#סליחה

אני מתנצל. למפרע, לאלתר ובדיעבד. לא התכוונתי לפגוע. לא הובנתי נכון. כוונתי הייתה סאטירית. אין לי בית אחר. כל העם יקר לליבי, ואחדותנו באחדותנו. ועכשיו (ולמפרע, ובדיעבד) אחרי שהתרפסתי, חזרתי בי ונתתי לאחרון הטוקבקיסטים את התחושה הוודאית שהאשכנזי המסוים הזה הפך מרצונו לשטיחון אמבט - האם אפשר, בבקשה, לקבל בחזרה את המפתח לקיוביקל שלי?

גזרו ושמרו התנצלות זו, היא בתוקף לעשר שנים קדימה, ניתנת לחידוש, ומתקבלת במאות - ואולי מיליוני - בתי עסק ואב ברחבי ישראל ואף בחו"ל. ואם היא לא, אני מתנצל.

כי התנצלות היא כל מה שנותר לשיח הישראלי להציע בעידן שבו רק תגידו, בטעות, במשתמע, במרומז או במפורש, את הדבר הלא־נכון (ואתם יודעים מהו הדבר הלא־נכון, גם כשהוא נכון) והסקוריטטה המקומית - או בגרסתה הנוכחית, הפייסבוקיטטה - כבר תדאג לגרבז אתכם לחתיכות. לקרוע אתכם לגזרים. ללעוס אתכם ממקומכם המבוסס באיזו צמרת שאליה הזעתם להגיע, ולירוק אתכם לצד הדרך.

התנצלות היא קרן המזבח שבה ניאלץ כולנו, במוקדם או במאוחר, להיאחז.

השבוע היה זה גידי אורשר, שהצהיר לאומת הפייסבוק כי "לא התכוונתי להתנגח כלל בישראלים ממוצא מזרחי" (בגרסה המוקדמת יותר: "היללנים המקצועיים מן המזרח") ושב לגבולו כמבקר קולנוע מוערך בגלי צה"ל.

ואורשר הוא רק קרקפת נוספת על חגורתו של ההמון הנוהם, המשמש כעת כערכאה השיפוטית הבכירה בישראל. קדמו לאורשר המתנצלים הבכירים אורנה בנאי ("לא הובנתי כראוי"), ענת וקסמן ("מתנצלת על הטון, אני חיה בסיוט"), עודד קוטלר ("לא התכוונתי לדבר על מחנה הימין"), בנימין נתניהו ("אנשים רבים נפגעו, וניתן להבין זאת. אני התנצלתי על האופן שבו הובנו דבריי") ועוד רגע וגם גידי גוב היה נדרש לחזור בו מהפרומו ההוא.

הגבר היחיד שנותר עומד מבלי להתנצל, יאיר גרבוז המקורי, עומד כעת לצד גבר נוסף שלא מתנצל: משה קצב. הראשון לא מתנצל כי אין על מה; השני לא מתנצל כי יש.

העניין הוא ששיח ציבורי שבו ניתן לומר כל דבר אישי ונוקב, ואז את היפוכו הגמור תחת הכותרת "התנצלות", עובר רידוד מוחלט ומתחיל לגעת באבסורד. אם כל נדריי - וציוציי, ופוסטיי והתבטאויותיי - לא שרירין ולא קיימין רק כי ביקשתי סליחה ואז אמרתי ההפך, מה הטעם בעמדה כלשהי בכלל? ולמי להאמין? אם כל יום בישראל הוא כיפור, וכל ביטוי תקף מיום כיפורים זה ועד יום הכיפורים הבא - מחר או בעוד שבוע - האם ניתן לייחס למישהו כוונה כלשהי בכלל? ומה כל זה אומר על כישורי הניבוי של נפתלי בנט, שהשיק את הקדנציה הנוכחית בקביעה המופרכת "לא מתנצלים"?

התוצאה, לאורך זמן, היא הרחבת מדיניות השב־ואל־תעשה הישראלית למדיניות שב־ואל־תדבר. המעשים המשמעותיים לא נעשים ממילא, והדיבורים המשמעותיים הפיכים ממילא. זו עמדתי העקרונית, ועימכם הסליחה; התכוונתי לההפך.