הילד הכי חכם בעולם

עוד לפני שהיה בן שנתיים, ג'רמי שולר קרא ספרים באנגלית ובקוריאנית. בגיל 5 קרא את סדרת "שר הטבעות" וכשהשתעמם מכל הספרים העבים האלה שנה לאחר מכן, התחיל להתעסק באלגברה, שורשים ונגזרות. כשהיה בן 11 לימד את עצמו כימיה, השלים בגרות תיכונית, וקיבל ציון 800 (מושלם) במתמטיקה, פיזיקה וכימיה במבחני הכניסה לאוניברסיטאות. ועכשיו, בגיל המתקדם, 12, מתחיל הילד מטקסס את שנתו הראשונה בבית הספר להנדסה של אוניברסיטת קורנל. בכך הפך שולר לסטודנט הצעיר בהיסטוריה של ה־Ivy League, רשימת העילית של האוניברסיטאות בארה"ב.

אמו של ג'רמי הגיעה לארה"ב מדרום־קוריאה ופגשה את אביו. שניהם מהנדסי חלל והם מעולם לא שלחו את התכשיט שלהם לבית הספר. "הבנו מהר מאוד שג'רמי לא ממש רגיל", אמרה אמו, האריי שולר. "בגיל שלושה חודשים", היא מספרת, "ג'רמי התחיל להשתעשע באותיות ומספרים, ובגיל 15 חודשים הוא כבר הכיר את כל האלפבית, וראה אותיות ומספרים בכל מקום, בפסטה, בעננים, בכוכבים ובאריחי החרסינה באמבטיה, מה שהפך את המקלחת בערב לאירוע ארוך ומסובך". בגיל שנה וחצי אמו הראתה לו את האלפבית הקוריאני, ולמחרת הוא התחיל לחבר עיצורים ותנועות להברות מה שהוביל מהר מאוד לקריאת ספרים בקוריאנית.

היה ברור להורים, שכל הספרים על גידול ילדים שהיו להם על המדף לא יכינו אותם לקראת מה שמחכה להם בבית. באופן מוזר הזכיר הדבר לאב, אנדי, את אמו שלו, שהייתה צריכה למצוא מסגרות ודרכי פעולה יצירתיות כדי לגדל את אחותו שנולדה עם תסמונת דאון. היה ברור שגם הם היו צריכים למצוא פתרון ייחודי למצב ייחודי. הרעיון להכניס את הילד לגן ילדים אף הוא נראה לא מציאותי. לראות את הפעוט שלכם סופג לתוכו כמויות עצומות כל כך של מידע במהירות רבה כל כך, מעלה כצפוי חששות מפני הבעיות שעלולות להיווצר במפגש עם ילדים אחרים.

"בגן השעשועים הוא היה מבועת כשראה ילדים אחרים מתרוצצים וצווחים", מספרת האריי, "אבל כשלקחנו אותו לחוגי מתמטיקה וקייטנת מדעים הוא היה מאוד ידידותי והסתדר עם כולם. אין לו בעיה עם אנשים, הוא מסוגל לגשת ולפתוח בשיחה עם כל אחד. הוא פשוט היה צריך סביבו אנשים עם תחומי עניין דומים לשלו". כשהיה ברור שמערכת החינוך במקום מגוריהם לא יכולה לתת פתרון לצמא הבלתי רגיל של הילד לידע, עצרה האריי שולר את הקריירה שלה כמהנדסת כדי שתוכל להגיד לילד "מי גאון של אמא" וגם להתכוון לזה.

"זה רק יעשה לו טוב". ג'רמי שולר והוריו

"חשבנו לשלוח אותו לבית ספר למחוננים, אבל בסופו של דבר החלטנו נגד זה, כי גם שם הקצב היה איטי מדי בשבילו". האריי היתה משוכנעת שהיא יכולה ללמד מתמטיקה ופיזיקה ברמת תיכון, אבל ג'רמי, כך התברר, לא היה זקוק למורה. הסקרנות והצמא שלו לידע משך אותו לאנציקלופדיות וספרי מתמטיקה, וכל שהיא הייתה צריכה לעשות זה לשמש מורת דרך בסבך המידע, לענות על שאלות מדי פעם, ולתת לאינטליגנציה המדהימה של הילד לעשות את השאר. "המוח שלו פשוט מצליח לעשות חיבורים בין דברים שרוב האנשים לא רואים", אמר האב בראיון ל"וושינגטון פוסט". "בשלב מסוים ויתרנו על ויקיפדיה, והיינו פשוט שואלים את ג'רמי. הוא הרבה יותר חכם משנינו".

בשלב מסוים, אומרים ההורים, הם הבינו שרק אוניברסיטה תענה על הצרכים שלו. "קורנל" הייתה אחת האפשרויות הראשונות שעלו על הפרק. התשובה החיובית מהאוניברסיטה הגיעה בתוך חודשיים, אחרי שג'רמי מילא את כל הטפסים הדרושים, ועבר שני ראיונות עם ראשי הפקולטות. "זה צעד מאוד יוצא דופן, אבל אנחנו ידענו שהוא יוכל לפרוח אצלנו", אמר דיקן הפקולטה להנדסה, לאנס קולינס. וכך, משפחת שולר העתיקה את מושבה מגראנד פרארי שבטקסס לצפון ארצות־הברית, כדי להעניק לגאון הקטן שלהם את ההזדמנות שהוא ראוי לה.

"הוא אחר, לטוב ולרע"

השאלה הגדולה היא איך ישתלב חברתית באוניברסיטה ילד בן 12 שמעולם לא למד בבית הספר. חלק מהמומחים מסתייגים בתוקף מהצעד. "כמי שמתמקד במחקרים שעוסקים בהתפתחות חברתית ורגשית בקרב ילדים ונוער", אומר פרופ' אבידן מילבסקי מאוניברסיטת אריאל, "המקרה הזה של גאון בן 12, שהתקבל לאוניברסיטה בעלת שם עולמי, זה אולי יהיה מושא לגאווה של ההורים והמשפחה, אבל השאלה היא על חשבון מה זה בא. שנים של מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית, מראים שאושר אמיתי מתבסס על השקעה של זמן ומאמצים בתחומים שונים, לרבות השקעה בתחומים חברתיים ורגשיים. אם ההתמקדות כולה היא אקדמית בלבד זה עלול להוביל לבעיות שיופיעו בעתיד. זה יכול לגרום לתחושות של בדידות ודיכאון בבגרות ואפילו להשפיע על תהליך ההזדקנות ותוחלת חיים".

האב אנדי דווקא אופטימי. "זה עולם חדש לגמרי עבורו", הוא מודה, "אבל אני יודע שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. נכון שאני גם חושש, כי חוויית האוניברסיטה שלו תהיה שונה מזו של כל סטודנט אחר — לטוב ולרע — ואני מקווה שהוא יצליח למצוא לעצמו חברים, להיות חלק מקבוצת למידה, ולמצוא לעצמו מקום בתוך הקהילה".

גם ד"ר אורני מרבאום סלנט, ממכון דוידסון לחינוך מדעי שעובדת מקרוב עם ילדים מחוננים, תומכת בג'רמי. "ילדים מחוננים משתוקקים להרחבת הידע האינטלקטואלי שלהם ויש חשיבות רבה לכך שימצו את הפוטנציאל שלהם על ידי לימודים. אם כי", היא מדגישה, "רצוי לשלב במסגרת תוכנית הלימודים גם רכישת כלים להתמודדות עם האתגרים האישיים והחברתיים הנלווים לכך".

מיכאלה צמח, מנחת הורים ומרצה במדרשה של מכון אדלר, פחות נחרצת. "אין כאן נכון ולא נכון, זו החלטה משפחתית. אחת השאלות שיש לבחון זה כמה משאבים הצעד הזה מצריך, כמה ילדים עוד יש במשפחה וכמובן מאילו טעמים ההורים מחליטים להתגייס עבור הילד. אם הורה מתגייס לטובת ילדו כדי שיוכל להתגאות בו זה נושא אחד, ואם יש מוטיבציה לנושא מצד הילד עצמו, זה עניין אחר".

ומה עם ההתפחות החברתית של הילד?

"צריך לזכור שהמחוננות של הילד היא קוגניטיבית ומלבד זאת יש גם היבטים רגשיים וחברתיים. יש לנו כהורים אחריות לפתח אצלו גם את הכישורים האחרים, החל מאחריותו כחבר שווה בתוך המשפחה עצמה. כלומר, להסביר לו שעל אף ייחודיותו הוא שווה בין שווים. זה לא נכון להביע ביקורת נחרצת כלפי החלטה של משפחה זו או אחרת, כמו עזיבת קריירה של אחד ההורים או שניהם לטובת התמקדות בפיתוח הילד, היות והשיקולים עשויים להיות שונים ומה שנראה מובן מאליו עבורנו עשוי להיתפס אחרת אצל משפחות אחרות. חשוב להבין שהמחוננות אינה יש מאין, מדובר אמנם בכישרון מולד אך כזה שדורש פיתוח ולכן מדובר בתהליך הדרגתי. חשוב שההורים יתאימו את עצמם לקצב ההתפתחות. כשהשינוי נעשה בהדרגתיות, גם השינוי עבור שאר בני המשפחה הוא הדרגתי ומאפשר הסתגלות".

כניסה קשה לגיל ההתבגרות

האב אנדי מכיר היטב את כל הטיעונים. הוא גם לא שוכח לרגע, שהמעבר מטקסס לניו־יורק, מלימודים בבית לכיתות באוניברסיטה ולהתמודדות עם אלפי זרים שמקיפים אותך מדי יום — כל אלה אינם השינויים היחידים שעומדים בפני ג'רמי בן ה־12. "הוא נכנס בקרוב לגיל ההתבגרות, וזה יהיה ללא ספק שינוי עצום", אומר האב. "המעבר מילדות לנעורים הוא דרמטי לכל ילד, גם הרגיל ביותר, ואנחנו נצטרך להתמודד גם עם זה".

בתור מי שזוכר את החששות ויראת הכבוד שלו עצמו כסטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטה, כשקלט שהוא מוקף בהמון אנשים חכמים, אנדי מבין שג'רמי הקטן יצטרך, לראשונה בחייו, להתרגל לעובדה שהוא אולי לא האדם הכי חכם בכיתה. "זה רק יכול לעשות לו טוב", בטוח האב.