"אני משתדלת להזכיר לעצמי שגם אם לא יגיע נס ולא אצליח ללכת, לפחות נשארתי בחיים"
שנה וחצי אחרי שנפצעה בזמן בילוי במועדון הפורום בבאר–שבע ונותרה משותקת, דורון גנון מתקשה להשלים עם החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה. "חשבתי שמי שאחראי על החיים האבודים שלי ישלם את המחיר. ופתאום כולם בסדר"
כל הבוקר ניסתה דורון גנון להזיז את אצבעות רגל שמאל. הידיעה על החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה במועדון הפורום, שבו נפל עליה אחד המבלים והותיר אותה כשהיא משותקת, תפסה אותה באמצע תרגילי הפיזיותרפיה. "בכלל לא רציתי להתעסק בזה", היא אומרת בדמעות. "המשטרה חקרה את האירוע וגם הפרקליטות הייתה בתמונה. אז חשבתי שמי שאחראי על החיים האבודים שלי ישלם את המחיר. ופתאום כולם בסדר, אין אשמים, אין ראיות. תסתכלי עליי, אני לא נראית לכם כמו ראיה?"
גנון היא לגמרי ראיה עצובה לאסון בלתי נתפס. בחורה צעירה, יפה ותוססת שכלואה בכיסא גלגלים ולא מסוגלת אפילו להתעטש בכוחות עצמה. יד ימין בועטת בחיים, מתקתקת על הסלולרי, מאפרת ומשדרת נעורים. אבל יד ורגל שמאל תקועות, זזות לאט מדי ומעט מדי. חום יולי־אוגוסט והיא לובשת קפוצ'ון עבה. ויסות חום הגוף נהרס בפגיעה וגם הסרעפת עובדת בחצי כוח. "אני לא מסוגלת לנפח בלון", היא מחייכת בדמעותיה. וגם לא להתלבש ולהסתרק ולהתהפך מצד לצד. אפילו כשהיא חייבת להשתעל, המטפלת עושה לה היימליך.
"כשהודיעו על סגירת תיק החקירה הייתי בהלם", היא אומרת. "חשבתי שזו טעות, כי איך יכול להיות שחיילת יוצאת מהבית, הולכת לרקוד במועדון צפוף, מישהו נופל עליה, מעקם לה את חוליות הצוואר ונעלם, ואף אחד לא אשם? באמת לא ידעתי איך להגיב".
למה חשוב לך למצוא אשמים?
"כדי שיבואו ויגידו לי: סליחה, טעות, נפיק לקחים. וכדי שמי שנהג ברשלנות ייקח אחריות על החיים שהיו לי לפני שנה וחמישה חודשים. אני רק בת 20, אבל לא מתנהגת כמו בחורות בגיל הזה. אין אצלי לקום בבוקר וללכת לים, או לתכנן טיסה עם החברים לתאילנד. אני אפילו לא מסוגלת לחלום על מה שרציתי לפני הפציעה, כי אני עסוקה מדי בכאבים שלא נפסקים לרגע".
על מי את כועסת?
"על המשטרה, על הפרקליטות, על הבעלים של המועדון, על הבחור שנפל עליי. כולם ממשיכים הלאה ורק אני תקועה עם חיים שלא בחרתי. לא עשיתי משהו לא בסדר. בסך הכל הלכתי למסיבה עם חברות שלי. אמא שלי לא דאגה שיקרה לי משהו, וגם אני לא שאלתי את עצמי לפני כן אם מישהו יעוף עליי הלילה ויהרוס את הצוואר שלי. להגיד על המקרה שזה סתם תאונה או חוסר מזל, זה ממש להכניס לי אגרוף בפרצוף".
מאז הפציעה, מישהו התנצל בפנייך?
"לא. מי שפגע בי נעלם ועד היום המשטרה לא מצליחה למצוא אותו. מנהלי הפורום שלחו אלי נציג שבא לבית החולים לבקר אותי. הוא הביא שוקולד ושאל מה שלומי. אבל הוא גם סיפר כמה המועדון סבל בעקבות המקרה וכמה כסף הוא מפסיד בגלל שהרבה אנשים הפסיקו לבוא לשם. זה היה משפיל. רציתי לצעוק לו: אולי אתם הפסדתם כסף ולקוחות, אבל אני הפסדתי את החיים".
הייתי מתולתלת ורזה
בימים הקרובים תערער משפחת גנון על סגירת תיק החקירה, באמצעות עו"ד אפי נוה ממשרד עורכי הדין אטיאס־נוה. בנוסף לכך היא תגיש תביעת רשלנות אזרחית נגד הבעלים והמנהלים של מועדון הפורום. התביעה תישען בין השאר על כתב אישום שהגישה לפני כשנה מחלקת רישוי עסקים במחוז דרום של משטרת ישראל, נגד בעלי הפורום ומנהלי המועדון, בגין ניהול עסק ללא רישיון בזמן הפציעה. גנון תלווה את הדיונים מקרוב. בכוונתה להגיע לאולם בית המשפט ולהציג תמונות שלה מחיים אחרים שנגמרו.
"עד לפציעה הייתי שמחה ומתולתלת וגם רזה", היא אומרת בפשטות. "כילדה הייתי שמנה, אבל לקראת הגיוס עשיתי דיאטה רצינית, עבדתי קשה וירדתי 40 קילו". עכשיו השיער חלק וגם המשקל השתנה. "הייתי חייבת להשקיע את האנרגיות במלחמות אחרות, דחופות יותר", היא אומרת במרירות.
באילו מובנים נוספים השתנית?
"כשהייתי בצבא הכל היה פשוט ומוכר ולכן מאוד נוח. ידעתי שאשתחרר, אצא לטיול שאחרי הצבא, אחר כך אתחיל ללמוד. כשבאה המכה, הייתי חייבת להסתגל למצב חדש של כאבים וטיפולים. אבל אף אחד לא הכין אותי לזה. למדתי לגשת לבחינה, להוציא ציונים, לא למדתי מה זה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אני חיה במציאות אחת ושייכת למציאות אחרת. לפעמים אני בכלל לא מעכלת מה קרה לי. לפעמים אני חושבת שאם הייתי בת 50, זה אולי היה טרגי, אבל קל יותר. הייתי מספיקה להתחתן, ללמוד, ללדת ילדים ולגדל אותם. כשהחיים מתהפכים בגיל 20, זו ממש מכה מתחת לחגורה. כי לא הספקתי כלום".
את מקווה שהמצב ישתפר?
"אני לא יודעת. אף אחד לא מבטיח לי שהמצב ישתנה. אף אחד לא מוכן להגיד, זו רק תקופה שתחלוף, ובעוד שנה־שנתיים תקבלי את החיים שלך בחזרה. שלוש פעמים בשבוע אני נוסעת מקריית־גת למחלקת השיקום בתל־השומר, עובדת על הרגליים והידיים, מנסה להזיז את עצמי ולהתקדם. למרות שזה קשה וכואב, אני מוכנה להתאמץ כדי שאוכל לעמוד וללכת. אבל הדברים לא משתפרים בכלל, או שמשתפרים בקצב של צב. כשאני שואלת את הרופאים אם יש סיכוי שאעמוד על הרגליים ואחזור ללכת, הם אומרים שמדובר בפגיעה קשה ושאין להם תשובה חד־משמעית".
איך מתמודדים עם תשובה כזו?
"לא אשקר לך, יש ימים שאני מאמינה שאשאר ככה כל החיים. בימים אחרים אני מנסה להאמין שיקרה נס, שאצליח ללכת. אבל יש כל כך הרבה שעות של נפילה, שבהן אני לא מאמינה שזה יקרה ומרגישה שהכל דיכאון שחור. בימים כאלה אני משתדלת להזכיר לעצמי שגם אם לא יגיע נס, לפחות נשארתי בחיים".
לרקוד עם חברות
זה קרה במארס 2015, במתחם "פקטור קיץ" הנמצא בחלקו האחורי של מועדון הפורום. גנון הגיעה למקום לרקוד עם חברותיה והתיישבה לנוח על הספסל. על במה מוגבהת מאחוריה רקדו כמה צעירים. אחד מהם, שייתכן שהיה שתוי, מעד ונפל על ראשה וצווארה, פצע אותה קשה ונעלם. באותה עת הייתה גנון חיילת בשנתה הראשונה בחיל המודיעין. "לפני כן ממש אהבתי לבלות", היא נזכרת בצער. "הייתי יוצאת עם חברות לקניות, לטיולים ולמועדוני כושר. הייתי מכורה לספורט, זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אהבתי לרקוד זומבה. כשרקדתי, הרגשתי כאילו זכיתי בפיס. זה עשה לי כל כך טוב. וזה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו – לרקוד עוד זומבה אחת לפחות".
היא בת יחידה בין שני אחים; מתן הבכור, שגר בחו"ל, ושי הצעיר, שנפצע שנה קודם לכן במלחמת "צוק איתן". אמה גננת, שעזבה את עבודתה כדי לסייע לה, ואביה מנהל חנות למוצרי חשמל. "בשעות הראשונות לפציעה, אנשים בכלל לא חשבו להתקשר להורים שלי", היא אומרת. "אף אחד לא תיאר לעצמו שאפשר למות או להפוך למשותקים בגלל שמישהו נופל עליך. אבל אני הבנתי בדיוק באיזה מצב אני. אני חושבת שברגע שקורה לך משהו חמור, הגוף מרגיש ומגיב. אני זוכרת שאמרתי לחברות שלי באותו רגע, 'אני נכה'. כי ניסיתי להזיז את הרגל והיד ופשוט לא הצלחתי. בגלל הפגיעה בסרעפת, לא הצלחתי לנשום. ניסיתי לצעוק ולא יכולתי להוציא הגה. אנשים חשבו שאני שיכורה. הם פשוט צילמו אותי וצחקו".
והחברות?
"הן החזיקו אותי וקראו לחובש של הפורום. אבל גם הוא לא ניסה להבין מה באמת קרה לי. הוא כל הזמן אמר: 'קומי, קומי, את שיכורה, צריך לפנות אותך מכאן'. לא הבנתי איך יכול להיות שאנשים לא מזהים את ההבדל בין שיכורה לפצועה. אחרי רבע שעה הגיע אמבולנס. ניסיתי להסביר לפרמדיק שאני לא מסוגלת לנשום, שייתן לי חמצן, שייקח אותי מהר לבית החולים, אבל הוא אמר שצריך לחכות לעוד שני שיכורים כדי לפנות את כולנו יחד. כאב לי. נחנקתי, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לנשום".
רק במיון הבינו סוף־סוף את חומרת הפגיעה. צילום הסי־טי גילה פגיעת צוואר קשה, שתי חוליות עקומות וחבלה עצבית גם בגב ובידיים. גנון הובהלה לניתוח של תשע שעות, ובמהלכו נאבקו הרופאים בקריש דם שסיכן את חייה. "הם החדירו לי פלטינות לצוואר", היא אומרת ביובש. "אני סובלת מהן במיוחד במזג אוויר קר".
מכאן החלה תקופת אשפוז ממושכת. "אלה היו החודשים הכי ארוכים בחיי", אומרת גנון. "פקחתי את העיניים, ובגלל שהייתי מחוברת למכונת הנשמה לא הצלחתי לדבר או לזוז. היו לי כאבים איומים. בשבועות הראשונים הייתי מסוממת ממשככי כאבים, אבל זכרתי הכל. רק אחרי חודשיים גמלו אותי מהמכונה ולימדו אותי לנשום מחדש וגם לדבר ולאכול. אני זוכרת שכשהתעוררתי מההרדמה, האחים שלי אמרו לי: 'דורון, אל תילחצי, אבל הרב החליט לשנות לך את השם לרוחמה, כדי שהשם ירחם עלייך'. הייתי בשוק. התחלתי לבכות, אבל האחים אמרו, אל תדאגי, זה שם נוסף רק לתפילות. עד היום מתפללים עליי בשם הזה".
איך תיקשרת איתם?
"תיקתקתי עם השפתיים".
ממחלקת טיפול נמרץ הועברה גנון למחלקה לשיקום נשימתי ומשם למחלקת שיקום. חודשים ארוכים עברו עד שראתה הישגים ראשונים, זעירים, באצבעות יד ימין. "עבדנו על להזיז קצת את האצבעות, ואחר כך את כל כף היד", היא נזכרת. "באותה תקופה לא באמת הבנתי מה מחכה לי. חשבתי שזה זמני, שאחרי עבודת שיקום קשה אחזור להיות דורון של פעם. אז סבלתי בשקט כי הייתה לי תקווה. לחמתי. הייתי פייטרית. הרופאים אמרו, הגוף משקם את עצמו כל החיים, השאלה רק באיזה קצב. ואני שמעתי ולא שמעתי. או ששמעתי רק את מה שרציתי לשמוע".
מה היה הכי קשה באשפוז?
"שיש לך שותפים במקומות הכי אישיים, שאת לא במקום הטבעי שלך, וגם המרחק מהחברים ומהמשפחה. פתאום היו לי חיים שונים לגמרי. ובגלל שחשבתי על החיים הרגילים שלי, לא יכולתי להסתגל. היו ימים שצעקתי, שלא הייתי מוכנה לקבל את המצב החדש. שלא הסכמתי ולא רציתי שיטפלו בי. כאילו, תעצרו את הרכבת, זה לא אני, זו מישהי אחרת".
אבל היו גם ימים שבהם הבינה לאן הדברים מתגלגלים, "וכשהבנתי את הקושי שבמצבי, הייתי ממש בחור שחור. בהכחשה. בדיכאון. לא ידעתי מה הולך לקרות והייתי חסרת אמונה. שכבתי כל היום בבית החולים, לא יצאתי הביתה, לא פגשתי חברים, לא לבשתי את המדים. שכחתי איך נראים החיים בחוץ כי דווקא כשזכרתי, היה הרבה יותר כואב".
נקודת השינוי הייתה התזוזה ביד ימין. "זה התחיל מהאצבעות. בבוקר אחד הרגשתי תזוזה קטנה באצבע. זה נתן תקווה לשיפורים נוספים. אז המשכנו לתרגל ולעבוד על כף היד, ולאט־לאט שאר האצבעות הצטרפו. אחרי כמה חודשים גם כף רגל ימין התחילה לזוז וזה נתן לי כוח. התחלתי להאמין שאם הרגל זזה, אולי עוד איברים בגוף יזוזו בהמשך. בינתיים אני מצליחה לפחות להרגיש את הרגליים. לפני כן לא הרגשתי אותן".
איך מרגישים רגל?
"זו הרגשה מוזרה. יש כאבים, כמו זרמים של חום, ופתאום האצבעות זזות. כשזה קורה, יש התרגשות גדולה. יד ימין הייתה הראשונה שהתחזקה בהדרגה, בזכות תשעה חודשים של טיפולים וריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. אחרי הרבה מאוד זמן גם רגל ימין הגיבה קצת. לאט־לאט המטרה הפכה להצלחה".
ואיך ההרגשה?
"מדהימה. זה קרה כשניסיתי לצייר שלט בריפוי בעיסוק שהיה כתוב עליו: 'כל מסע מתחיל בתנועה קטנה'. ככה באמת הרגשתי. גם ההורים שלי בכו והתרגשו, כי לאורך כל הדרך הם לא איבדו תקווה והאמינו שהמצב ישתפר. הם תמכו בי בצורה בלתי רגילה. עד היום הם לא משחררים. לצערי, אני גם לא מסוגלת לתת להם לשחרר".
שמות של מתנות
אין זו ההתמודדות הראשונה של גליה ויהודה גנון. שנה קודם לכן, בנם שי נפצע ב"צוק איתן", בקרב בסג'עייה כשפצצת אר־פי־ג'י הרסה את הבניין שבו שהה. ארבעה חודשים היה מאושפז במצב בינוני ולאחר מכן המשיך את ההחלמה במחלקת השיקום כאחותו. "אנחנו שלושה ילדים עם שמות של מתנות", מחייכת גנון בעצב. "האירוע של שי היה בוקר לפני יום הולדתו ה־20, כך שהוא קיבל את חייו במתנה. זה טילטל את המשפחה ואולי גם חישל את ההורים לקראת הפציעה שלי".
גם אותך זה הכין באופן מסוים?
"לא. בגלל שלא הייתי מסוגלת להיות לידו. מכל המשפחה, לי היה הכי קשה עם בית החולים. לא הייתי מסוגלת לבוא ולבקר אותו. בסוף הייתי צריכה בעצמי להגיע לבית החולים ולהתמודד עם כל הדברים שפחדתי מהם במקרה של אחי".
ואחיך?
"שי היה לידי מהרגע הראשון ועד היום. הוא אח מדהים ומסור שתומך בי ומלווה אותי. האירועים הקשים חיברו אותנו. לו יש את טראומת המלחמה ולי את טראומת הנפילה, אז אנחנו מאוד מבינים אחד את השני. למרות שהנסיבות וגם הפציעות שונות, הקושי משותף ואנחנו יודעים איך לעודד ואיך לתמוך. הוא לא כועס שלא הייתי מסוגלת לבוא ולבקר אותו, כי אי־אפשר לכעוס. גם אני אף פעם לא שופטת את מי שלא מגיע לבקר ולתמוך. אני מאמינה שאפשר לדאוג ולחבק ולאהוב גם מרחוק".
זה בטח לא פשוט להתמודד עם שני אירועים כה קשים בפרק זמן קצר.
"ההורים שלי אומרים שהחיים העמידו אותם בשני ניסיונות שהיו יכולים להיגמר גרוע יותר. אז הם מודים על מה שיש. הם מלמדים אותי ואת שי להסתכל על חצי הכוס המלאה".
בינואר השנה חזרה גנון הביתה. "בהתחלה קצת נלחצתי", היא מודה. "הייתי רגילה לבית החולים ולסביבה הטיפולית, וגם ידעתי שיש עוד המון עבודה לעשות. נרגעתי רק כשהבנתי שלא שולחים אותי כי נתקעתי בשיקום, אלא כדי שאמשיך להתקדם בסביבתי הטבעית. החברים הכינו לי מסיבה מרגשת ובבית היו החדר שלי, האוכל של אמא והחברות שגרות קרוב".
ואכן, ההתקדמות, גם אם איטית, נמשכה מחוץ לבית החולים. זה התחיל בצחצוח שיניים עצמאי, ביכולת להחזיק כוס ביד, לכתוב, להחזיק את הטלפון הנייד. "פתאום, אחרי תקופה של שקט, יכולתי לדבר עם החברות ולתקשר איתן גם בווטסאפ", היא אומרת בהתרגשות. "הנחתי את המכשיר על הברך והקלדתי לאט ובזהירות עם הזרת. אחר כך עוד אצבע הצטרפה והיום אני מצליחה לתפעל אפילו את הפייסבוק. אחרי כמעט שנה של נתק, אני מרגישה שחזרתי קצת לחיים החברתיים היומיומיים".
זרים מתפללים
לפני כחודש נפרדה גנון מהחבר שליווה אותה מאז הפציעה. שלוש פעמים בשבוע היא נוסעת מביתה בקריית־גת למחלקת השיקום של בית החולים תל־השומר המרוחק ברכב נכה מותאם וכשהיא מלווה בסייעת צעירה שגם הפכה לחברה קרובה. "המשפחה, החברים וגם אנשים שאני בכלל לא מכירה מבקרים אותי ומתעניינים בשלומי", היא אומרת בביישנות. "הסיפור שלי כנראה נגע בהם, והם שולחים לי מכתבים והודעות ומתנות. זרים גמורים מתפללים עליי ומשמחים אותי".
את יוצאת לבלות עם חברות?
"יש לי קבוצת חברות, שנפגעו כמוני באסונות או בפיגועים. הכרתי אותן בשיקום, כולן חיילות בערך בגיל שלי, ואנחנו ממש חברות טובות. לפעמים אנחנו מבלות יחד, נפגשות ומשתפות אחת את השנייה בקשיים שאחרים בחוץ לא מסוגלים להבין. אמנם אנחנו סובלות מפגיעות שונות, אבל אנחנו לא עושות השוואות, כי ההשלכות הפיזיות והנפשיות מאוד דומות. אנחנו יכולות לתמוך זו בזו בצורה הכי מדויקת, כי עם כל הרצון הטוב של המשפחה והחברים הישנים, רק מי שעבר פציעה קשה בעצמו יכול להתחבר למה שבאמת עובר עלינו".
למרות שהיא מוגדרת סיעודית ונזקקת לעזרה במשך כל שעות היממה, יש דברים קטנים שהיא מסוגלת לעשות בכוחות עצמה. "אני לא עצמאית בשום דבר, אבל אני מצליחה לצייר, להתאפר וגם לכתוב את המחשבות שלי על החיים, על הנכות, על נגישות ועל קבלת השונה. אולי זה נשמע קלישאה, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי. אני רוצה ללמוד ולעבוד ואני מאמינה שאעשה את זה. ההבדל ביני לבין האחרים הוא שלי זה ייקח קצת יותר זמן".
איך נראה סדר היום שלך?
"בימים של טיפולים אני חוזרת הביתה בשש בערב. בשאר הימים וגם בסופי השבוע אני מציירת וכותבת, ולפעמים יוצאת עם המשפחה ומבלה עם החברות בבית שלי ושלהן. בקרוב אתחיל ללמוד קורס באיפור, גם לנפש וגם כדי שתהיה לי תעסוקה".
את יוצאת לבלות בבתי קפה ובמועדונים?
"אני הולכת לפעמים לבתי קפה, לקולנוע, אפילו לים. למועדון הפורום חזרתי רק פעם אחת, כדי להתגבר על הטראומה. הסתכלתי מבחוץ, לא נכנסתי פנימה, זה היה קשה מדי. בגלל הנסיבות, יש לי פחד ממקומות סגורים עם הרבה אנשים. אני מעדיפה להיות במקומות מפגש קטנים ושקטים יותר. הבעיה היא שאין נגישות לנכים. אני יוצאת עם חברות לקולנוע, אי־אפשר לעלות במדרגות והמקום היחיד שנכה יכול לשבת בו הוא בסוף השורה השלישית, כי יש שם מקום ריק לכיסא גלגלים. אז אני יושבת שם עם החברות שלי, בהנחה שגם להן יש מקום בשורה השלישית, והמסך ממש ממול, צריך לשבת כל הסרט עם הצוואר למעלה, כשגם ככה הוא כואב וחבול. ואם מישהו תופס את המקום לפניי, אבוד לי.
"ההנגשה במדינת ישראל עלובה. כשאני רוצה לצאת להופעות, מסכימים שאביא רק מלווה אחד לאזור הנכים, וזה נורא מגביל, כי לשאר הבנות בקבוצה אין איפה לשבת. ועל חוף הים אי־אפשר לנסוע בכיסא גלגלים רגיל. במסעדות ובבתי הקפה, קשה להכניס את הכיסא מתחת לשולחן".
החוק בישראל מחייב בתי עסק ומבנים ציבוריים להציע נגישות לנכים.
"למרות שהמודעות לנגישות התפתחה והדברים נקבעו בחוק, הרבה מאוד מקומות לא מונגשים עדיין. בהרבה מקומות מתקינים רמפה לא מאוד יציבה או גדולה, רק כדי לסמן וי, ולפעמים הנכה מסכן את עצמו כשהוא עולה עליה. מפריעות לי גם מידות הבגדים, שמשקפות את התפיסה שרק בנות מושלמות צריכות להתלבש יפה. אני שמנתי אחרי הפציעה, לא רק בגלל שאני פחות בפעולה, אלא בגלל שהאכילה היא גם רגשית. אבל האופנה כל כך מגבילה. הכל חשוף, קטן, ואני אוהבת אופנה. כשאני מגיעה לחנויות, אין כמעט בגדים במידה שלי. אני לא יכולה ללבוש חולצות בטן וגם ג'ינסים הם עד מידה מסוימת. קשה לי מאוד למצוא בגדים יפים במידות גדולות. למרות המגבלה שלי, בא לי להיראות טוב. מי קבע שמישהי בכיסא גלגלים לא יכולה להיות דוגמנית? ומי קבע שמישהי על קביים לא תתקבל לעבודה? יש לי חברות נכות צה"ל שמספרות שמעבידים מתחמקים מהן בגלל שהקביים לא ייצוגיים מספיק. וזה עצוב, כי אנחנו נענשות פעמיים: גם על הפגיעה וגם על החלום שלנו להתנהל ולהיראות כמו כולן".
ועדיין למרות הקושי, גנון מתבוננת קדימה. "הכרתי את עצמי", היא אומרת. "גיליתי שיש בי הרבה תכונות טובות שלפני כן לא ידעתי על קיומן, כמו נחישות, התמדה וגם יכולת לחייך ולשמוח למרות הפציעה. אני מאוד משתדלת להיות אופטימית. להתמודד. להילחם. זה לא פשוט. אני לא מפסיקה להתגעגע למה שהייתי פעם. לריקודי הזומבה, להליכות על חוף הים, לעצמאות שלי, לחופש לבחור מה לעשות בלי להיות תלויה באף אחד ובלי שאנשים ינעצו עיניים בכיסא הגלגלים שלי וישאלו שאלות מביכות. אבל לצד הגעגועים והקושי, למדתי להסתכל לחיים החדשים שלי בעיניים ולהאמין שאולי דברים ישתנו. ממש לא קל לחשוב ככה, אבל אני מתאמצת. ובכל בוקר מחדש אני אומרת לעצמי: יש לך שתי אפשרויות, דורון, או לבכות על מר גורלך, או להתמודד עם מה שהחיים זימנו לך. אני גאה לומר שברוב המקרים אני בוחרת דווקא באפשרות השנייה".
תגובת הפרקליטות: "מדובר בתאונה מצערת, אשר נגרמה כתוצאה מנפילתו של בליין, שלא אותר עד היום. תיק החקירה נבחן ביסודיות, וכן ביצעה המשטרה, לבקשת הפרקליטות, השלמות חקירה רבות. לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות שנאסף, הגיעה הפרקליטות למסקנה, כי קיים קושי ממשי לקבוע מעבר לספק סביר – כנדרש במשפט הפלילי, כי מי מהחשודים התרשל באי־מניעת נפילתו של הבליין ולכן לא ניתן לייחס להם אחריות פלילית לתאונה".
תגובת מועדון הפורום: "החלטת הפרקליטות, אשר ניתנה לאחר בחינה ובדיקה מדוקדקות של חומר הראיות, מדברת בעד עצמה. היא משקפת וממחישה את היעדר האחריות של המועדון לתאונה המצערת. מועדון הפורום ומנהליו נושאים תפילה כנה ומייחלים לבריאותה ולהחלמתה המלאה של דורון. לגבי האירוע שקרה עם נציגנו, הוא התכוון להשתתף בצערה ולא לפגוע בה".
תגובת מד"א: "מבדיקת האירוע עולה, כי צוות מד"א נכח במקום מבעוד מועד עקב קריאה קודמת לטיפול בפצוע באותו מועדון. זמן קצר לאחר מכן התקבלה קריאה נוספת מאותו מועדון, ובהחלטה שקולה שמטרתה לחסוך את זמן נסיעת האמבולנס, ניגשו צוותי מד"א מיידית לפצועה כדי להגיש לה טיפול רפואי ולפנותה לבית החולים. מרגע קבלת הקריאה במוקד החירום, ועד להגעתה של הפצועה לחדר המיון, חלפו 21 דקות בלבד. הגעתה של הפצועה לחדר המיון בזמן כה קצר התאפשרה הודות לתגובתם המהירה של צוותי מד"א".•
לפנייה לכתב/ת 
