רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 01.09.2016
    מספידנים
    לא רק יוסי ביילין נפרד מבנימין בן–אליעזר בצורה עלובה: ההספד של אהוד ברק לאיש שנחשב לגדול נאמניו היה יותר יבש ומנוכר מערך בוויקיפדיה. למפכ"ל היו כוונות טובות בדבריו על יוצאי אתיופיה, אבל הוא הפגין תערובת של בורות עם טיפשות ניסוחית וכדי לסכסך בין החרדים ליריבו ישראל כץ, ראש הממשלה מוכן להכניס מאות אלפי ישראלים לכאוס של עבודות ופקקים
    סימה קדמון

    נפרדנו כך

    אין זה סוד שכשמספידים אדם, יותר משניתן ללמוד על המת – לומדים על המספיד. זה נכון תמיד, אבל מועצם כשמדובר באיש ידוע, כשלמספיד ניתנת במה שבה הוא יכול להפגין ברבים את כישוריו. השבוע, עם מותו של פואד, אדם רב פנים שהותיר אחריו זכויות אבל גם פרשות בלתי גמורות, אוהבים אבל גם יריבים – אפשר היה לזהות עוד שני סוגים של מספידים. הראשון הוא יוסי ביילין, שכבר נידון בהרחבה גם כאן על ההספד התמוה שבחר להשמיע באולפני הטלוויזיה והרדיו, מין ז'אנר מיוחד שבו עוד לפני שהמת נקבר, רץ המספיד לסגור איתו חשבון, שחוץ מאשר לפרוק מעליו משא של מרירות – הוא מיותר ומזיק, בעיקר למספיד.

     

    ביילין כל כך נצמד לז'אנר, שלא רק שהקיא באותו יום את מרירותו, הוא השקיע גם למחרת, כשעשה שוב סיבוב באולפנים כדי להסביר למה התבטא כך ובעיקר למה הוא לא מצטער על זה. אני חייבת להודות שמעולם לא שמעתי את ביילין כל כך לא מנומק. כל כך מביך. אני מודה שהתביישתי בשבילו. הנימוק שבו הסביר את הליכתו לאולפנים היה שהזמינו אותו, וביילין, כך מתברר, כשקוראים לו הוא בא. זה מה שהסביר לרפי רשף. אז למה לא סירבת, הוא נשאל, הרי לא היית חייב ללכת. נו, באמת למה.

     

    אבל אם ההספד של ביילין הוא ההספד המיותר, הרי שיש בין סוגי ההספדים גם את ההספד החסר. זהו הספד של מישהו שהיה מצופה ממנו למילים הרבה יותר חמות, הרבה יותר חבריות, ומסיבות שונות הוא לא עושה את זה. מישהו שמערכת יחסיו עם המת מצדיקה הספד שבא מהלב. במקרה זה מדובר באהוד ברק, שפואד היה גדול נאמניו.

     

    בשנת 96', אחרי שמפלגת העבודה הפסידה בבחירות, היה פואד הראשון שהתייצב אצל ברק והבטיח שיפעל למענו ויביא אותו לראשות הממשלה. בכל השנים לאחר מכן, בכל ההתמודדויות, פעל בנימין בן־אליעזר נגד עמדת מפלגתו ותמך בברק, עד שברק פילג את מפלגת העבודה, הקים את מפלגת העצמאות ונכנס עם עוד ארבעת חברי המפלגה לממשלת נתניהו, כשהוא מושיב את שלום שמחון על כיסא שר התמ"ת שעליו ישב פואד. תרשו לי לנחש, שאם ברק היה מחליט להתמודד עכשיו שוב, הראשון שהיה תומך בו זה בן־אליעזר.

     

    ברק לא היה בהלוויה של פואד. מתברר שהוא היה בארה"ב באותו זמן. קורה. בטח כשמרבית חייך מתנהלים בחו"ל. אבל כל מה שברק מצא לנכון להגיד על פואד זוהי הודעה, שצריך לקרוא אותה בשלמותה כדי להבין במה מדובר.

     

    "הודעה מטעם רה"מ לשעבר אהוד ברק: 'אנחנו נפרדים היום מאיש רב־פנים ועתיר עלילות שפעל בזירה הציבורית בתפקידים בכירים לאורך עשרות שנים. נער עולה מעיראק, קצין בצה"ל, מפקד סיירת שקד בששת הימים ובהתשה. איש הצבא המרכזי ביחסינו עם דרום לבנון ועם הפלסטינים שבשליטתנו לאורך שנים ארוכות. פוליטיקאי מוכשר עם עיזר ויצמן ובמפלגת העבודה. שר בהרבה מהמשרדים. יו"ר העבודה ושר הביטחון. פואד תרם רבות לביטחון המדינה בשלל תפקידיו, וכך נרצה לזכור אותו. היו גם צללים, אך זהו לא יומם. כל ימיו היה פואד חבר נאמן לחבריו הרבים שצעדו איתו לאורך כל הדרך. לא עוד'".

     

    אם יש משהו שאי־אפשר לקחת לברק, זה את היכולת המופלאה שלו, יוצאת הדופן, לכתוב הספדים. כמה מההספדים הגדולים של כל הזמנים נכתבו על ידו, בהם ההספדים ליוני נתניהו, לאלוף נחמיה תמרי, לאמנון ליפקין שחק ואפילו לרחבעם זאבי. את ההספד שלו על פואד אפילו ויקיפדיה לא היה מנסחת ביותר יובש וניכור. שום נימה אישית, שום הכרת תודה על מה שעשה למענו. שלא לדבר על העברית הקלוקלת שממש לא מתאימה למי שנאומיו צלולים כבדולח.

     

    התקשרתי לאחד ממקורביו של ברק והבעתי את פליאתי על הנוסח. בתור מי שפואד שכב על הגדר למענו, אמרתי, זה די עלוב. יכול להיות, שאלתי, שמישהו כתב את זה במקומו? יש לברק איש שמפיץ לו את ההודעות, אמר אותו מקורב, זהו יחצ"ן בשם זמיר דחב"ש. הוא שהפיץ את זה. אבל ברק בוודאות כתב את זה.

     

    אותו מקורב רק ביקש לציין שפואד לא שכב על הגדר בשביל אהוד, אלא שהיו שם אינטרסים פוליטיים ששניהם נהנו מהם. מי כמוך יודעת, אמר, שאין ממש צדיקים בפוליטיקה ואף אחד לא עושה משהו אם לא יוצא לו מזה משהו.

     

    נכון. את זה אני דווקא יודעת.

      

    תלונות הדיבור

     

    שנים רבות לוחשים באוזנינו שיש באמ"ן מוח מבריק, אסור לנקוב בשמו אבל נקרא לו י', והוא האחראי על הערכת המצב הלאומי ולכן אין מה לדאוג. ושיש בשב"כ מפקד מעולה, משכמו ומעלה, ר' שמו, מנתח מצבים ונבון, ושאפשר לישון בשקט. ואז משתחרר י', ומשתחרר ר', והם יוצאים לאור הזרקורים ופותחים את הפה ושערותינו סומרות. האם אלה המוחות שבזכותם ישנו בשקט עד היום? ואם אלה הם המוחות המבריקים, מי נשאר שם לשמור עלינו? ואולי זה דווקא מזלנו, שהם נאלצו לעבור לאזרחות ולא קודמו באמ"ן או בשב"כ, כך לפחות אפשר לדעת מה הם חושבים ולהיזהר.

     

    בניגוד לדברים שנאמרו בימים האחרונים על המפכ"ל רוני אלשיך, אני לא חושבת שמדובר בגזענות. למקרא הדברים שאמר, אני מאמינה שבמקרה זה כוונותיו טובות, ושהוא באמת מתכוון לעשות משהו בעניין שיטור היתר שהופעל על יוצאי אתיופיה. מה שבטוח, לא הייתה סיבה לעשות סיבוב על הראש שלו. אבל מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שפיו של אלשיך מפיק מרגליות, אפילו בניו איתן ונדב גויסו כדי להסביר את אבא. המסקנה היא שכנראה מדובר בטיפשות ניסוחית, מין תערובת של בורות ואי הבנת המטריה שבתוכה המפכ"ל פועל.

     

    אז יכול להיות שזה מה שהיה צפוי שיתקבל משילוב בין התרבות הארגונית של השב"כ עם זו של המשטרה. תערובת של מניפולציות וכוחנות, התעלמות ואי־אמת. או שאולי הדממה שנגזרת על האנשים האלה כל כך הרבה שנים מתוקף תפקידיהם הקודמים, היא שמוציאה מהם דיבור יתר שמסבך אותם.

     

    מה שחמור בעיניי בדבריו של אלשיך, שמעיד יותר מכל על בורות, זה שהוא מצטט מחקרים בצורה כוללנית ולא מדויקת. או כמו שאומרת הבדיחה, שהמחקר הסטטיסטי מלמד ש־85% מאלה שמצטטים מחקרים סטטיסטיים לחיזוק טענותיהם – ממציאים אותם.

     

    הבורות היא כשאלשיך קובע שצעירי העדה האתיופית הם מהגרים, בעוד שמדובר בבני הדור השני או השלישי, כמו כל האוכלוסייה הישראלית, למעט אולי המהגרים דור ראשון מצרפת וארה"ב. אלא שאת אותם מהגרים חדשים, מצרפת וארה"ב, השוטר לא מזהה "באופן טבעי" כמסוכנים.

    קפץ על הרכבת

     

    מעניין אם בתדרוכים הרבים שעושה ראש הממשלה לתקשורת הוא נשאל איך זה שהוא לא מפרגן לשרים הבכירים שלו. למה, במקום למנף את הישגיהם כחלק מהישגי ממשלתו, הוא מתקשה להגיד מילה טובה ובכל הזדמנות מנסה לגנוב את הקרדיט לעשייה שלהם.

     

    השבוע זה קרה לשניים משריו הבכירים, שר החינוך ושר התחבורה, שנתקלו שוב בקטנוניות, חוסר פרגון ואפילו בהתקלה מצידו של ראש הממשלה. ערב שנת הלימודים החדשה, במקום לברך את בנט בפומבי, התערב ראש הממשלה בנושא שבתחום סמכותו של שר החינוך והודיע שהוא מתנגד לסגירת בית הספר לילדי עולים "שבח מופת" בתל־אביב והפיכתו למוסד לימודי עבור ילדי הפליטים. דרושה כאן יותר הבנה פסיכולוגית מאשר פרשנות פוליטית, אבל ברור שנתניהו, כהרגלו, רוצה לשים רגל לשר שפותח את שנת הלימודים החדשה ללא תקלות.

     

    בנט, בראיונות חגיגיים לקראת פתיחת שנת הלימודים, נדרש לדבר על המחלוקת בינו לבין ראש הממשלה, וראש עיריית תל־אביב נגרר לוויכוח ומאשים את נתניהו בפופוליזם, ובדרום העיר פורצת מהומה שכוללת הסתה נגד חולדאי, כולל שריפת תמונותיו. והנה לכם שוב האופן שבו משסה נתניהו את חלקי הציבור אלה באלה, מעודד מחלוקות ומבעיר בעירות.

     

    השני שספג מנה מחוסר הפרגון והקטנוניות הוא שר התחבורה ישראל כץ, שחנך השבוע את רכבת העמק וזכה לכתבות מפרגנות בערוצי הטלוויזיה ובתגובה לכך גם לפוסט מטעמו של ראש הממשלה. נתניהו, או מישהו אחר בסביבתו, חשב שהיה צריך להזמין את ראש הממשלה לחנוכת הרכבת. ובמקום להחמיא לכץ על היוזמה והביצוע, העביר נתניהו את הפוקוס אליו: "עוד בהיותי חייל צעיר", כתב, "כשניווטתי בעמק יזרעאל על תוואי הרכבת הטורקית הישנה, חלמתי על היום שבו נחדש את התוואי עם רכבת חדשה משלנו. היום הזה הגיע".

     

    אתם הבנתם את זה? בזמן שחיילים צעירים מפנטזים על החברה שבבית, ראש הממשלה שלנו חלם על רכבת העמק. ובהמשך: "לפני שמונה שנים הובלתי החלטה להקצות 27 מיליארד שקל לחידוש הכבישים, הרכבות והמחלפים וביניהם חידוש רכבת העמק".

     

    חלמתי, הובלתי, יזמתי, בניתי. זה לא שר התחבורה, זה אני. ולמה זה דומה? זה כמו שאובמה יפרסם פוסט נגד שר התחבורה שלו כי הפליג בספינה בנמל חדש מבלי להזמין אותו.

     

    פרנויה תנוע 

    כל זה קורה בזמן שגלי הסערה האחרונה עוד לא שככו. ביום רביעי התקיימה ישיבת הוועדה הראשונה בנושא עבודות הרכבת בשבת, אותו נושא שהדליק את המפלגות החרדיות בשבוע שעבר. בוועדה ישבו ראש לשכת ראש הממשלה יואב הורוביץ, השרים ליצמן, בנט ודרעי, ח"כ גפני, מנכ"לית משרד התחבורה קרן טרנר, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר. תרשמו לפניכם: זה הולך להיות הסיפור החם בשבועות הקרובים. משבר קואליציוני עם החרדים או משבר עם הציבור, שימצא את עצמו בתוך כאוס של עבודות ופקקים, רק כי ראש הממשלה פתח את המכסה של אחת הבעיות הכי טעונות בחברה הישראלית.

     

    אין דרך לפרש את זה, אלא בכך שנתניהו היה להוט לסכסך בין כץ לבין החרדים. אנשיו התקשרו לראשי המפלגות החרדיות לפני שבוע והבטיחו להם שראש הממשלה אישית ימנע את העבודות בשבת. את זה הם אמרו מבלי להכיר את החוק – שמאפשר גם עבודות חיוניות למשק ולא רק על רקע פיקוח נפש – או את חוות הדעת של המשטרה, שקבעה שאסור לבצע את העבודות במהלך השבוע מחשש לסכנת חיים.

     

    אלא שנתניהו עצמו גילה שזה לא כל כך פשוט, והפנה את החרדים שוב לכץ כדי שידרשו ממנו להורות על ביטול העבודות. כץ סירב. החרדים גילו במוצאי שבת שכל העבודה שהייתה אמורה להתבצע בתל־אביב – בוצעה. ולא רק שם, אלא בעוד מוקדים בארץ. ויותר מזה: התברר להם ולקהילות שלהם, שהם עצמם נתנו אישור לכך.

     

    במו ידיו הכניס עצמו נתניהו למלכוד: הוא העלה את החרדים על עץ ששום סולם לא יוכל להוריד אותם ממנו, ואת המדינה – שחוק העבודה בשבת מיושם בה עוד מימי בן־גוריון – לסחרור. אנשים עובדים בשבת. זאת עובדה. והחרדים ידעו עד עכשיו להעלים עין. כעת הם נאלצים לאשר עבודה בשבת ואת זה הם לא יכולים. וכמו כדור שלג התחילו להדליף חומרים מתוך משרדי הממשלה על עבודות שמבוצעות בשבת שהן לא פיקוח נפש.

     

    במהלך ישיבת הוועדה השבוע אמרה יהודית רקובר, אישה חרדית שממונה במשרד העבודה על מתן ההיתרים, שיש אישור ל־600 עובדים בשבת הקרובה. לא רק ברכבת, אלא בהרבה תחומים אחרים. הורוביץ אמר לנוכחים שהם חייבים לאשר לפחות חלק מהדברים. ליצמן זעם. מה זה, הבאתם אותנו לכאן לתת אישורים לעבודות בשבת, אמר, מה, אני לא יודע שעובדים בשבת? בשביל מה גררתם אותנו לזה? ויצא מהחדר.

     

    הישיבה התפוצצה, ונקבעה פגישה נוספת בהשתתפות המומחים ונציגיהם ובלי ראשי המפלגות החרדיות. אם ניתן להעריך כבר עכשיו, הולך להיות כאן משבר קולוסאלי. מאות אלפי אנשים עומדים להיפגע ממנו. אם החרדים ינצחו, זה אומר שיבוטלו עבודות הרכבת מיום שישי בערב עד למוצאי שבת. המשמעות של זה היא ביטול כל הנסיעות עד כניסת השבת, 50 אלף נוסעים, בתוכם חיילים לא מעטים, כדי שניתן יהיה לעשות את העבודות ביום שישי בבוקר. וביטול כל הנסיעות במוצאי שבת מאותה סיבה. בנוסף לכך תבוטל רכבת המטענים, שהמשמעות המיידית של זה, מעבר לנזק הכספי הישיר, היא למעלה מאלף משאיות נוספות באיילון מידי יום. אפשר רק לדמיין איך כל זה ייראה.

     

    ואחרי עבודות הרכבת יבואו הדרישות מהמשרדים האחרים: למשל, אם תקרוס איפשהו מערכת חשמל, החרדים יגידו שזה לא פיקוח נפש. או פיצוץ בצינור מים – זה לא סכנת חיים. ומהר מאוד יגלו שלא רק שאל על מושבתת בשבת מרצון, גם עובדי רשות שדות התעופה לא יכולים להפעיל את השדה ויבוטלו כל הטיסות הזרות בשבת. וגם הפקחים של אורי אריאל, אלה שתפקידם לבדוק האם מוברחים צמחים נושאי מזיקים שעלולים לפגוע בצומח, או בעלי חיים שנושאים נגיפים שעלולים לפגוע בבעלי חיים – לא יוכלו לעבוד.

     

    מדובר בכאוס מוחלט. וכל זה קורה רק כי נתניהו החליט להחליש את כץ, לסכסך בינו לבין החרדים ולהראות שמה שכץ לא נתן – הוא, נתניהו, ייתן.ואפשר גם ללמוד מזה משהו על איך מתנהלת המדינה. איך מאוישת לשכת ראש הממשלה באנשים חסרי ניסיון, חסרי ידע וחסרי שיקול דעת, שבמקום להרגיע, הם מלבים, ומנצלים את הלחץ, הפראנויות והחששות של ראש הממשלה כדי לדרבן אותו לפעולות שהוא לא אמור להתערב בהן.

     

    אפשר היה לבדוק את החוק, לבדוק את עמדת המשטרה לפני שמדרבנים את ראש הממשלה להקדיח את התבשיל ולגרום לנזק בלתי הפיך, למשבר קואליציוני שכמותו עוד לא ידענו, שלא לדבר על מלחמת אחים שעליה דיבר ראש המוסד היוצא.

     

    או כמו שאמר ליצמן במשפט אחד מדויק: למה גררתם אותנו לכל זה?

     

    sima-k@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 01.09.16 , 18:49