לפני כחצי שנה פורסם כי המפכ"ל רוני אלשיך שכר עבור המשטרה בסכום של 800 אלף שקל חברת יחסי ציבור פרטית, כתוספת למערך הדוברות הרגיל הכולל 90 תקנים. אחרי קריאת דו"ח הסנגוריה הציבורית לשנת 2015, שהתפרסם בתחילת השבוע, נראה שגם צבא שלם של יחצנים לא יצליח לשפר את תדמיתן הציבורית הן של המשטרה והן של הפרקליטות.

מהדו"ח עולה כי מערכת אכיפת החוק – המשטרה והפרקליטות – הציבה לעצמה כמטרה מרכזית את שלילת חירותם והפללתם של אזרחים רבים ככל האפשר. מנגנון רב־עוצמה שעושה שימוש מופרז בנשק המשפט הפלילי, גם כאשר קיימות חלופות משפטיות וחברתיות יעילות ומוסריות יותר.

לפני כשבוע הודה אלשיך כי המשטרה נוקטת ב"שיטור יתר" כלפי האוכלוסייה האתיופית. "שיטור יתר" הוא ביטוי סטרילי להטרדות, חיפושים, פשיטות, עיכובים ושיבושים אחרים של חיי אוכלוסיית מיעוט. אלא שהמפכ"ל היה צריך להכריז באותה הזדמנות שבנוסף ל"שיטור יתר" המשטרה מפעילה כלפי האוכלוסייה האתיופית ואוכלוסיות מוחלשות אחרות בישראל גם "מעצר יתר".

באופן פרדוקסלי, מאז חקיקת חוק סדר הדין הפלילי, המכונה גם "חוק המעצרים", בשנת 1996 – חוק שמטרתו המרכזית הייתה לצמצם ככל האפשר את מספר המעצרים הן לצורך חקירה והן עד תום ההליכים – מספרם רק הלך וגדל. מנתוני המשטרה עולה כי בעוד שבשנת 1998 התבצעו כ־38 אלף מעצרים, בשנת 2015 המספר טיפס לכ־62 אלף.

את העלייה הדרמטית במספר המעצרים שביצעה המשטרה מ־2011 עד 2015 ניתן לייחס למדיניות המכוונת של המפכ"ל הקודם, יוחנן דנינו, שהציב את מספר המעצרים עד תום ההליכים שמבצעת כל יחידה כמדד מרכזי לבחינת יעילותה. ואכן השוטרים, חדורי מוטיבציה, מילאו את הוראות מפקדם ומספר האזרחים שנעצרו עד תום הליכי המשפט זינק.

חלק ממעצרים אלה הם מעצרי שווא של אנשים ללא עבר פלילי, חלקם בעלי מוגבלויות נפשיות ומגבלות אחרות. אגב, פרקטיקה מתרחבת אחרת של המשטרה היא הפשטת קטינים ואנשים ללא עבר פלילי במהלך חקירתם במשטרה – הליך שמטרתו העיקרית אינו שמירה על שלום הציבור אלא השפלתו של הנחקר.

התמונה המתקבלת מהדו"ח, אפוא, היא של ריבוי מעצרים מיותרים וטראומטיים, שניתן היה למצוא להם חלופות אנושיות יותר, ומדיניות מעצרים שפוגעת ביעילות ובהוגנות ההליך המשפטי וביכולתו של העצור להגן על עצמו.

חלק מהדו"ח עוסק במה שמכונה "פשעי עוני", כלומר הפללה של עניים ומוחלשים (כותבי הדו"ח מציינים שהם מתרשמים שחלה ירידה בהגשת כתבי אישום בתיקים אלה). מדובר בהפעלת סמכויות המשפט הפלילי נגד המוחלשים ביותר בחברה – ביניהם עניים, בעלי מוגבלויות ואנשים מקבוצות מיעוט – שעברו עבירות כדי למלא צרכים בסיסיים ביותר לקיומם כגון קיבוץ נדבות, חיבור פיראטי לקו חשמל או צינור מים, גניבת מזון ופלישה לדיור ציבורי. ב"תיקי עוני" מופללים קורבנותיה של המדיניות החברתית והכלכלית, כאשר למעשה העבריין האמיתי הוא המדינה שמפרה את זכותם החוקתית של אנשים אלה לקיום מינימלי בכבוד ופוגעת בהם פגיעה נוספת באמצעות תיוגם באות הקלון של עבריינים.

מחקרים מצביעים על כך שקיים קשר הדוק בין עלייה ברמת העוני והאי־שוויון לבין עלייה ברמת הפשיעה. בישראל, אחת המדינות המובילות בשיעורי העוני והאי־השוויון במערב, חייהם של הנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי קשים דיים, ואין צורך שמערכת אכיפת החוק תפגע בהם באמצעות "שיטור יתר", "מעצר יתר" ו"הפללת יתר" – פרקטיקות שבחלקן הן בלתי חוקיות. √