השאלה היומית: האם שלום חנוך הוא עדיין מלך הרוק הישראלי?

קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?

אמיר שוורץ ומרב בטיטועדכון אחרון: 01.09.16 , 00:15

כבר לא הכי מדויק

אמיר שוורץ

ב־25 השנים האחרונות הוציא שלום חנוך חמישה אלבומי אולפן, וזה מבלי לכלול את אלבומו החדש שצפוי לצאת בסוף השבוע. בכל אחד מהם היו לא מעט רגעים יפים, אך הקהל, שלאורך שנות השמונים שאג בהתלהבות את המנוני הרוק שלו והכתיר אותו למלך הפארקים, התקשה להתחבר. למעט "אהבת נעורי", שהפך ללהיט עצום, מעטים מהשירים שהופיעו בהם השתלבו בהמשך לצד הקלאסיקות שהוא ממשיך לבצע על הבמה.

ההתעלמות הזו עומדת ביחס הפוך למעמד שנותר ל"מחכים למשיח", "הדרכים הידועות", "נגד הרוח", "ככה וככה", או "מאיה", שבכל פורמט — עם להקה חשמלית, או ב"יציאה" — הוורסיה האינטימית עם משה לוי, שרצה בהצלחה כבר למעלה מעשור, ממשיכים לשלהב. זו הייתה גם תמונת המצב במופע האקוסטי האחרון שלו שבו צפיתי לפני מספר חודשים. למרות הגרון הניחר חנוך טייל יפה בין הקלאסיקות, הלהקה המשובחת שסביבו סיפקה מצע מוזיקלי מענג, והקהל התמוגג. בשירים החדשים היה קשה יותר לפספס את ירידת המתח.

קשה לשים את האצבע על הסיבה לפער הזה. אולי זו העובדה שחנוך נותר מהבודדים שלא חוששים להביע דעה על המצב; אולי זו ההיצמדות לרוק המחוספס שהפך לכמעט פרסונה נון גרטה בפלייליסט המקומי; ואולי גדול כותבי הרוק העברי ("חתונה לבנה", למשל) משחרר חומרים פחות מדויקים מבעבר, כשהחידוש ל"איך זה את" עם שרית חדד הוא הצורם מכולם.

חנוך, שחוגג היום יום־הולדת 70, נותר אייקון. אי־אפשר לדמיין את הרוק הישראלי בלעדיו. ב"זום", השיר החדש שלו, הטקסט אמנם מעט חורק, אך ההפקה הבומבסטית ברוח "מחכים למשיח" והלחן שמרפרר ל"סוף עונת התפוזים" מעודדים, וגם האיחוד המתקרב של 'תמוז' מעורר ציפיות. לאורך הקריירה שלום חנוך ידע לא מעט נפילות וגם כמה הצלחות בדיעבד. גם אם הפעם זה לא יתחבר — הוא ימשיך הלאה. הוא לא יכול אחרת.

אמן על־זמני

מרב בטיטו

עכשיו, כשהוא כבר בן שבעים, אני מרגישה נוח להודות: תמיד חלמתי להניח את טלפי על גבר כמו שלום חנוך. הרוקר הציוני הראשון בעל השורשים הקיבוצניקיים, ששילב באישיותו איכויות ארץ־ישראליות עם טקסטורות אמריקאיות, הצית את פנטזיות הנעורים המוגבלות שלי והפך אותי למעריצה החל משנת 1985 — השנה בה גיליתי את האפקטיביות של מסרים פוליטיים מולחנים. "מחכים למשיח" הפך לי את הראש ולימד אותי שיעור באזרחות כמותו לא חוויתי בשום מקום אחר. זו הייתה הפעם הראשונה בה שאלום (במלעיל. לכנות אותו "חנוך" יחטא לפרסונה) נגלה לאוזניי, ואני בת 16 מוזנת בדוקטרינות דתיות־לאומיות, צורכת רשת ג' בלילות ומנועה מלצאת בגפי להופעות רוק.

לא היה מתאים משאלום להגיש לי לראשונה את מנת הבית החדשה שלו, בה התפרע לראשונה ויצא מקונכיית "האדם בתוך עצמו הוא גר" בה שהה בשלושת אלבומיו הראשונים, והפך לנביא בשער. רק אחרי שידעתי בעל־פה את "למראית הדז'ה־וו", את "קרן שמש מאוחרת" ו"בלי לומר מילה" המעולים, כמו גם את שאר שירי האלבום, התפניתי לבצע חיפוש רטרואקטיבי מדוקדק בדיסקוגרפיה שלו, בעקבותיו הבנתי סופית שמצאתי את האחד.

את ההופעה הראשונה שלו ראיתי באולם המופעים של עמק בית־שאן בקיץ ההוא שאחרי מלחמת לבנון, המשבר הכלכלי ונפילת הבורסה. מה שאבא שלי, שהיה באותה תקופה מנהל סניף בנק, העדיף לא להסביר לי, למדתי מהעוצמות של שאלום שם על הבמה עם "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. מה שבא בקלות באותה קלות ייעלם". מאז הייתי במשהו כמו 15 הופעות שלו, וזה תמיד עוד יותר טוב משהיה פעם. להופעה של "תמוז" קניתי כרטיסים ביום שהחלה המכירה, כי אין מצב להחמיץ, וממש לא אכפת לי אם מדי פעם הוא פוזל לאחרים ומנסה את זה עם שרית חדד או שלמה ארצי. מותר לו, הוא על־זמני, הוא שאלום.