"יוסיאל עושה שטויות ואני צוחקת מהן כמו משוגעת"
זוהי חלוקת העבודה הרשמית בין יעל כרמון ויוסיאל נאמן, בני דודים והאתנחתה הקומית היסטרית של "המירוץ למיליון" העונה. בראיון זוגי קורע הם מספרים איך זה להיות חלק משבט פרסי עצום ורב, שלא מפסיק לייצר חומרים לבדיחות, ומנסים לברר מי מבין שניהם יתחתן ראשון
חמש דקות מתחילת הראיון עם יעל כרמון ויוסיאל נאמן - בני הדודים מ"המירוץ למיליון" - נפתחה הדלת ומישהו דחף את ראשו לתוך החדר. "אסח אה מוסול", הפטיר יוסיאל וסימן לו ללכת.
סליחה? מה אמרת?
"אסח אה מוסול", הוא חוזר בנונשלנט. "ככה קוראים במשפחה שלנו לחטטן שדוחף את האף שלו לכל עניין, במיוחד לכל מריבה". הוא מוסיף שלכינוי הזה יש שורשים פרסיים: לשכן החטטן של סבא של סבא של סבא שלהם קראו יצחק, ובפרסית - אסח.
"בלקסיקון המשפחתי שלנו יש עוד מילים מהמקורות", יעל מספרת. "דוקטור לוחודה, לדוגמה, זה כינוי לילדה מפונקת. זה מה שאמרו עליי בסוף הארוחה, כשכל הבנות קמו לעשות כלים ורק אני נשכבתי על הספה. אבל יש הרבה מילים שיוסיאל ואני המצאנו, כמו שלמן. לי קוראים שלמנית בגלל שאני מוכנה לשלם 100 שקל לחניון במקום ללכת 50 מטר ברגל. והוא", היא מצביעה על שותפה להרפתקאות, "המציא את המילה הנהדרת קסנג'אלוס שזה היי קלאס. יש ארוחה קסנג'אלוס ויש מסיבה קסנג'אלוס ויש עוד כל מיני כאלה".
גם קסנג'אלוס זה בפרסית?
"לא", משיב הממציא בהבעה רצינית להפליא, "זה בחרטוטית".
בשלב הזה קלטתי שהשניים האלה, בני דודים מלידה ואחוקים מהסדרה (ימי ראשון ושלישי בשעה 21:00 ב"רשת", ערוץ 2), מסוגלים לנהל ביניהם שיחה שלמה (כולל ביקורת עליי!) מבלי שאבין אף מילה, אז החזרתי אותם לעברית.
מה עומד מאחורי השם יוסיאל?
"ההורים שלי. אבא רצה לקרוא לי יוסף, כשם אביו. אצלנו, הפרסים, קוראים בשם של מישהו בעודו בחיים וזו סגולה לאריכות ימים. אמא לא אהבה את השם יוסף, מפני שהוא מבוגר וכבד. גם את יוסי היא לא אהבה, מפני שהוא יותר מדי נפוץ. פתאום באה לה ההברקה של יוסיאל ואבא אמר אמן. כילד לא הרגשתי נוח עם השם המיוחד הזה, רציתי שם רגיל כמו לאחים שלי, עידו ותומר. כיום אני מבין שיוסיאל זה מותג. אי־אפשר לשכוח את השם הזה. למיטב ידיעתי אני היוסיאל היחיד בישראל".
באנו לעשות שמח
יוסיאל (24) הוא בנם של שושי (עקרת בית) ושמוליק (בעל חברה ליבוא ושיווק מוצרי מזון וחומרי ניקוי), שהוא אחיה של ריקי כרמון (אשת חינוך), שהיא אמה של יעל (28). שניהם גדלו בחולון, אך כשיעל הייתה בת עשר והוריה התגרשו, היא עקרה למודיעין ("היינו מחלוצי העיר") ונרשמה לחוג לבלט שפעל בקרוואן.
"מגיל אפס אהבתי לרקוד, להתחפש ולהמציא תנועות, בלי לדעת שקוראים לזה כוריאוגרפיה", היא מספרת. "כשאמא חזרה מבית הספר היא שכבה לנוח ובארבע בדיוק, כשהתעוררה מהשינה, צעקתי, 'המופע מתחיל' ושתי האחיות הגדולות שלי היו הקהל. לימים הפכתי למנהלת של הסטודיו שבו גדלתי ורק לאחרונה עזבתי אותו, אחרי 18 שנה. הרגשתי שמיציתי, אבל לא פרשתי מריקוד. אי־אפשר, הוא בדם. אני מופיעה בלהקת 'טררם'. הם חיפשו רקדנית, על הדרך למדתי לתופף והתגובות של הילדים משמחות אותי נורא. במקביל לריקוד אני חולה על כדורגל".
כמה חולה?
"אני צופה אדוקה. בתור בת להורים גרושים, כדורגל היה החוויה שלי עם אבא, זמן האיכות שלנו. מדי שבת הוא לקח אותי למשחקים, בבוקר של הנוער ובערב גם. נראה לי שאבא (שלום כרמון, עובד בחברה ליבוא רכב) חשב שאני הבן שהוא לא זכה לקבל. אולי הוא קיווה שהג'וק הזה יעבור לי עם הזמן, אבל מכבי תל־אביב היא ה־קבוצה ואין כמו ללכת למשחק עם יוסיאל ועוד חבר'ה מהמשפחה".
היא שירתה ביחידת המחקר של חיל המודיעין ולומדת תקשורת ומדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב. "באמת לא ברור למה בחרתי דווקא בחוג הזה", היא מושכת בכתפיים, "וכנראה שזה מה שיקרה לי גם עם התואר השני, למרות שאני שוקלת מינהל עסקים. הלימודים לא תרמו בכלום לקריירה שלי כרקדנית, אבל העשירו אותי".
יוסיאל, לשעבר כדורגלן בהפועל אזור, העביר את שנות התיכון במגרש יותר מאשר בכיתה, וכבר שבע שנים הוא צמוד לבר מולה, שלמדה איתו בשכבה. "כן, שבע שנים", הוא מודה באשמה. "ראיתי אותה באחת ההפסקות, שלחתי לה הודעה ברשת החברתית של בית הספר, התחלנו לדבר קצת בטלפון ולא שמנו לב איך הזמן טס".
זה לא משעמם לצאת כל כך הרבה שנים עם החברה הראשונה?
"אילו היה לי משעמם כנראה שזה לא היה קורה. חוץ מזה, בר היא בחורה רצינית. לומדת מדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, עובדת במוזיאון הילדים בחולון וגם מדריכה במרכז המבקרים של הכנסת. שווה־שווה".
אחרי שלוש שנים בגבעתי ("כלוחם ומפקד, בצוק איתן הקפיצו אותי ל־20 ימי מילואים, שמתוכם ביליתי שמונה בתוך עזה, גם כן בילוי"), יוסיאל הצטרף לאחיו הגדול שפתח את "פיצוחי נאמן" באזור. "זו לא פיצוצייה של 'היי, אחי, תזרוק לי גרעין', ואין שם וייב של 'שניים בעשר'", הוא מייחצן. "זו חנות ענקית, עם הרבה מחלקות, ונקייה כמו בית מרקחת". במקביל הוא למד בשני קורסים של משחק מול מצלמה. "תמיד הייתי הליצן ורציתי לבדוק אם יש לי סיכוי כשחקן", הוא מסביר. "הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. זה עולם יותר מדי תחרותי ואין בו עתיד מזהיר, אז נרשמתי למכינה למינהל עסקים. אבל!" הוא מניף את זרועו בתנועה דרמטית.
מה קרה?
"דקה לפני תחילת הלימודים הודיעו לי שאני ויעל סגורים ל'מירוץ', ויומיים אחרי שחזרנו לארץ קיבלתי ביצים ללמוד משחק באופן רציני. שם, ב'מירוץ', הבנתי שהשיקולים שלי נגד משחק היו ריאליים ונכונים, אבל הם לא עזרו לי להתגבר על התחושה המתמדת של חוסר מיצוי עצמי. יכולתי להמשיך את החיים בסבבה, בין פיצוחים למינהל עסקים, אבל כל הזמן קיננה בי ההרגשה שאני יכול לעשות יותר. זהו, סגור, התקבלתי ליורם לוינשטיין".
יעל ויוסיאל, נכדיו של סבא יוסף שנפטר לפני עשר שנים, הם שתי טיפות מהים הגדול שכולל 23 בני דודים (לסיכום הזה הם הגיעו אחרי שחישבו את המספר על האצבעות), שאם מוסיפים להם גם את בני הזוג מהווים חמולה גדולה אפילו יותר. "כשאנחנו מחליטים לצאת לוויקנד בבית מלון", הוא מדגים, "אנחנו לא מזמינים חדרים, אלא את כל המלון".
חמולה פרסית?
"סבא נולד בפרס, אבל אנחנו לא פרסים הארד־קור, עם השפם וכוס תה עם קוביות סוכר ושטיחים בסלון ובבגאז'".
"לא שאנחנו נושאים את דגל הפרסים", היא מוסיפה. "אמא של יוסיאל מרוקאית ואבא שלי טורקי. יוסיאל לא מדבר פרסית, אני קצת מבינה".
"ב'מהנשמע' שלי", פותח יוסיאל.
סליחה?
"בווטסאפ שלי יש מיליון קבוצות של 'בני דודים' ו'ערב בני דודים' ו'שבט נאמן' וכולנו מעורבבים כל הזמן", הוא מבליע חיוך. "אני לא יכול להישבע שמדי יום אני מדבר עם כולם, אבל הקשר הדוק".
נורית, אחת מבנות הדודות, הייתה זו שדחפה אותם לריצה הזוגית. "הרבה מלהקים צילצלו אליי בעבר", משוויצה יעל, "הזמינו אותי 'להישרדות' ול'אח הגדול', אבל 'המירוץ' תמיד הייתה באוויר. נורית אמרה, 'שניכם צריכים ללכת ביחד', ויום אחד היא הודיעה, 'רשמתי אתכם'. אז צילצלתי ליוסיאל, תפרנו ארוחת צהריים ואחריה נכנסנו לאודישן". כשיצאו ממנו, יוסיאל אמר, "היינו מה זה מעפנים, יכולנו לתת הרבה יותר בראש", אבל היא שמרה על אופטימיות. "למחרת, כשראיתי שיחה לא מזוהה, ישר אמרתי שזה מ'המירוץ'", היא נזכרת. "כשבישרו לנו שעברנו שלב אמרתי, 'אין מצב שאנחנו לא בפנים'. נכנסנו באווירה כיפית של באנו לעשות שמח".
אחרי שקיבלו אור ירוק התיישבו השניים לשיחת הכנה. "סיכמנו בינינו שלא נדבר על פוליטיקה ושגם אם מישהו בסביבה שלנו ידבר על פוליטיקה אנחנו נימנע", נזכר יוסיאל.
"גם סיכמנו בינינו שתמיד נישאר גב אחד", יעל מוסיפה. "הבטחנו להורים שלנו שלא משנה מה יהיה, תמיד נישאר בני אדם".
זה לא מובן מאליו?
"התחרות והאדרנלין עלולים להוציא ממך כל מיני דברים, ולכן החלטנו שלא נפתח פה על אחרים. החלפנו בינינו הערות על הביצועים של אחרים, אבל עובדה, לא ירדנו לרמה של לשון הרע. ביצענו את המשימות בלי לדרוך על אחרים כדי להקדים אותם בדקה".
"בשבילי זה היה הרבה יותר מלהיות הגון וישר", מוסיף יוסיאל. "כל הזמן הזכרתי לעצמי את המשפחה הקרובה והמורחבת, וזה מה שהנחה אותי. לא לעשות בושות לאף אחד".
הכבשים השחורות
האתגר שלהם היה ברור - להגיע למקום הראשון - אך הוא לא מנע מהם לשרטט קווים אדומים. יוסיאל החליט שלא יבצע משימת קעקועים ("לא מטעמי דת, מתוך כבוד להורים") ויעל הודיעה שלא תשתתף במשימה שכרוכה בעישון ("במשפחה שלנו יש היסטריה מסיגריות").
היה קשה?
"יש כל מיני סוגי קשיים", מהרהרת יעל. "יש קושי שמתעורר כשהמשימה תלויה במתחרה אחד והשני לא יכול לעזור. זה קרה לנו בנמיביה, במשימת הג'ירפות. התחפשתי לג'ירפה, עם קביים, והייתי צריכה להרים דליים בעזרת הראש כשהעיניים שלי מכוסות. והוא לא היה יכול לעזור לי, רק לכוון".
"ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה", יוסיאל משחזר את הרגע ההוא. "משימת יחיד שוברת בעיקר את הפרטנר שעומד ממול ומעודד. כשיש משימה זוגית אתה יודע שיש מי שיעלה אותך".
"והיו קשיים עם הנהגים", היא מוסיפה. "ברומא, באזור תעשייה, התברברנו בנסיעה בגלל שהיעד היה במקום שהכניסה אליו הייתה מותרת רק להולכי רגל. גם במדבר בנמיביה הלכנו לאיבוד באשמת הנהג. השרירים שלי נתפסו מרוב שהייתי לחוצה. בדרום־קוריאה הנהגים לא ידעו מילה באנגלית והם לקחו אותנו לנסיעה של שעתיים, לך תדע שזה לא לסוף העולם".
"גם הרגע של חשיפת לוח ההצבעה לא נעים", הוא מוסיף. "חמש פעמים הצביעו נגדנו. זה לא מחמיא להפוך שוב ושוב לכבשה השחורה". ויעל מהמהמת מתחת לאף שהיא לא תשכח את המתחרה שקראה לה "ערמומית" ו"נחשה".
מה למדתם על עצמכם?
"חשבתי שאני פייטרית שלא רואה בעיניים, ומול הטלוויזיה גיליתי שאני בכיינית ברמות־על. אפילו רון שחר שאל אותי, 'על מה בכית היום?' אולי בזכות זה אקבל קמפיין לטישו".
יוסיאל: "למדתי שאני הרבה יותר תחרותי ממה שחשבתי וגם כמה אני אוהב את הבת דודה שלי".
איך הפכתם לזוג המצחיק של התוכנית?
"יש בינינו חלוקת עבודה", יעל מגלה. "יוסיאל עושה שטויות ואני צוחקת מהן כמו משוגעת". והיא מדגימה צחוק מתגלגל, שאכן מדביק את הסביבה.
"אצלי זה טבעי", הוא מעיד. "תמיד הייתי המוקד של הצחוקים, אני אוהב להיות כוכב, אבל עם יעל זה אחרת. לפעמים זרקתי בדיחה ברמה חמש, ובזכות הצחוק של יעל היא עלתה לשמונה. אני מקווה שלימודי המשחק יוציאו ממני את הצד הדרמטי שמתחבא מאחורי הקומי".
במשך חודש וחצי אינטנסיביים הם ישנו באותו החדר, מיטה ליד מיטה, ועכשיו הם חולמים על המיליון שיתחלק ביניהם שווה בשווה ("אם אזכה, אתחפש למיליונר אמריקאי ואקנה ציוד לחיילי גבעתי", הוא מכריז, בעוד יעל חולמת על פתיחת סטודיו עצמאי לריקוד) וגם מתרגלים לחיות בנפרד. יוסיאל חזר אל זוגתו בר, ושבועיים אחרי הנחיתה הם יצאו עם יעל לבלומפילד, למשחק של מכבי. "זה היה המשחק הראשון שבר ראתה, אז תיווכתי לה מה קורה על המגרש, כדי שלא תריע במקומות הלא־נכונים", מספרת יעל. "בסוף המשחק יצאנו לחגוג עם עוד בני דודים, ובחור שמכיר אחד מהם ניגש לשולחן שלנו. קוראים לו אייל בן שלוש, הוא בן 31, עורך דין. הוא כבר הכיר את כל המשפחה".
מי מבין שניכם יהיה הראשון שיתחתן?
"הוא!" יעל מצביעה על יוסיאל. "בר לא תחכה לו עוד הרבה שנים".
"את!" הוא טוען. "הקשיו עליי. בעצם, גם הפיצוחים!" *
לפנייה לכתב/ת 
