמה. פתאום יום צילום הוא כבר לא חיים ומוות"
    שרף. "מאז הלידה ההתעסקות שלי בעצמי הצטמצמה. פתאום יום צילום הוא כבר לא חיים ומוות"

     

    ביצ'ית, רעה, סנובית

     

    כמעט עשור נמצא הפאוור קאפל יובל שרף את שלומי שבן בעין הציבורית. אבל בעוד שבן קוּבע כבר אז כיוצר מוכר ומוערך, שרף, אז בחורה בת 21, הייתה בתחילת דרכה. הם הכירו במסגרת עבודה בערוץ המוזיקה. "ראיתי אותו בהופעה, נדלקתי ושלחתי לו הודעה. הוא טוען שהוא ביקש את הטלפון שלי לפני כן, אבל לא עשה איתו כלום. התבגרתי לצידו ואיתו".

     

    ולא הפריע לך שכל הספוטים הופנו בהתחלה אל בן הזוג שלך?

     

    "כשהכרתי אותו, הוא היה במקום שבו אני נמצאת עכשיו. בשנתיים האחרונות התבגרתי, נהייתי יותר אישה, מצאתי את הקול שלי ויש לי ביטחון ותעוזה. אז הייתי בוסר, אבל מעולם זה לא איים עליי. להפך. זה נתן לי המון השראה. הוא לימד אותי המון, דרך היצירה שלו, הידע המטורף שלו, השיח החכם שהוא מנהל. רציתי לשאוב ממנו עוד ועוד.

     

    עם הבעל, שלומי שבן. "אני מכירה בו כל ניואנס, הוא לא יכול לעבוד עליי יותר, לטוב ולרע"
    עם הבעל, שלומי שבן. "אני מכירה בו כל ניואנס, הוא לא יכול לעבוד עליי יותר, לטוב ולרע"

     

    "נורא שמחתי על ההצלחה שלו. אנחנו מאוד מעורבים בעבודה אחד של השני, במחשבות, בבחירות. אני מכירה אותו כל כך טוב, כל ניואנס, הוא לא יכול לעבוד עליי יותר, לטוב ולרע. קינאתי בו רק על היכולת שלו לשבת שעות מול הפסנתר ולהתאמן בסולמות או לנגן את אותו שיר במשך ארבע שעות. היכולת להעמיק ולהתרכז. לי יש קוצים בתחת. אני יותר טמפרמנטית ואימפולסיבית ממנו. אבל היום, גם דרכו, למדתי לפתח את הסבלנות היצירתית ולצלול עוד ועוד".

     

    הקפיצה הגדולה שלה הגיעה לאחר סיום לימודי המשחק והיא נקטפה מיד על ידי ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין ("אקווס", "תנאים של חיבה", "הדוד וניה"). גם תעשיית הקולנוע ("איים אבודים" של רשף לוי, "הערת שוליים" של יוסף סידר, "פלאות" של אבי נשר) והטלוויזיה ("ניויורק", "סרוגים", "האמת העירומה") התלהבה מהג'ינג'ית היפהפייה עם המראה הרענן ששידרה נוכחות לצד שבריריות. אבל היא עצמה תמיד הסתבכה עם מה שנשקף מולה מהמראה.

     

    "תמיד חושבים שאני ילדת שמנת, בת עשירים שהכל הגיע לה בקלות. ואני מגיל 15 ועד היום מפרנסת את עצמי, לא לוקחת שקל. תמיד עבדתי מאוד־מאוד קשה".

     

    אז איך נוצר לך הדימוי הזה?

     

    עם החברה הטובה קרן מור
    עם החברה הטובה קרן מור

     

    "אולי בגלל איך שאני נראית. סיפור חיי הוא שכל מי שמכיר אותי אומר: 'ווי, הפתעת אותי'. כשאני שואלת למה, אומרים לי: 'חשבנו שאת ביצ'ית, רעה, סנובית, ואת לא'. פעם נלחמתי בזה, היום למדתי לשחרר. מי שמכיר אותי יודע מי אני. אין לי מה לעשות עם מה שאני משדרת".

     

    לקח לה שנים להתגבר על הקונפליקט ולהבין שהיא מוערכת גם כשחקנית. "יופי הוא תכונה מולדת שאתה עשוי להתמכר אליה, אבל תמיד אמביוולנטי כלפיה. קראתי הרבה דברים שמרילין מונרו כתבה על יופי. היא רצתה שיגידו עליה שהיא מוכשרת, אינטליגנטית, לא רק יפה. מצד שני, יום אחד לא היו אומרים לה שהיא יפה, והיא הייתה רוצה למות. זה הקונפליקט. את רוצה שיעריכו אותך, שלא ישפטו אותך רק על פי המראה, שיחשבו שאת מוכשרת ורק מדברים על המראה שלך. אבל אם פעם אחת לא תקבלי פידבק על היופי, זה יערער אותך. את מכורה לזה. כמו סם שאת רוצה להיגמל ממנו, אבל נכנסת לחרדה שאת לא יכולה בלעדיו. יחסי אהבה־שנאה".

     

    תסמונת הילדה הכי יפה בגן.

     

    "לי באמת אף פעם לא הייתה את הזכות להתלונן. את נראית טוב, אז איך את מרשה לעצמך להתלונן? הייתי מאוד חסרת ביטחון, שצריכה את החיזוקים מבחוץ. חושבים שהייתי מלכת הכיתה. ההפך. הייתי שפוטה של מלכת הכיתה. לא הרגשתי שייכת, עברתי התעללויות. הכי לא 'ילדה שחקנית'. ממש נחבאתי אל הכלים. במשך הרבה שנים הרגשתי שאני צריכה להתנצל, לכן הסתרתי את עצמי. המשחק היה עבורי הזדמנות לברוח לעולם מקביל. רציתי להיעלם, שהספוט לא יהיה על יובל, אלא על הדמות שהיא משחקת. הבמה נתנה לי חופש".

     

    ואיך כל זה מסתדר עם ההכתרה שלך כאייקון אופנה?

     

    "אופנה טובה זה אמנות. אני מאוד אוהבת אופנה, אבל לא מתייחסת לעצמי כאל מכתיבת אופנה. להוציא משכורת שלמה על בגד אחד נוגד את האידיאולוגיה שלי. לא על זה חונכתי. אתה יודע כמה פעמים צילמו אותי עם אותם בגדים? גם עכשיו, לפני הפרמיירה לסרט החדש, 'ירח בבית 12', עוד אין לי מושג מה אלבש. גם לא תתפוס אותי מסתובבת בכיכר המדינה. רוב היום אני בנעלי ספורט".

     

    בלי איפור

     

    שני הפרויקטים שהבשילו השנה — ההצגה המטלטלת "רילוקיישן" עם קרן מור, שאותה הפיקו השתיים באופן עצמאי, ותפקיד ראשי (ביחד עם יערה פלציג) בסרט הבכורה של הבמאית דורית חכים "ירח בבית 12" (שעלה למסכים השבוע) — מוצאים אותה במקום אחר. בוגרת, בשלה, מורכבת.

     

    ב"ירח בבית 12" היא מגלמת את מירה, בחורה שעזבה את בית הוריה בעקבות התעללות קשה והמציאה לעצמה חיים חדשים. טרגדיה משפחתית מאלצת אותה לחזור הביתה, לפגוש את האחות שנטשה ולהתמודד עם קרעי העבר.

     

    "התפתחתי עם התפקיד הזה. אנשים שראו את הסרט אומרים שאני אחרת שם. אני חושבת שאני הכי חשופה שם. גם פיזית — חצי סרט אני מצטלמת ללא איפור. זה ניתוח לב פתוח שעשינו שם אחת לשנייה. זו גם הפעם הראשונה, חוץ אולי מהתפקיד ב'הערת שוליים', שהסתכלתי על עצמי על המסך והייתי שלמה עם מה שעשיתי. לא הייתי נבוכה. זו תחושה חדשה לי".

     

    ובעבר?

     

    "לא הייתי מספיק שלמה ובטוחה עם עצמי. הייתי עסוקה באישורים חיצוניים. במקום להתפקס בסצנה, הייתי מעסיקה את עצמי בשאלות כמו אם יחשבו שאני שחקנית טובה או רעה. אני זוכרת שבעונה הראשונה של 'נויורק' הייתי מאוד מבוהלת, לא נהניתי. לקראת העונה השנייה אמרתי לעצמי: 'די, התפקיד שלך, פשוט תעשי אותו טוב'. אחרי כמה ימי צילום, אושרי כהן, שהוא סוג של משפחה, בא ואמר לי: משהו קרה איתך, התבגרת, את נותנת לי פייט. כנראה אני לייט בלומר. הייתי צריכה את הזמן לעבד, לשחק תפקידים שונים, לעבור סדנאות משחק נוספות. אני לא מאלו שסיימו את בית הספר למשחק והתפוצצו".

     

    אולי בגלל שנחשפת בגיל צעיר, את נשפטת עדיין על תחילת הדרך, ע"ע נינט, חברתך, שסומנה שנים כהיא מניצנים.

     

    "אני חושבת שהיא כל כך אמיצה, ואולי חוץ משלומי, לא פגשתי עוד מישהו שהוא כל כך נאמן לדרך שלו. היא רק מדייקת ומתפתחת כל הזמן. למדתי ממנה המון. היא מעוררת השראה. צריך להוריד בפניה את הכובע".

     

    את האפשרות לצמוח כך היא מייחסת גם לסביבה האינטימית והנשית שהקיפה אותה בסרט החדש. "זו הפעם הראשונה שאני משחקת חומר שכתבה וביימה אישה, שכולל שתי דמויות נשיות ראשיות ומאתגרות. מה התפקידים שכותבים לנשים בדרך כלל? האישה תמיד משחקת את החברה של, הנבגדת, המאהבת, הבוגדת. תמיד היא ברפרנס לגבר. בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות יש גל של כתיבה נשית — וזה מבורך".

     

    את מגלמת תפקיד של בחורה קרועה, מסוכסכת עם עצמה ועם העולם, איפה מצאת את עצמך בה?

     

    "אני בוגרת בית הספר למשחק של ניסן נתיב וזה מה שעשיתי כאן, בעזרת ערן פסח, המורה הנוכחי שלי, ובניצוחה של דורית הבמאית — שיחקתי. אתה הרי לא צריך לרצוח באמת כדי לשחק רוצח. אתה צריך להבין, מבחינה רגשית, מאיפה הוא פועל. לאבחן את המקומות הפסיכולוגיים שמניעים אותו. חולשה, ריק, ניתוק, קנאה. זה מה ששומר עלינו כשחקנים. להבדיל ממירה יש לי משפחה מדהימה. הורים, אחים, בעל, ילד. תמיד קיבלתי מהם גב רגשי ב־200 אחוז".

     

    ומה עם הטוטאליות?

     

    "כשדניאל דיי לואיס, אחד השחקנים הכי גדולים בדורו, עושה תפקיד — הוא חי כדמות שנים באופן טוטאלי, גם אם זה אומר לא להתקלח. אני לא מאמינה שבן אדם יכול לשמור ככה על שפיות או לנהל משפחה. אם לא אעשה הפרדה בין החיים לדמות — אהיה צריכה להתאהב בכל פרטנר רומנטי שלי בסרט או לעשות סקס אמיתי עם השחקן. זה לא הגיוני. אתה צריך לעשות את הסצנה ולהמשיך לנהל את החיים שלך. פעם לורנס אוליביה הבריטי אמר לדסטין הופמן האמריקאי, שהתלונן שהוא גמור, כי הוא לא ישן יומיים בגלל התפקיד: 'יותר קל לשחק'. כנראה אני מתחברת לאסכולה הבריטית".

     

    כמו טיפשה מאוהבת

     

    אבל במהלך הצילומים, גם שרף מצאה את עצמה פתאום מסתחררת בין החיים לדמות שהיא מגלמת. "הייתי על הסט, שלוש בלילה, ופתאום קיבלתי מייל ממכבי שהגיעה תוצאת בדיקת דם שעשיתי. אני פותחת את המייל ומבינה שאני בהיריון. ובסצנה הבאה שאני אמורה לצלם, מירה, הדמות שלי, צריכה ללכת לבן הזוג שלה, העוגן של חייה — דורון, שאותו משחק גל תורן המופלא — ולספר לו לראשונה שהיא בהיריון. והוא אומר לה בתגובה: 'את לא יכולה להיות אמא וצריכה לעשות הפלה'. ואין דבר יותר מעליב מזה לאישה. גם כששחקן אומר את המשפטים האלו מתוך התסריט, זה עדיין מהדהד באוויר".

     

    גם לכם בעצם ההיריון הזה בא בהפתעה?

     

    "זה משהו שחשבנו עליו ואמרנו: כשזה יגיע אז זה יגיע. אבל לא היינו בלחץ. לא שמרנו, אבל לא צפינו שזה יקרה ברגע שזה קרה".

     

    איפה ההיריון פגש אותך?

     

    "הפרידה מהנעורים הייתה הכי משמעותית מבחינתי. אתה פשוט הולך ללא נודע, עם כל הפחדים. יש גם תחושת אבל: אתה נפרד מעצמך שאתה מכיר. מוותר על עצמך למען מישהו אחר שבאותו שלב אתה עוד לא יודע מיהו. ויש את ההבנה הזאת שמעכשיו אי־אפשר להחזיר את זה לחנות. זהו. וזו אחריות מאוד גדולה. יש מישהו לפניי. וזה גדול. כן יפה, לא יפה; ביטחון, לא ביטחון; כן תפקיד, לא תפקיד — את מי זה מעניין?! אני יוצרת פה חיים. בשלב מתקדם כבר הייתי מתגעגעת אליו מאולטרה־סאונד לאולטרה־סאונד. היריון זה מודעות. מצד אחד, את מתחברת לעצמך, שואלת את עצמך איזו ילדה הייתי, איזה הורים היו לי. מצד שני, את מסתכלת במראה ושואלת: מי זאת? עליתי 17 קילו! קח אותי עשר שנים אחורה, לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה".

     

    והיום?

     

    "החלטתי שאני לא מוותרת. התאמנתי פעמיים בשבוע ועשיתי פילאטיס. אמרתי לעצמי: אז אתעמל כמו גריאטרית, העיקר שאעשה משהו. זה יכול להיות מבאס להיות טנק. אף אחד לא אוהב להרגיש ככה".

     

    התובנות המשיכו לשקוע גם אחרי הלידה של נורי (שנה וחצי). "זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני לא מסוגלת לכעוס על ההורים שלי יותר. מבינה כמה הם נתנו לי, כמה הם ויתרו. אולי יותר מדי".

     

    היה הבדל בין החוויה שלך לזו של שלומי?

     

    "אצל נשים מופרש במהלך הלידה אוקסיטוצין, שמכונה גם הורמון האהבה. בכלל, אחרי הלידה יש אופוריה מאוד גדולה, את מרגישה שעשית משהו גדול. ילדת. אצל גברים ההורמון מופרש רק אחר כך, במגע עם התינוק. אני זוכרת שיום אחרי הלידה היינו צריכים לקחת אותו מהתינוקייה ואז שלומי שאל את האחיות מתי להחזיר אותו. אחר כך הוא בא איתו לחדר ואמר: 'אמרו לי שהוא מעכשיו איתנו. אז מה עושים?'"

     

    לקח להם קצת זמן להבין את זה, היא מספרת. "בחודשים הראשונים יש המון דברים טכניים, וזה קשה. החופש שלך נלקח ברגע אחד, גם הספונטניות. אני עוד זוכרת את הרגע שבו הייתי צריכה לצאת איתו, בפעם הראשונה, מהבית. לקח לי שעתיים וחצי להתארגן. אמרתי לעצמי: או מיי גוד, ככה ייראו החיים שלי מעכשיו? איך משלבים הכל?"

     

    איך באמת?

     

    "לפני הלידה לא הבנתי איך יוצאים לימי צילום עם ילדים. איך אפשר לתפקד, לתת אהבה, להרדים, להאכיל. עכשיו אני עושה את זה. מגיעה הביתה גמורה, מותשת ועייפה — אבל אז פתאום מגלה בי כוחות נורא גדולים. מבחינתי, זו מהות החיים".

     

    מה עם חרדות?

     

    "אני טסה עכשיו לתאילנד, לצילומים של דרמה יומית בשם 'פול מון' (HOT) ולא אראה אותו עשרה ימים. אני מתה מזה. אז אמנם הוא, שלומי וההורים שלי יצטרפו בהמשך, אבל אני דואגת מהטיסה, ואם יהיו לו שלשולים בתאילנד או שיעקוץ אותו משהו. ואוטוטו הוא מתחיל גן, אז אני כבר שואלת את עצמי אם הילדים יאהבו אותו".

     

    נשמע מתיש.

     

    "מצד שני, ההתעסקות שלי בעצמי הצטמצמה. פתאום יום צילום הוא כבר לא חיים ומוות. אתה בא יותר מוכן, יותר מדויק, יותר פרודוקטיבי. באופן פרדוקסלי, אני גם מספיקה הרבה יותר. עכשיו אני אומרת לעצמי: כמה זמן ביזבזתי בעבר. באמצע היום, כשאני נשברת, אני מסתכלת על סרטונים של נורי כמו טיפשה מאוהבת. תבין, כל הזמן פחדתי שלא יהיה לי כוח ללכת לגינות, לג'ימבורי, לחוג שחייה. פתאום אתה רק רוצה לעשות את זה איתו, ללמד אותו. כל הקלישאות נכונות: זו ילדותי השנייה. וזה לא שאני עושה עכשיו ילד שני, אני עדיין מפחדת מזה פחד מוות".

     

    תיאטרון עצמאי

     

    דווקא בחופשת הלידה היא הייתה שותפה למהלך נועז: הפקה עצמאית של ההצגה "רילוקיישן" שכתב המחזאי הבריטי מייק ברטלט — דרמה אבסורדית על שוק העבודה המודרני והשעבוד הטוטאלי שהוא כופה. המשחק המצוין של מור ושרף, לצד הטקסט הנוקב, לא משאיר את הצופים אדישים. לאחר ההצגה נערך גם דיון בנושא עם הקהל. שרף מספרת שהיו גם נציגי חברות היי־טק, שהמראה הקיצונית שהשתקפה מולם גרמה להם לבהלה קטנה, והיו מנהלות תרבות של חברות שהוזמנו לרכוש את ההצגה לעובדיהן, אך סירבו בגלל התכנים. "גם קיבלנו הרבה מיילים מנשים שכתבו לנו: 'אלו הם חיי'".

     

    הצעד שלהן די חריג בתעשייה. "בכל תקופת ההיריון יצא שישבתי בבית ולא קיבלתי אף הצעה מהתיאטרון ואז קרן סיפרה לי על ברטלט. ביחד עם הבמאית מור פרנק סימנו את 'רילוקיישן'. יוסף אל־דרור תירגם, שלומי כתב את המוזיקה ומועדון זאפה אימץ אותנו. העלינו כבר 30 הצגות והיום אנחנו כבר מתפרנסות מההצגה".

     

    איך זה לעבוד עם הבסט פרנד?

     

    "כששלומי הכיר בינינו מאוד התרגשתי. קרן מספרת שבפגישה הראשונה שלנו היא השתכרה ואני אמרתי לה לא לעצום את העיניים כדי שלא תהיה לה סחרחורת, ואז היא התאהבה בי. יש לנו משחקי תפקידים: פעם היא אמא ואני ילדה ופעם הפוך. למדתי ממנה כל כך הרבה. תמיד חלמנו לעבוד ביחד".

     

    אז למה לא בתיאטרון הרפרטוארי?

     

    "רצינו להיות עצמאיות, ליזום, לקחת אחריות על הקריירה שלנו. עשינו סטארט־אפ בתחום שלנו. כשחקן, אתה מחכה כל הזמן שיציעו לך עבודה, אז אמרנו לעצמנו: 'די, נמאס. רוצות להיות על הבמה, לא לחכות'. אז למרות הפחד שלא נצליח — הלכנו על זה".

     

    ההצגה מדברת על העבודה כדת החדשה, הזדהית עם המסר?

     

    "גם בתיאטרון אתה פיון קטן. מציעים לך תפקיד, ואם לא תרצה אותו — יביאו מישהו אחר במקומך. המקצוע שלנו טוטאלי ושואב. יש שחיקה מאוד גדולה מלנסוע בוואנים. שבע שנים הייתי בתיאטרון בית ליסין והופעתי ערב־ערב, זה לא קל. וכשהייתי בהיריון לא פחדתי שישכחו אותי? שלא ייקחו אותי יותר כי חצי שנה לא עבדתי? כולנו היום כעובדים מאוימים ומפוחדים".

     

    ולמרות הכל, לא ויתרת על העולם הזה.

     

    "ההצגה היא לא טקסט נגד עולם התיאטרון. התיאטרון היה לי בסיס לפתח את עצמי כשחקנית ואני מודה על כך. אני גם מחכה בציפייה להצעה מאתגרת ומרגשת, אבל כל עוד היא לא מגיעה — אתמקד בדרך שלי".

     

    הבייבי החדש הביא גם לרילוקיישן בבית משפחת שרף־שבן. "בפעם הראשונה שלומי שכר לעצמו סטודיו לעבודה", היא מספרת. "עד אז הוא היה מתאמן על פסנתר הכנף בסלון. זה היה הלב של הבית. החזרות היו בסלון ואני הייתי מכינה לכולם אוכל. עכשיו היצירה שלו התרחקה מהבית, ונכנסה יצירה אחרת במקומו". •

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.08.16 , 11:48