שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אנה ארונוב. צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 06.09.2016
    ישראליאנה
    צילומי עירום והקשיים של רוסיה להתרגל לדמוקרטיה. סגירת הסטודיו אחרי שהושלך לשם רימון יד והסרת האחריות שמאפשרת האמונה באלוהים. אימהות יחידנית והחתירה הישראלית לבינוניות. ואלס עם אנה ארונוב
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    לפני חצי שנה הושלך רימון יד לחדר הכושר בהרצליה פיתוח, שבו הפעילה אנה ארונוב את הסטודיו שלה לריקוד. "לא משהו שקשור אליי, כמובן", היא מספרת, "אבל בדיוק הייתי שם. בום, עשן, הלם. הלם. מכבי אש ומשטרות. לא הבנתי מה קורה. ובאותו רגע אמרתי, אני לא חוזרת למקום הזה, כי הוא מסוכן.

     

    "ואז הלכתי הביתה ועצרתי לרגע. אני ממש לא אדם מאמין, אבל זה היה כמו סימן, ווייק־אפ קול: כנראה שאני צריכה להפסיק עם זה! פעם ראשונה בחיים שמתי הכל על הנייר: העבודה עם ילדים, הזמן, האנרגיות, הכסף - כמה אני באמת רוצה להיות שם? ואיפשהו ישבה גם המחשבה שזה לא מה שאני רוצה לעשות עוד 20 שנה".

     

    ככה סוגרים מפעל חיים?

     

    "כן. כי אני לא מאושרת במקום הזה. לא מצליחה לחיות באמת, כאילו אני רצה על הליכון, לא רואה ימינה ושמאלה. אז מתי אני חיה? שישי עובדת, שבת תחרויות, בקיץ מחנות אימונים, ערבים עם שמלות - אין לי חיים! אפילו החברים הפסיקו להזמין אותי כי 90 אחוז מהזמן אני בעבודה. עצרתי ואמרתי, הנה, אני סוגרת את הסטודיו, הדבר המרכזי בחיים שלי. והרגשתי הקלה. חצי שנה אחרי, אני שלמה במאה אחוז עם ההחלטה. ומה יהיה הלאה? אין לי מושג. רק יודעת שאני מוכנה לקפוץ למים העמוקים".

     

    עכשיו, היא מספרת, היא מעבירה שיעורים פרטיים בלבד, רק למבוגרים, במרחק פסיעה מהבית. אלא שזו הישראליות הנודניקית הזו, שלא נותנת לה לנשום, שולחת ידיים פולשניות, אל הגוף ממש. כאלה אנחנו, מגעילים: בתחילת הדרך התעסקו בחזה שלה. שנים אחר כך עבר הדיון למטה, וביתר דיוק, אל הרחם, בעקבות אמירתה בעיתון זה לאחרונה, כי תשקול להביא ילד גם בלי בן זוג.

     

    "ולחלק מהאנשים זה פשוט בא מאוד לא טוב", היא מספרת, "קיבלתי תגובות מאוד קשות. אני לא באה ממקום מתנשא, אבל אנשים בישראל פשוט מתפתחים בדרך קצת אחרת. לאמא שלי זו הייתה בושה שבכלל דיברתי ככה. ואני לא מאשימה אותה, היא מדור אחר, ועוד מברה"מ הסובייטית, שבה הצלחה באה כשאת נצמדת לדרך האחת ולא סוטה ממנה, דרך של חופה, ילד, ואם לא יהיה טוב - נילחם. במקום: האם יהיה לך טוב? האם יהיה לילד טוב?

     

    "ומצד שני, תל־אביב. כאן מותר להעז ולחשוב אחרת. ובבית קפה שלי קיבלתי מיליון חיזוקים. לא רק על להביא ילד בלי בן זוג - על גידול ילדים בכלל. נשים היו מדברות פעם על ילדים בנוסח, 'זו אהבה אולטימטיבית וללא תנאי וזה משנה את החיים וזה קסום', וכו' וכו'. אז הכל נכון - אבל לא פחות מזה אני שומעת היום גם, 'אל תמהרי. ו'זה נורא קשה ומגביל'. כבר אין בושה להגיד, קשה להיות אמא. פחות מציגים את זה כאידיאל רומנטי. ואני גם מכירה נשים שבוחרות לא לעשות ילדים. לפני שבע־שמונה שנים הייתי אומרת, 'מי האישה הזו ולמה בכלל היא חיה?' היום? מבינה אותה. זה לגיטימי".

     

    ואת?

     

    "אם היה לי בן זוג היום, ילד כבר היה על השולחן. וכן, אני עדיין במקום שנורא בא לי זוגיות, אבל משוחררת לגמרי מהחיפוש הזה. ומאמינה שדברים יקרו לי פתאום. ואם עוד שנה, שנתיים, חמש, זה לא יקרה - לא חייבים בן זוג כדי להיות אמא".

     

     

    לטובת מי שלא היה כאן בעשור האחרון: ארונוב, 34, נולדה בקירגיזסטן, רפובליקה במרכז אסיה ואז עדיין חלק מברה"מ. בית הישגי, ממושמע וקשוח, חטפה קצת פה ושם, תלמידה טובה במתמטיקה־פיזיקה. בגיל 18 עלו ארצה, וקשיי הקליטה הטיפוסיים של הוריה גרמו לה להתבגרות מואצת ושחרור אל הישראליות. "עליתי מספיק מאוחר, הסיפורים של 'רוסי מסריח' ו'רוסייה זונה' היו עשור לפניי", היא מספרת.

     

    ב־2005 החלה לככב בתוכנית 'רוקדים עם כוכבים'. הכריזמטיות השופעת, בצד הרצינות, יכולת ההבעה הלא־מכופתרת או מתחנפת, בצד המראה המצודד, הפכו אותה לטאלנט מבוקש שם במשך שנים. ובהמשך טבעי, קריירה משגשגת של מורה לריקוד, פה ושם משתתפת בריאליטי כמו 'הישרדות', מיזם אופנה על אש קטנה, וכל הזמן יקירת מדורי הציבור.

     

    איפה את בוויכוח העדתי הלוהט? אשכנזייה, רוסייה, אולי מזרחית, בגלל מרכז אסיה?

     

    "קודם כל, מסוכן להיכנס לעניין הפוליטי הזה, כי הכל נעשה מאוד מוקצן, חלוקה לשבטים, לא רק אשכנזי־מזרחי, גם שמאל־ימין, חילוני־דתי - ונהיה לא בסדר להשמיע את דעתך. אנשים פשוט מפחדים להביע את דעתם כי זה לא לגיטימי. אנחנו אמורים להיות מדינה דמוקרטית, וזה מלחיץ, כי דוחפים אותנו לפינות.

     

    "מבחינת הזהות שלי, אני ישראלית ורוסייה. נדמה לי שההתייחסות כאן לרוסים היא כקטגוריה נפרדת, אני לא מרגישה שייכת לאשכנזים פרופר או למזרחים. אני מודה שבשנים הראשונות בזתי לרוסיות שלי, היה חשוב לי להרגיש ישראלית. היום אני חוזרת אליה. יש לי מספיק ביטחון כדי לאמץ את המקום הרוסי. כי לנצח אהיה רוסייה".

     

    שזה אומר מה? סדר, משמעת, חינוך לתרבות?

     

    "כתבתי לאחרונה שנמאס לי להתנצל על זה שאני 'לא משחררת', 'לא אנושית', 'רוסייה חסרת רגש', 'לב קר'. תקשיבו: אם אני רצה, כי זה התחביב שלי וטוב לי בו - אז אני רוצה לרוץ הכי מהר שאפשר, ואני אקח מאמן פרטי, ותחרויות, וגביעים בבית. אבל אני מקבלת ממול תגובות נוסח, למה את עושה את זה? את לא יכולה סתם לרוץ? תשחררי, אחותי!

     

    "ואז נפל לי האסימון: אני אוהבת להיות טובה! ה'רוסיות' הזו היא שאיפה להצטיינות. ואל תנסו לגרור אותי לבינוניות כי זה מה שנוח לכם. אני שמה לכם מראה מול הפרצוף, שאתם לא יכולים או לא רוצים להסתכל בה - רק אל תפילו את זה עליי. כן, אני בוחרת להיות הכי טובה במשהו, ואני צריכה להפסיק להתנצל על זה".

     

    קראת את צ'כוב?

     

    "לא רק את צ'כוב. פתאום 'צ'כוב' נהיה שם קוד להתנשאות, אני מתנשאת בגלל שקראתי. זה כל כך מעוות! כן, הגעתי ממקום של תרבות קריאה, ואני גאה בזה. אתה יודע איך הרגיש לי טוב, למשל, להגיע לפריז, אחרי שכל הילדות קראתי סופרים צרפתיים, שכתבו על מונמארטר? זו מתנה שההורים והחינוך הרוסי נתנו לי. זו גם השפה שבה אני קוראת עד היום. מקום של פנאי ודמיון".

     

    וגעגוע?

     

    "לא. מאז שעלינו ארצה ביקרתי רק פעם אחת וזה עשה לי לא טוב. נראה לי קטן ואפור. אבקר שוב בהמשך. אבל אין בי געגועים. פשוט, אני פה. אני אדם שלא חי את העבר (צוחקת) צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוג! ברצינות: אם מישהו חי את העבר, כמו אנשים מבוגרים, כנראה משהו לא בסדר איתו".

     

    את מסתכלת מה קורה במולדת שלך?

     

    "כן. המשטר של פוטין, ואסור לגייז להתנשק ברחוב - זה מטורף. אבל יש בשיפוט כלפיהם גם משהו לא פייר. אנשים עברו ממשטר קומוניסטי, בתוך 20 שנה, לדמוקרטיה - והם לא היו מוכנים לזה. נדמה לי שהעם הרוסי עדיין צריך שיכוונו אותו, וייקח לו עוד כמה עשרות שנים כדי להתנקות. זה היה מהיר מדי, 'בואו תחליטו, כי אף אחד לא אומר לכם יותר מה לעשות' - והרוב פשוט הלכו לאיבוד.

     

    "אבל למה רק רוסיה? גם פה זה קורה. אנשים בוחרים בדת כי לא פשוט לבחור בעצמך. רוב האנשים כנראה צריכים את זה. זה מסיר הרבה אחריות מהחיים".

     

    בגיל 16, שם, היה לך רומן עם צעיר מוסלמי. יכולה לנחש איך דבר כזה היה עובר כאן היום, עם בנצי גופשטיין ולהב"ה ומקהלת הטוקבק?

     

    "למה, תראה את יוסף סוויד ועדי שילון. זה אפשרי. ובעיניי זה כמובן לא מרגיש מעוות. ואם הבחור שאני אוהב לא יהיה יהודי, אז אמא שלי תתבאס - אבל זו הבחירה שלי. אני מאוד משוחררת שם. לא מגבילה את עצמי, 'הנה, אני יהודייה, אז הוא חייב להיות יהודי'. רק בוא נהיה מציאותיים, זה לא שאני פוגשת פה יותר מדי מוסלמים" (צוחקת).

     

    היית קרובה בכלל ליהדות?

     

    "אף פעם. חונכתי על דרווין: אנחנו באים מהקוף, דרך הרבה עבודה קשה. ואז אתה מגיע למדינה שבה לומדים תורה, ומספרים לילדים שהאדם נברא אחרי שישה ימים! רגע, מה הגיוני פה? אז היום זה מרגיש לי כמו אגדה מקסימה, כתובה מהמם, שאולי גם מובילה אנשים לערכים טובים. ומאוד נוח לאנשים שיוליכו אותם".

     

     

    ארונוב מעדיפה להותיר בצד עניינים פחות נעימים. כמו למשל העובדה שחויבה, ביחד עם שותפה דני יוחטמן, לפצות בסך 230 אלף שקל את משכיר הסטודיו הקודם שלהם, בגלל שלא מצאו שוכר חלופי בטרם עזבו את המקום. "בסדר, עשיתי טעויות. אני לא אוהבת לדבר על כישלונות, למרות שלא גנבתי מאף אחד. פעם נורא התביישתי בזה כי היה לי קשה לא להיות טובה במשהו. אז בסדר: יש שיעורים שעלו לי הרבה כסף", היא אומרת.

     

    או למשל תעשיית ההשקות. ארונוב נמצאת על הגלגל הזה, פה חונכת מותג קוסמטיקה, שם מחייכת עם שעון נחשק. "זה סוג של עבודה, כן", היא מודה, "אבל אני לא חושבת שיש מקום לפרט, איך זה עובד בדיוק, מי מזמין ועל מה מסכמים. בעיניי, זו שאלה לא פיירית".

     

    בצד אלה היא גם מתחזקת את עצמה ברשת, בין היתר בחשבון אינסטגרם מתוקתק להפליא עם מיליון עוקבים. מה שמוליך אל השאלה הבלתי נמנעת, "שאלת מדונה": האם היא לא משחקת בעצם לידיו של העולם הגברי, שאוהב לראות אותה יפה, ורצוי כמה שיותר חשופה. עניין שעלה לאחרונה שוב כשנטלה חלק בפרויקט צילומים בעירום מלא.

     

    "כשאני בוחרת להצטלם בעירום, אני לא שואלת לרגע אם זה פמיניסטי או לא", יורה ארונוב. "פשוט: ראיתי צלמת שעושה אמנות מהממת, עניין אותי, היה לי מקסים ולא נכנסתי להגדרות. זה נוח לי, אני רוצה את זה - אני עושה את זה. מפריע למישהו או למישהי? אל תסתכלו על זה!"

     

    בעבר כבר העדת על עצמך שאת קצת שוביניסטית, לא?

     

    "וחטפתי, אוהו. לפעמים אני קצת שוביניסטית, וזה סבבה, אבל אי־אפשר לא להתייחס לזה שגדלתי במדינה מוסלמית מ-אוד שוביניסטית, עם דמות גבר מאוד ברורה ומקום מאוד מוגדר לאישה. זה היה שם, ואי־אפשר לקום יום אחד ולנקות את כל הסיסטם ולהגיד, היי, אני פמיניסטית!

     

    "אז אתה רואה, אני חיה לבד ומקבלת החלטות לבד והכי עצמאית ולא, אני לא צריכה גבר שיפרנס אותי בזמן שאני אעשה כביסה. אבל כן, יש עדיין משהו בדמות הגברית החזקה, עם עמוד שדרה, קבלת החלטות, מישהו להתייעץ איתו, שאני רוצה".

     

    ובכלל, מה יקרה איתך עוד חמש שנים? מריאליטי היית אמורה לעבור למשחק, לא?

     

    "לא. זה לא שלי. הרעיון קוסם אז הגעתי לאודישנים אבל הרגשתי מאוד לא במקום שלי. ועכשיו אני בדרך לצעד הבא. להכין את עצמי ליום שאחרי ההיריון, ליום שאני כבר לא בריקודים. עוד חמש שנים? פעם הייתי אומרת לך בדיוק. עכשיו? אין לי מושג מה יקרה איתי עוד שנה. ותשמע, נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מתראיינת בלי צורך לקדם שום דבר. אז באמת, הכל פתוח. איזה מקום נהדר".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 06.09.16 , 01:30