שלח לה מלאך

את הילקוט הראשון קיבלתי במתנה מסבתא. היא לא בדיוק קנתה אותו, מפני שבהגיעי לכיתה א' רגליה כבר לא יכלו להקים אותה ממיטתה. אמא ואני נסענו לרחוב אלנבי, בחרנו ילקוט חום עם כתפיות, ובדרך חזרה עצרנו אצל סבתא וסבא שהתעקשו להחזיר לאמי את דמי הקנייה. כמו תמיד, סבא התפלא איך מצאנו ילקוט כל כך זול. אני חייכתי: ראיתי איך אמי עובדת על הוריה, שחיו בצנעה, והבנתי שזה ביטוי לאהבה.

סבתא הניחה את שתי ידיה הרועדות מעל ראשי ובירכה אותי ביידיש — השפה שדוברה בבית כשרצו להסתיר ממני מידע. שאלתי את אמא מה סבתא אמרה והיא תירגמה: "אני מאחלת לך ששלושה מלאכים טובים ילוו אותך מדי יום, בלכתך לבית הספר ובחזרה". אז מה הפלא שהלכתי לבית הספר בצעדים קלילים? ידעתי ששלושת המלאכים ישמרו עליי.

ביומי הראשון בתיכון סבתא כבר לא הייתה בחיים ואמי מילאה את תפקידה. היא הניחה את שתי כפות ידיה על ראשי ואיחלה לי, בעברית צחה, שאלמד, שאחכים, שארחיב אופקים, שאתן צדקה ושאמשיך לשמח את המשפחה. כך נולד הטקס. ברכת אם לילדיה ב־1 בספטמבר.

כשבתי הבכורה עלתה לכיתה א' איחלתי לה "שתמיד תחייכי". לילדים שבאו בעקבותיה איחלתי "שיהיו לך הרבה חברות וחברים" וש"במשחק הכדורגל תבקיע הרבה שערים". מעולם לא הוצאתי מפי משפטים כמו "שלא תיאלצי להעתיק במבחן" או "שלא יהיו לך יותר מדי שליליים". כל הברכות קלחו ממני על דרך החיוב, משום שמחשבות טובות מזמנות תוצאות טובות. ככה אומרים. תמיד עדיף להביט על הצד המואר של הירח. לא?

השבוע מצאתי את עצמי מתלבטת מה לאחל לבתי הקטנה, שמתחילה היום את כיתה ט'. הופעתי להיווכח שבניגוד להרגלי אני לא סומכת על הספונטניות. מה קרה לך, תהיתי, דווקא בצאצא השישי נגמרו המילים? לפני יומיים, כשהתחלתי לשרבט על דף, הענקתי לעצמי נזיפה: למה כל כך קשה לך לשדר ברכה מהלב?

לפני שהעפתי את הדף לפח נתתי בו מבט נוסף ונחרדתי. כל הברכות נרשמו על דרך השלילה: שלא יציקו לך, שלא יעלבו בך, שלא יטילו עלייך חרם, שלא ימחקו אותך מהווטסאפ הכיתתי, שלא ושלא... ניגבתי דמעה. לאן נעלמו שלושת המלאכים הטובים של סבתי? למה אני כבר לא מסוגלת להאמין במחשבות חיוביות שיובילו לתוצאות חיוביות? מפני שאני מציאותית. מפני שבימינו בית הספר עלול להפוך לשדה קרב שבו רבים מפסידים. אני רוצה לאחל ליולי הנאה ושמחה והצלחה, אבל כנראה אסתפק בכך שאאחל לה שתחזור הביתה בשלום. √