"אני מקלל כמו אמא, חרדתי כמו אבא. הייתי הילד הקטן שמסתכל על שני המפגרים האלה, יעל ואיתמר. בואי נגיד שיצאתי הכי נורמלי"
לא פשוט למצוא את הקול שלך בתוך המשפחה הכי צעקנית בארץ. אריאל פוליאקוב, חמוש באלבום בכורה ובזנקס בארנק, מת להוכיח לכם ולעצמו שיש לו את זה
"כשאבא היה על ערש דווי ישנתי איתו בבית חולים כל לילה", אריאל פוליאקוב לוקח שאכטה מהסיגריה. נשימה ארוכה, והוא ממשיך. "בלילה האחרון איתמר אחי ואני נשארנו איתו בחדר. ידענו שאלו הנשימות האחרונות שלו. שעוד כמה שעות הכל ייגמר. חבר שלי בא לבקר והביא כל מיני סוכריות ושוקולדים כאלה של חו"ל. איתמר ואני מתחילים לאכול בחדר של אבא ופתאום מתחילים להיקרע מצחוק! שבוא'נה, זה טעים! פשוט להיקרע".
מה המסקנה מהרגע הזה?
"שצריך לנסוע יותר לחו"ל! (צוחק) היינו שבועיים בבית חולים מסביב לשעון ופתאום הגיע משהו ששיחרר לנו איזו צ'אקרה. זה היה צחוק מתגלגל. כזה שאי־אפשר לעצור. ידענו שכבר אין מה לעשות".
צוכה ובוחק? צחוק שהפך לבכי?
"בדיוק. אחרי זה עצמנו עין לשנייה וכנראה אבא באמת הרגיש שמשהו השתחרר והוא יכול ללכת. הוא נשם את הנשימה האחרונה, ושם התעוררתי. קפצתי! הערתי את איתמר ואז הרגשתי ממש את הנשמה של אבא עולה למעלה ועף לי המוח, ממש הרגשנו נוכחות בחדר וראינו את הרוח שלו עולה למעלה".
הרגשת את זה שוב מאז?
"בטח. אצל אמא בבית. מדי פעם, ברגעים שיותר מדי חושבים עליו או מתרכזים בו. כאילו הוא עדיין פה. מדברים על חיים אחרי המוות? אז כן, אני מאמין בחיים אחרי המוות. מצד אחד קשה לחשוב שהוא תקוע פה, מצד שני אנחנו רק לא רוצים שיעזוב".
* * *
לכל אחד יש את הדרך שלו להתגעגע, ובמשפחת פוליאקוב תמיד חייבים להיות מיוחדים. הבת יעל התעסקה במותו של אביה, הגשש והשחקן ישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל, דרך טלוויזיה שהצליחה לקרוע מצחוק בזמן שהיא נוברת במקומות הכי כואבים. קודם דרך 'הכל דבש' המוערכת ולאחרונה גם דרך הדוקו־ריאליטי 'פוליאקובים', שהציג את חיי המשפחה כקרקס טראשי, לצד האובדן שכל הזמן רובץ לפתחו. עכשיו אחיה הצעיר, אריאל, עושה את זה בדרכו. את אלבום הבכורה שהקליט הקדיש לאבא שלו, שאותו הוא מכנה שם "גשש שהחוויר". קשה לו לדבר על זה בלי להיחנק מדמעות. "אויש, נו באמת!" הוא נוזף בעצמו. "ברגע שאני מתחיל לדבר על אבא הכל מתנפץ לרסיסים ואני נהיה כזה קטן".
כזה קטן, אבל הילד כבר בן 33. הסינגל הראשון שלו, 'עלה נידף', יפתיע את כל מי שצפה בעלילות המופרעות והוולגריות של השושלת: אריאל, שהוצג בסדרות של אחותו כסטלן ובטלן, מתגלה כמוזיקאי רגיש וסונגרייטר חף מציניות.
"כמו עלה נידף ברוח, פנס בודד, חצי תפוח/ על ספסל ברחוב. מחכה למישהו קרוב", כותב מי שבסדרות של אחותו מחכה בעיקר שיעבירו לו כבר את הג'וינט. הוא גיטריסט ותיק. כבר שמונה שנים שהוא מנגן עם מופע הארנבות של ד"ר קספר. גם עם בועז בנאי. מתפרנס משיעורי גיטרה ומהדרכת הרכבים צעירים. יש שכר דירה לשלם וגם ילדה בת שלוש, אלמה. האלבום הנוכחי הוא הניסיון הראשון שלו לעמוד במרכז, מתחת לפנס בודד. המהלך הזה לא בא לו בקלות: "גדלתי בשוליים", הוא תוחם את אזור הנוחות. "במקום שאתה מרגיש את הזרקורים, אתה כאילו קרוב אליהם, אבל אתה לא בפוקוס בפריים. ועכשיו, אחרי שנים שאכלתי את הראש לכולם, פתאום הרגשתי שאני רוצה את הפוקוס עליי".
כשאתה מדבר על שוליים אתה מדבר גם על המשפחה, שם אין פרחי קיר, או על המוזיקה?
"על שניהם. בתור הילד הקטן, במשפחה שלי לא התייחסו אליי. לא ספרו אותי. זרקו אותי אצל מטפלות ואצל הדודה בקיבוץ. כשהתחלתי לעשן כבר לאף אחד לא היה אכפת. לא ניסו אפילו להגיד לי להפסיק. בואי נגיד שלא שמו לי גבולות, אני גידלתי את עצמי. ובטח לא הייתי גונב פוקוס כמו האחים שלי (צוחק), להפך. במוזיקה הרגשתי שאחרי הרבה זמן שאני מנגן עם אנשים, הגיע הזמן שאני באמת אעשה את זה. זו גם הסיבה שבסוף הסכמתי להופיע ב'פוליאקובים'. שיכנעו אותי שזה טוב בשביל הקריירה שלי. בהתחלה לא רציתי להשתתף בכלל. שיכנעו אותי. אמרו לי - שמע, זה נורא יכול לעזור לך עם האלבום. אפילו כתבתי שיר נושא לסדרה שבסוף לא יצא, בלי קשר אליי".
בוא נידרש למה מבוים ומה מתוסרט ב'פוליאקובים'. למשל לאה שנירר, שמגיעה כספונסרית לאלבום שלך.
(נקרע מצחוק) "מה לא ברור? מחפשים ספונסר. ומי יותר טוב מלאה שנירר? חיפשנו מישהו נחמד, עשיר. היא הייתה נהדרת. רק חבל שלא השקיעה קצת כסף".
שם היא מתעניינת בך כי אתה הבן של פולי.
"זה קו עלילה מבוים אבל שגרתי. לא מעניין אנשים שאני כותב שירים, אלא רפש, מי רב עם מי במשפחה ומי עשה למי מה. התרגלתי. הראו את זה בסדרה, סבבה. אני בסדרה בשביל העניין שלי. ומעבר לזה הסדרה היא גם פלטפורמה לטפל בעצמנו".
תסביר.
"אחרי שאבא נפטר הרגשנו שהמבוגר האחראי הלך והכל בכאוס. היחסים בין האחים היו מאוד קשים בשנים הראשונות - כל אחד כל כך הזכיר לשני את אבא שלא יכולנו לסבול ולראות אחד את השני. זה היה נורא קשה. לקח לנו הרבה זמן - וטיפולים - להשלים עם המוות. לעבוד יחד עשה לנו מאוד טוב. התבגרנו לתוך זה. אני עדיין קורא לאיתמר שמן, ילצ'י המכוערת, אבל זה עד המוות".
ואתה?
"אני עדיין הסנג'ר. זה שמפילים עליו את כל העבודה השחורה".
ופולי? בסוף מה שנשאר ממנו בזיכרון הלאומי זה סרג'יו קונסטנצה.
"כן. זה קצת כואב. מצד שני בדור הצעיר כן יש כאלה שמכירים את הגשש. אבל יש איזו הרגשה שפולי נעלם, מסכים. בעיקר כי אין הכל ביוטיוב. זה מפעל חיים וגוף שאי־אפשר להתערב בהחלטות שלו", הוא מטעים את ההברות, "ובאמת עדיף שלא".
התערבות קטנה: מה קרה לכם עם שייקה?
(נבוך) "אנחנו לא בקשר".
מה קרה?
"החיים".
וואלה. זה לא היה סכסוך על כסף? על תמלוגים?
לא. רצו לראות משפחה. רצו לעשות הפסקה. זה היה מפעל שרץ 40 שנה ומיצה את עצמו".
הוא גם לא היה בחתונה שלך. לא הזמנת אותו?
"אז הוא לא היה בחתונה שלי. אפשר לחשוב. אף אחד לא ימות".
אחותך אמרה עליו בראיון: "אבא שלי נורא ספג ולא דיבר. זה גם עשה לו נזק, נזק נפשי. אתה שומר בבטן, מצייר תמונה שהכל בסדר ולא מוציא את הדברים. לפעמים זה בא על חשבון, שאתה מרצה" - מה זה אומר?
"זה טבוע אצל כולנו לשמור בבטן. היו שם יחסים מורכבים. זה יחסים של 40 שנה בוואן. את חושבת שאת יכולה להיכנס לשם? זה יותר מורכב מבעל ואישה".
ריקי גל טענה ששייקה ניסה להתעסק איתה בזמן שהייתה נשואה לפולי. אולי שם זה התחיל?
"מהההה? לא נכון! אני לא שמעתי על דבר כזה".
* * *
בן של אחד מאנשי הבידור המוכשרים והמצליחים שצמחו כאן רוצה להצליח בעצמו. אומר, תראו אותי. גם לי מגיע. הקלישאות בדבר הקושי העצום של חיים בצל ענק כותבות את עצמן. בתנאי השטח האלו, ברור למה לקח לפוליאקוב שלוש שנים להוציא את האלבום הראשון שלו, שנים עמוסות בספקות עצמיים והתקפי חרדה. "זה גם ירושה מאבא שהיה היפוכונדר, ויעל היא חרדתית - בואי נגיד שהקאתי דם כדי שהוא ייצא".
כלומר?
"חוסר הביטחון והפקפוקים ואז ההחלטה לגנוז כי זה לא מספיק טוב, ובמקביל נולדה לי ילדה לפני שלוש שנים. ותמיד יש את הצל של אבא, שאני מרגיש בעורף. אז גנזתי את החומרים. ואז שנאתי את עצמי מאוד. החלטתי לתת עוד צ'אנס למערכת היחסים הזאת (צוחק) ושמעתי שוב את החומרים".
ומה חשבת?
"שוואלה, זה בנזונה. יצא מאסטרפיס (צוחק)".
אז הנה. עכשיו הספוטים עליך. כמה זה מפחיד?
"חרדות מלוות אותי כל הזמן, אבל אתה לומד להיות מוכן להפתעות - זנקס בארנק, למשל. ועדיין להיות בפרונט זה פחד מוות. לעמוד ולהחזיק הופעה? אתה חושב שאתה עומד למות. בקספר הדבר הראשון שאנחנו אומרים למישהו מבחוץ שמצטרף זה: בהופעה - תהיה מוכן להכל. מלחמה על הבמה. וזה אשכרה ככה. אפוקליפסה. בואי נגיד שאחרי הופעת הבכורה לפני חודש הייתי חולה יומיים. זה שדה קרב שאין לך מושג איך תצא ממנו".
קצת כמו במשפחה שלך.
"לגמרי. הם היו אחלה אימון על הדרך".
דומה מאוד לאחותו הגדולה. גם במראה, גם בצורת הדיבור, גם בפה ג'ורה. איש מצחיק. לא דופק חשבון, גם לא לעצמו. כן מאוד, גם כשזה לא נעים, הוא מסביר שזה בגלל הטיפולים. גדל בבית ההוא בצהלה, עם זוג הורים לא קונבנציונליים, אם לשבור שיאי אנדרסטייטמנט. את אבא שלו, פולי, כולם הכירו ומכירים. אמא שלו, שוש, הפכה לדמות קאלט אצל מי שעוקב אחרי הסדרות של יעל, בעיקר בזכות יכולת מרהיבה בתחום הקללות. לא פשוט להיות הכי צעיר במשפחה כזו. "יעל ואיתמר היו ילדים שכל הזמן רבו מי תופס יותר פוקוס. כל הזמן דוחפים - אחד מתחיל לשיר והשנייה צועקת... ואני הילד הקטן שמסתכל על שני המפגרים האלה. בואי נגיד שיצאתי הכי נורמלי".
ואיפה אתה דומה להורים שלך?
"אני מקלל כמו אמא, חרדתי כמו אבא, וכמוהו מחטט בארון בלילה, מחפש איזה שוקולד. הילדה כועסת עליי שאני אוכל לה את החטיפים", הוא צוחק. "אני יותר דומה לאבא באופי. הייתי יותר צמוד אליו כילד. כשאיתמר ויעל היו קטנים זה היה השיא של הגשש. 30 הופעות בחודש. לא רואים את אבא. אני זוכר אותי בן ארבע צורח ודופק על הדלת שלא ילך להופעה. הייתי גמור מזה. בשנים אחרי זה אבא היה יותר פנוי, ואני הייתי שם צמוד אליו".
איזה בית זה היה?
"בית שבו אמא לא אמרה לי, 'אתה יפה, אתה חכם' - אבא תמיד היה אומר. 'אתה מוצלח.' תמיד היה נותן פידבקים. במשך שנים הייתה לנו תחושה שאמא לא ממש עזרה לנו עם כל ה'אתה אפס' ו'אוויל משריש'. היינו צריכים הרבה טיפולים כדי לצאת מהדימוי העצמי הנמוך והמושפל הזה. אבא היה המאזן. הוא אמר גם דברים אחרים".
התעמתת איתה? שאלת למה היא הייתה אמא כזאת?
"ברור. מאמא אכלנו מילים קשות אבל היום שלושתנו יכולים להגיד שהיא עשתה את המיטב ולהצטער על הפעמים שאמרנו לה דברים כאלה. בגיל 24 הלכתי לטיפול בגלל הדימוי העצמי הנמוך והבנתי את כל הטעויות של ההורים שלי. נורא כעסתי בהתחלה, זרקתם אותי, לא היה לך כוח אליי. אבא היה בהלם. הוא עשה הכל בשביל שיהיה לנו טוב ונצליח ונתרומם. גם אמא, רק שהיא לא ידעה לבטא את זה באהבה ובחום ובחיבוק. היום אני יכול להגיד שאמא היא האדם עם הלב הכי רחב שאת יכולה לדמיין".
איך זה מסתדר עם חוסר היכולת שלה להרעיף חום, לבטא אהבה?
"אולי בסדרה יש מפלצת שרק מקללת כל היום. אבל יש לה חיבוק אוהב וחום שאין לתאר... הכוונה שלה כל כך טובה, רק שלפעמים נפלט לה, קופץ לה מדי פעם זיק של טורט. אני יכול ללכת לסופר־פארם והקופאית תהיה ממוצא ערבי והיא תגיד לידה, 'אויש, אוי ואבוי לי, ראית מה זה? רק ערבים יש פה!'"
אוקיי.
"וזה ככה בכל מקום! אנשים שוכחים, או לא יודעים, אבל אמא עברה שני ניתוחים בראש, פלישות למוח. אחד בשנות ה־80. זה שינה אותה אישיותית מקצה לקצה. תחשבי שנכנסים לך למוח ונוגעים שם באיזה מקום, עושים קווץ' קטן. זה משפיע".
מה השתנה?
"פתאום הקללות. והחוסר טאקט. המון פליטות פה שצריך נורא להיזהר. (צוחק) פתאום נהיה לה אספרגר כזה. אבא נורא שמר עליה, ויעל החליטה לעשות מזה צחוק. בסופו של דבר זה היה רעיון לא רע. אנחנו לא מסתירים כלום". והוא באמת לא מסתיר דבר, גם כשהחשיפה לא מחמיאה לו. "הייתי ילד חרא", הוא מסכם בעדינות אופיינית. "כל מה שהאחים שלי עשו אני התחלתי יותר מוקדם: מסיגריות ועד לגנוב את האוטו בגיל 15 ולהשתכר. ילד קקה. הבאתי מערכת תופים ואכלתי להם את הראש. צרחות. צרחות. צרחות. חוזר הביתה ולא שם לב להורים והם מסכנים עם החרדות שלהם רואים אותך ככה - אוי ואבוי! אוי ואבוי אם אני אראה את אלמה ככה! אני אמות!"
זאת גם דרך לקבל תשומת לב ליד שני הילדים האחרים.
"לגמרי. הייתי צריך גם תשומת לב אחרי שזרקו אותי ממקום למקום כל הזמן. הייתי במרדף כל החיים אחרי חום. אני אדם מאוד אמיתי. אני שקוף. לא יודע לשקר. ממי רציתי חום? אולי מאמא. אולי מאבא. בעיקר הרגשתי שזה חסר".
למוזיקה הוא הגיע בזכות אבא שלו. "הוא קנה לי את הגיטרה הראשונה שלי. לפני כן הייתה בבית גיטרה קלאסית שהוא החביא בארון, אולי כדי שלא נשבור אותה כשהיינו הולכים מכות. ואז איתמר נסע עם הגיטרה לסיני ואיבד אותה. הלכנו יחד לכלי זמר. כל החנות מסתכלת עליו, כולם קופצים עליו. במקום שזה יהיה הטקס חניכה שלי, זה נהיה משהו שלו. זה השאיר איזושהי צלקת. היו שם איזה 20 אנשים שכאילו רצו לשמוע אותי מנגן אבל קלטתי שאיטס נוט אבאוט מי. השריטה הזאת ליוותה אותי משם".
ומה זה אמר מבחינתך אז, להיות הבן של?
"התחושה שהכל פסאדה. שכולם באים ומפרגנים לך מבחוץ אבל מאחורי הגב רק מלכלכים. שהוא לא בטוח מוכשר ולא בטוח מגיע לו והוא פה רק בגלל אבא שלו ובוא ננפנף אותו. אמרתי לעצמי שאולי אני לא באמת מוכשר. כמה זה מסריט? מאוד. זה סרט חיי".
את מה שמבחינתו היה סרט רע, הפכה האחות הגדולה למחצבת רייטינג. עד עכשיו כשהוא נזכר בעונה הראשונה של 'הכל דבש', שכללה את אבא שלו בתפקיד עצמו, הוא מתפלץ. בן דמותו בסדרה, שגילם איתי תורג'מן, היה סטלן, חרמן, שתיין ופחדן, לאו דווקא בסדר הזה. דמות שהיא בעיקר מקור לדאחקות ושק חבטות משפחתי. "זו הייתה הפעם הראשונה שיעל התחילה לעשות צחוק מהמשפחה ויצאתי מסומם ועם זונות וזה. הייתי ילד סטלן. הזונות? בואי נקרא לזה פיתוח עלילתי. אני זוכר שיצאתי עם מישהי והיא אומרת לי, מה פתאום סקס? אתה היית עם זונות! לא נעים בכלל. אבל יאללה, צחוקים. העולם מצחיק אז צוחקים".
אם יעל תחליט להמשיך לסחוט את הלימון המשפחתי - לא תגידו לה, די, תניחי לנו?
"עד עכשיו אמרנו די, כמה אפשר לסחוט את הלימון. אחרי 'פוליאוקבים' נהיה לנו כיף. הרשינו לעצמנו להתפרע עם הרעיונות והצילומים".
מה העיוות הכי גדול שיצרו הסדרות האלה לגבי הדימוי של משפחת פוליאקוב?
"שאיתמר הוא האח האחראי! שאני נפלתי לזונות ולסמים. אין ספק שיעל אחת הכותבות המוכשרות בארץ. אבל היא אוהבת דווקא להוציא את האחים שלה גרועים. אוהבת להשחיר".
יהיו עוד עונות?
"עוד לא ראיתם כלום".
* * *
נשוי לעדי, מנתחת התנהגות שעובדת עם ילדים אוטיסטים. "כמו שראית היא בטח טובה במקצוע אם היא חיה איתי".
דיברנו הרבה על ההורים שלך. איזה מין הורה אתה?
"בהתחלה בחרדות איומות. אתה מגיע הביתה עם הסלקל ומסתכל עליה ואומר מה עכשיו. בהמשך הייתי מאה אחוז, אבא למופת, עד שפעם אחת היא עפה לי מהעגלה. זו הטעות של ההורים המתחילים: מרוב שאתה בהיסטריה כשאתה יוצא מהבית, אתה לוקח תיק ומעמיס הכל, ומרוב שהעגלה כבדה מהתיק היא פשוט עפה אחורה ואני נבהלתי מזה. התחלתי לרעוד. אמרתי לעדי, טוב, נגמר! אני לא מוכן. כישלון. לא טוב. אל תשאירי את הילדה אצלי. לקח לי כמה חודשים להתאושש מזה... (נאנח) אבל הורות זה קשה. פתאום כל חתונה נהיית מסיבת השנה. כאילו, דייט! יוצאים!"
יעל דווקא מצליחה לתחזק אחלה חיים עם ילדים.
"זה סיפור אחר. יש לה צי של עבדים סביבה. יש לה יחס אינסטרומנטלי לדברים: שולחן, כיסא, מטפלת. אני לא כזה. אנחנו לא מצליחים להסתדר על פאקינג בייביסיטר - ליעל יש מטפלת לבוקר, מטפלת לצהריים, בייביסיטר לערב. מבשלת. היא בעצם אלכסיס מ'שושלת'. ככה אנחנו קוראים לה: או אלכסיס או עפרה".
על שם עופר ניסים?
"על שם עפרה חזה. נהיה לה קצת לוק כזה עם הזמן, נכון?"
לפנייה לכתב/ת 
