צר עולמם כעולם נמלה

הציונים הנמוכים ביותר שהושגו בבחינות הבגרות השנה הם בספרות ובהבעה. לכך מצטרפת העובדה שמספר היצירות הספרותיות הנלמדות בעשורים האחרונים קטן ביותר ממחצית. נתונים עגמומיים אלה הם המראה השבורה שבה משתקף עתידנו, שיהיה אולי רווי במספרים ומסכים ונוסחאות וקידודים, אבל סוף טוב, אם תשאלו אותי, לא יהיה לו.

אין זה סוד שתחום מדעי הרוח, והספרות כחלק ממנו, הולך ונשחק לא רק במערכת השעות השבועית של ילדינו (השנה, למשל, בישרה לי בתי, תלמידת י"א, ש"אנחנו לא לומדים ספרות". למה? ככה), אלא גם במערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות במשרד החינוך. השאלה היא לא מדוע זה קורה – על כך אפשר ללהג ימים ושבועות – אלא מה המגמה הזו תעולל למבנה הנפש ולארגז הכלים המנטלי והתרבותי של הדור שאמור לשאת על כתפיו את המשך קיומנו כחברה וכמדינה.

הרי כל כך הרבה ממה שנדרש לנו כדי להתנהל במציאות אנו לומדים מהספרים – העלילות, הדמויות, המשברים והקונפליקטים – שמשקפים לנו לא רק את חיי גיבוריהם אלא את כל אלה כפי שהם מתקיימים ובועטים בחיינו ובנפשנו שלנו.

כיום אני יודעת שכל כך הרבה לקחתי אל החיים עצמם מהגיבורים והמצבים שנחשפתי אליהם במהלך שיעורי הספרות בתיכון: מ”העיוורת” של יעקב שטיינברג למדתי לא לפקפק בתחושת הבטן שלי, וילי לומן מ”מותו של סוכן” הסביר לי כמה אייג'יזם כואב הרבה לפני שהכסף זרק בשיערי, דליה רביקוביץ' הכינה אותי לכך שלפעמים “גם סלעים נשברים”, ומ”כתונת פסים לבש הגן” של אִבן עזרא אימצתי את התובנה שהבגדים עושים את האדם. עגנון שיכנע אותי שאובססיות יכולות להפוך את עולמך, ומהמינגוויי למדתי שהמלחמה האמיתית היא עם עצמך.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל הנקודה ברורה: הספרים שאנחנו קוראים והגיבורים הספרותיים שאנחנו רצים בעקבותיהם דף אחרי דף הם בעצם הדרכים הקצרות ביותר אל עצמנו. וכעת, כאשר הדרכים נלקחות פחות (היי רוברט פרוסט), פירוש הדבר שיש לנו פחות ופחות ידיים לבחוש בעזרתן בהוויה האנושית ופחות תחנות עצירה שבהן נוכל להיחשף למנעד הצלילים של נפש האדם על לבטיה וטלטלותיה – בין טוב ורע, חמלה ואכזריות, התעלות והזדהות, שפיפות קומה ורוממות הרוח – שלא לדבר על השחיקה הבלתי נמנעת של השפה וההבעה, שגם היא תוצאה של הפיחות במעמד הספרות.

נדמה לי שגם בסיוטי השחפת המייסרים ביותר שלה, לא דמיינה רחל המשוררת שדווקא שורותיה האלמותיות ייהפכו להיות ההמנון של דור הסלפי: "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". √