ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דב מורן. “כסף מעולם לא היה היעד שלי. גם כשמכרתי את אם־סיסטמס ב־1.6 מיליארד דולר, לא קניתי יאכטה ולא עברתי לכפר־שמריהו" | צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 07.09.2016
    מחליף דיסק
    הרעיונות הכי טובים באים לדב מורן במקלחת של הבוקר, ב־40 השניות שעוברות מהרגע שהוא פותח את הברז ועד שהמים החמים מגיעים. בראיון מיוחד, עם ספר חדש על יזמות בשם "100 דלתות", ממציא הדיסק־און־קי ואחד מבכירי ההיי־טק במדינה מספר על ההצלחות הגדולות והכישלונות הכואבים
    סמדר שיר | צילום: יונתן בלום

    עשרות תיירים יפנים, שנסעו ברכבת שמטפסת לעיירה ונגן שבאלפים השווייצריים, רצו לחלונות ושלפו את המצלמות כדי לתעד תופעת טבע נדירה: גבר גבה קומה שצועד לאורך המסילה, בחולצת טריקו קצרה, בטמפרטורה של שתי מעלות. עכשיו אפשר לגלות שלא היה זה תושב מקומי שיצא להליכת בוקר, אלא היזם והממציא הישראלי דב מורן, שלראשונה בחייו לקח פסק זמן של חודש כדי להתבודד בבית מלון על צלע ההר.

     

    "רציתי לכתוב ספר", הוא אומר עכשיו, "וידעתי שלא אוכל לעשות זאת במהלך השגרה, שבה אני עובד 16 שעות ביממה, הולך לישון בשלוש־ארבע לפנות בוקר ואחרי ארבע שעות כבר עומד על הרגליים. אז ארזתי בטרולי קטן לפטופ ונעלי הליכה ונחתתי בבית המלון היחיד שהיה פתוח מחוץ לעונה. ביום השלישי לשהותי שם, המסך של הסלולרי נדפק — יכולתי לענות לשיחות, אבל לא לצלצל, וגם זה תרם לתחושת הבדידות. היו ימים שבהם יצאתי לסופר כדי לקנות מוצרים לארוחות צהריים וערב שבישלתי בחדר, והיו ימים שבהם לא ראיתי אף אדם. לא הדלקתי את הטלוויזיה, עניתי למיילים שנכנסו, יצאתי להליכות וכל יום כתבתי חמישה עמודים. לפחות".

     

    לפחות אתה מקליד מהר?

     

    "לא, אני מקליד בשתי אצבעות כמו דביל. אחת השגיאות שעשיתי בחיי היא שלא לימדתי את עצמי הקלדה עיוורת. בחיים הבאים שיהיו לי לא אתן לזה לקרות".

     

     
    עם רעייתו החרדית הילית. “אני לא נוסע בשבת מתוך כבוד לה“
    עם רעייתו החרדית הילית. “אני לא נוסע בשבת מתוך כבוד לה“

     

     

    בינתיים, בחיים האלה הוא מלטף בגאווה את העותק הטרי של ספרו "100 דלתות — מבוא ליזמות" (ידיעות ספרים), הספר שנולד במורדות האלפים. "יזם חייב ללכת מדלת לדלת, לדפוק ולדפוק, לשמוע המון פעמים 'לא' ולהמשיך לכתת את רגליו בתקווה להגיע לדלת שבה יתלהבו מהרעיון שלו", הוא מסביר בספר, ומגלה שזה רק הפרק הראשון בטרילוגיה שהוא מתכנן. לספר השני יקרא "הדלת ה־101", ואילו השלישי "יבוא רק אם יקראו לו".

     

    כלומר, הספר השלישי ייצא לאור רק אם הספר הראשון יהפוך לרב־מכר ויכניס לך כסף?

     

    "להתעשר מספרים? הצחקת אותי. כסף מעולם לא היה היעד שלי. אפילו כשמכרתי את אם־סיסטמס לסנדיסק ב־1.6 מיליארד דולר, לא קניתי יאכטה או מטוס פרטי ולא עברתי לכפר־שמריהו. ברור שאני רוצה שיהיה לי נוח וטוב, אבל אני לא רואה בכסף מטרה ואני מתכוון לעבוד עד יומי האחרון. סבי, אברהם מינץ, היה יזם גדול. בפולין של טרום מלחמת העולם השנייה הוא הקים מסגרייה, בית חרושת לסכו"ם, טחנת קמח ובנק מסחרי, וכשעלה לישראל המציא את צפרדע המתכת למיחזור. היו לו המון עסקים ופעילויות, עד שנפטר בגיל 87 מדום לב, על הספה בבית. לאבי, ברוך מינץ, היה במשרדים של אם־סיסטמס את 'החדר של ברוך', שבו הוא עסק בחלוקת דואר ובתיוקים. הוא נפטר בגיל 90. הבאתי אותו לבדיקות בבית חולים, הוא הלך לשירותים וחטף שבץ בעמידה כשידיו לופתות את הכיור. ככה אני רוצה לסיים את חיי. לעבוד עד לנשימה האחרונה".

     

    אם אתה כל כך נהנה לעבוד, למה לך לכתוב ספר שבו אתה משתף את כל העולם ואשתו בטיפים ליזמות שרכשת בזיעת אפיך

    "באנגלית יש ביטוי: 'עץ שנופל ביער — מי יודע עליו?' אני לא רוצה להיות עץ כזה. חשוב לי שהרבה אנשים יקראו את הספר שלי מפני שהוא יכול להשפיע ולתרום, הוא יכול להפוך אותם לאנשים יותר יזמים ויצירתיים".

     

    מורן, יזם היי־טק פעלתני שמזוהה בעיקר בזכות המצאת הדיסק־און־קי, ידע גם לא מעט כישלונות בשנים האחרונות. בעיקר בולט הסיפור של פרויקט מודו — פיתוח וייצור של טלפון סלולרי מודולרי שלווה בהרבה הצהרות יומרניות ומחוות גרנדיוזיות — כולל הטסת כל עובדי החברה לתערוכת הסלולר בברצלונה ליום אחד — אבל הסתיים בפיאסקו: החברה הפסידה עשרות מיליונים מכספי המשקיעים, מונה לה כונס נכסים והיא מכרה את הפטנטים שלה לגוגל. "במודו אני עצמי הפסדתי 15 מיליון דולר", מודה מורן. "החברה נסגרה מפני שלא הצלחנו להביא מוצר טוב מול האייפון, בשוק שבו היה קשה מאוד לגייס משקיעים. מודו נגמרה בכאב לב גדול, אבל בדיעבד הרבה סטארט־אפים יצאו ממנה. ובעניין הטיסה לברצלונה, זה עלה 36 אלף שקל ולא על חשבון משלם המסים".

     

    יוזמה אחרת היא המקלדת החכמה שיזם מורן, שלא הצליחה גם ברמת צורכי השוק וגם ברמה הטכנית. "היה לי רעיון למקלדת חכמה עם צג מובנה", הוא מסביר. "טעיתי בכך שעשיתי את ההשקה בישראל. קיבלתי הרבה ביקורת מעיתונאים, אבל המוצר לא היה מיועד להם, הוא מיועד לאנשים שמקלידים בשתי אצבעות כמוני. בגלל הביקורת השלילית ובגלל שלא הייתי מרוצה מהמוצר, החלטתי לסגור את הפרויקט, וזה לגיטימי. דווקא אחרי שסגרתי התחילו להגיע הזמנות מחו"ל וביקורות טובות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בפרויקט הזה הפסדתי מיליון וחצי דולר, לא הרבה.

     

    "ובכלל, לכל משקיע בקרן הון סיכון בעולם — על כל הצלחה גדולה יש לפחות חמישה כישלונות. בישראל שמים את זכוכית המגדלת מעל הכישלונות ואילו בעולם אומרים, 'וואו, איזה משקיע מדהים'".

     

     

    מורן. "בשנים האחרונות קשה להקים חברות טכנולוגיה חדשות בישראל" | צילום: יונתן בלום
    מורן. "בשנים האחרונות קשה להקים חברות טכנולוגיה חדשות בישראל" | צילום: יונתן בלום

    "הדת שלי" 

    מורן (61) מרים מהרצפה את סוקי, חתולת הרחוב שכבר הייתה מועמדת להמתה וברגע האחרון נאספה על ידי אשתו, הילית, ומצאה מקלט בביתם בכפר־סבא. אנחנו מתיישבים בגינת ביתו בכפר־סבא במוצאי שבת, אחרי שיצאו שלושה כוכבים, והילית — בכיסוי ראש ובשמלה ארוכה וצנועה — מגישה לבעלה קפה שחור וצלחת עם חטיף פרווה (לא עברו מספיק שעות מאז ארוחת הצהריים הבשרית). אותי היא מפנקת בעוגת גבינה.

     

    "היזמות היא השליחות שלי, זה הייעוד שלי, במובן מסוים זו הדת שלי. לאשתי יש דת משלה ולי יש דת משלי", הוא אומר. "בכניסה לרחוב שלנו יש תמרורים שאוסרים על כניסת כלי רכב בשבת ובחג. אני הדייר היחיד בשכונה שלא הולך בשבת לבית הכנסת מפני שאני לא מאמין שאלוהים רוצה שיתפללו אליו ויגידו לו הודיות, ומצד שני אני גם לא נוסע בשבת — מתוך כבוד לאשתי. לפני כ־16 שנה, בתום תהליך ארוך של חיפושים אחר ייעודה בחיים, כשהיא כבר אמא לארבעה, הילית הפכה לחרדית. היא אומרת, 'יש אלוקים והייעוד שלי כיהודייה הוא לשרת אותו' ומשתדלת להקפיד על קלה כחמורה".

     

    ואתה?

     

    "אני יהודי גאה וישראלי ציוני, אני רוצה שגם ילדיי ונכדיי יהיו חלק מהשבט הזה, וייעודי בחיים הוא להפוך את העולם הזה למקום קצת טוב יותר ואת מדינת ישראל למקום הרבה יותר טוב. אני דתי אדוק בדרכי, בעולם הטכנולוגיה והיזמות. בשורה התחתונה, כל אחד מאיתנו חיפש ייעוד ומשמעות ומצא, ומבחינה זו אנחנו דומים. אני חושב שאנשים שחיים את חייהם ללא ייעוד ומשמעות הם אנשים אומללים. יש כאלה שמאמצים ייעוד מלאכותי, כמו לעשות כסף, וכל חייהם הם במרדף אחר כסף או הנאות, ואני לא אומר שזה לא מוסרי, אבל בעיניי זה לא נכון. אם כל מה שיישאר אחריי זה כסף, אז בשביל מה הגעתי לכאן?"

     

    מורן הכיר את הילית כשהיה בן 24, אחרי שעשה תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה במסגרת העתודה ושירת בחיל הים. "באותה תקופה עוד גרתי בבית הוריי ברמת־גן", הוא נזכר, "ואמא שלי שאלה, 'נו, מה יהיה איתך?' לא שלא יצאתי עם בחורות, אבל אמא, כמו פולנייה טובה, דאגה. באחת השבתות היא חזרה מבית הכנסת ובישרה לי, 'מצאתי לך מישהי מדהימה'. אמרתי 'טוב' וקיוויתי שבזה יסתיים העניין, אבל אמא המשיכה לנג'ס לי במשך שלושה שבועות. בסוף נכנעתי. החלטתי לצלצל לאותה בחורה ולדווח לאמא שדיברתי איתה ושהיא לא מתאימה לי.

     

    "צילצלתי להילית ואמרתי לה: 'אני מבין שאת בת 18 וזה אומר שאני מבוגר ממך בשש שנים, את מסורתית ואני לא, לדעתי יש בינינו פער גדול מדי ואנחנו לא מתאימים, נכון? אז תודה וסליחה שהפרעתי לך'. שיחה קצרה. זה היה ביום שלישי או רביעי, ובשבת הייתה לי הרגשה מחורבנת. חששתי שפגעתי בה בצורה שבה התבטאתי, ואני אדם שמשתדל להימנע מלעשות רע. צילצלתי אליה ושאלתי אם אני יכול לקפוץ אליה ולבקש סליחה פנים אל פנים. היא גרה במרחק כמה בתים מביתי, אז קפצתי, דפקתי בדלת, וכשהילית פתחה אמרתי לעצמי, 'וואו, היא הולכת להיות אשתי'. איך ידעתי? היא זהרה. השם המלא שלה הוא מאירה־הילית, והיא אדם מאיר".

     

    זו לא הייתה החלטה פזיזה?

     

    "בחיים, כמו בעבודה, אני מונע מתובנות של חקר ביצועים, וזה מתבטא ביכולת לקבל החלטות. זה לא מעיד על חוכמה, ודאי שלא על גאונות. זו פשוט יכולת שניחנתי בה. בואי נאמר שאני לא מגדיר את נישואינו, שנתיים לאחר מכן, טעות".

     

    הם התחתנו כשהילית סיימה את השירות הלאומי וכבר למדה בטכניון. כיום היא עזר כנגדו, בדרכה. "היא קראה את כתב היד של הספר, העירה את הערותיה, ואני מודה שהופתעתי מאוד כשהיא הסכימה להתלוות אליי למסיבת ההשקה של הספר ואפילו ניאותה להצטלם בחברתי. בהתחלה, ההתחרדות הייתה מלווה בהקצנה מאוד גדולה יחסית לחיים הקודמים שלנו, אבל אשתי היא אדם בוגר וזכותה לחיות את חייה כרצונה. מי אמר שבחיי הנישואים כל צד חייב להיות זהה לצד השני?"

     

    לאחר הרהור נוסף הוא אומר: "לפעמים המציאות לא נוחה, אבל אני חי איתה בשלום. בשבת אני ישן הרבה וקורא הרבה ומדבר עם הילדים שלי. ארוחת ערב שבת יכולה להימשך שלוש שעות בגלל ויכוחים ושיחות, ובסך הכל כיף לי".

     

    מה קורה כשרעיון טוב צץ לך בשבת?

     

    "בדרך כלל אין לי צורך מיידי לכתוב אותו, אבל כשיש צורך כזה אני אכתוב בשבת. וגם אסע. את יודעת איפה באים לי הרעיונות הכי טובים?"

     

    אין לי מושג.

     

    "בבוקר, כשאני מתקלח, המים החמים מגיעים רק 40 שניות אחרי שאני פותח את הברז. בזמן הזה, כשאני עומד בפינת המקלחת ומחכה למים החמים ואין משהו אחר שאני יכול לעשות חוץ מלהמתין, אז צצים לי הרעיונות הכי מדליקים".

     

    בזכות הייאוש

     

    בספר, המלווה באיורים של יזהר כהן, מורן מתאר רעיונות שהבזיקו גם במקומות אחרים. את הדיסק־און־קי, למשל, הוא המציא אחרי שהמחשב שלו סירב לשתף פעולה במהלך מצגת חשובה. הייאוש, הוא אומר, הוביל לחדשנות.

     

    "ב־1998 טסתי לניו־יורק, לכנס שאירגנו לחברות היי־טק ישראליות שנסחרות בנאסד"ק. במטוס פתחתי את המחשב שלי, קראתי את המצגת, שיניתי אותה קצת והתאמנתי בהקראתה. לבסוף סגרתי את המחשב וניסיתי להירדם קצת. מהמטוס מיהרתי לכנס, התיישבתי בשורה הראשונה, במקום השמור למרצים, וכשהגיע תורי עליתי לדוכן, חיברתי את המחשב לחשמל, חיברתי אותו לכבל של המקרן ו... כלום".

     

    מה קרה?

     

    "במטוס, המחשב לא כבה והמשיך לעבוד עד שהסוללה התרוקנה לחלוטין. אני על הבמה ו־400 זוגות עיניים נעוצים בי. בדקתי שכל החיבורים טובים, לחצתי על כפתור ההדלקה ולא קרה כלום. בינתיים הזמן עובר והאנשים באולם מחכים למוצא פי. מתחיל רחש של חוסר סבלנות. האם להתחיל להרצות בלי מצגת? זה לא הדבר הנכון לעשות כשמציגים חברה ציבורית. בפורום כזה צריכים להיות מאוד מדודים ומדויקים ואסור להציג מספרים שגויים. בראשי רצו המילים 'איזו פאשלה', והרגשתי את הזיעה זולגת במורד הגב. מישהו מהשורה הראשונה הציע לי את המחשב שלו, רעיון נדיב, אבל איך אני מעביר את המצגת שלי, שנמצאת במחשב שלי, שלא מתעורר, למחשב שלו?"

     

    איך זה נגמר?

     

    "פתאום המחשב התעורר לחיים, נדרשו לו דקה וחצי נוספות להעלות את המצגת. התחלתי את ההרצאה ובסיומה, כשניתקתי את הכבלים מהמחשב, גמלה בליבי ההחלטה שמעתה והלאה לא יקרה שאציג מצגות בלי גיבוי בכיס. מכאן זה כבר היה קל. המסקנה: המצאות נובעות מצרכים. ככה זה אצלי לפחות".

     

    איך חגגת את הצלחת הדיסק־און־קי?

     

    "מי חגג? בשנה הראשונה המכירות הסתכמו בשישה מיליון דולר והפסדנו כהוגן. אחרי שנתיים כבר מכרנו ב־30 מיליון דולר, וזה היה לא רע, אבל אף פעם לא חגגנו את 'ההצלחה של המוצר'. כשאני סוגר עסקה טובה בחו"ל, אני עולה לטיסה הראשונה וחוזר למשרד כדי להתחיל בעבודה שנובעת ממנה. ההצלחה היא תהליך מתגלגל, היא לא אירוע חד־פעמי".

     

    מתי הרגשת "וואו, עשיתי את זה"?

     

    "הדבר הכי קרוב לזה קרה לי בשנת 2000, כשיצאנו להנפקה בנאסד"ק. זו הייתה ההנפקה הכי גדולה שלנו, וכשסיימנו לעבוד על התשקיף יצאנו למרוץ של עשרה ימים של פגישות עם משקיעים. ביום הראשון המחיר של המניה היה 18.5 דולר, ואז קרה דבר מוזר. כשפגשתי את המשקיע הראשון, ומה שעשינו מצא חן בעיניו, הוא שאל את עצמו, 'למה לי לחכות עד ליום ההנפקה? עדיף לקנות עכשיו'. וכך עשו המשקיעים הבאים. רצנו מפגישה לפגישה, המניה עלתה משעה לשעה, וביום העשירי היא עמדה על 68.5 דולר. זה היה אז שיא עולמי".

     

    המוח היהודי הוא עדיין המשאב הגדול ביותר של ישראל?

     

    "היהודים, לאו דווקא הישראלים, הם הרבה יותר יזמים מבני אומות אחרות, וזה לא מפני שאנחנו יותר חכמים. זה בגלל שההיסטוריה שלנו כפתה עלינו מאבק הישרדות. פעם עיתונאי גרמני שאל אותי, 'איך זה שיש אצלכם כל כך הרבה יזמים?' ועניתי לו, 'זה בגללכם. אתם העברתם אותנו את השואה. אלה שלא היו יזמים הלכו למשרפות. אלה שניצלו היו היזמים שברחו בזמן, שקפצו מהרכבת או שהוריהם החביאו אותם בכנסיות'. הוא לא אהב את התשובה שלי. המדינה שלנו קמה בזכות יזמות נהדרת של אנשים שאמרו, 'נצא מאירופה או מארצות ערב, ניקח סיכונים ונבנה לנו ארץ'. הם יזמו את הקמת המוביל הארצי, הקיבוצים, הכור האטומי, תעשיית ההיי־טק. אבל בשנים האחרונות, לצערי, אלמנט היזמות נעצר. עברנו לתדר של 'לשמור על הקיים'. גם יזמות מדינית אין לנו. הפוליטיקה שלנו מבוססת על תככים, אינטרסים אישיים והסתה, במקום על שאיפה לטוב".

     

    ההיי־טק הישראלי הוא עדיין הקטר שמושך את הרכבת?

     

    "לצערי הרב, הקטר הזה הולך ומאט, וזה קורה כשבמדינות כמו סין, צרפת ואוסטרליה לוחצות על הגז. ישראל כבר לא מובילה ביזמות וטכנולוגיה. מערכת שמטפחת היי־טק חייבת לאפשר את כל המרכיבים הנדרשים לצמיחת חברות – מרמת החינוך, דרך מימון חברות בשלבים השונים, וכלה בסביבה צומחת של חברות פעילות ובורסה פעילה. ואז אתה מגלה שכבר הרבה שנים קשה להקים חברת טכנולוגיה בישראל וכמעט שאין אצלנו חברות טכנולוגיות חדשות גדולות. אני שואל אנשים מה החברה הטכנולוגית הגדולה שהוקמה אצלנו ב־15 השנים האחרונות אחרי 'מלאנוקס', ואף אחד לא מסוגל לנקוב בשם של חברה אחת. זה עצוב".

     

    אתה פסימי?

     

    "לא, ברור שלא. יהיה טוב. בשביל זה אנחנו כאן. כדי לעזור להקים חברות כאלו. זו הזדמנות עסקית נפלאה".

     

    איך אתה מפנק את עצמך בתום יום עבודה ארוך?

     

    "לא במסעדות ולא ברכישת בגדים. המכונית שלי בת תשע. אני שומע המון מוזיקה, מג'נסיס ופינק פלויד, שעליהן גדלתי, ועד מוזיקה ישראלית. גם מזרחית. שלמה ארצי הוא בעיניי משורר דגול, הכי משורר שיש, ופוליקר הוא המלך. כששותפים שלי מצלצלים אליי מחו"ל, ואני יודע שזו תהיה שיחה ארוכה, אני מתחבר לאוזנייה ויוצא להליכה ברחוב, עם שעון שמודד צעדים, או עולה על ההליכון. ובין אחת לשתיים בלילה אני משחק ברידג' באינטרנט מול עשרות אנשים ברחבי העולם. בברידג', כמו בכל דבר בחיי, התחלתי מאפס והפכתי לשחקן טוב".

     

    בספר אתה מזהיר יזמים צעירים מפני אינספור מכשולים שאורבים בדרך.

     

    "הספר שלי בא לעודד יזמות, אבל לפעמים אני רואה את החבר'ה הצעירים שחושבים שלהיות יזם זה כיף. וזה בעייתי. מי שקופץ ומכריז, 'יש לי רעיון חדש, יאללה, בואו נעשה אותו, איפה האקזיט?' דומה למי שקופץ לבריכה מבלי לראות אם יש בה מים ובלי לדעת שהמים קרים, או למי שיוצא למסע מפרך בסנדלים, בלי מים ובלי מפה, בתקווה שאיכשהו יהיה בסדר. אני רואה בעצמי דוגמה לאדם ששום דבר בחיים לא בא לו בקלות".

     

    ציפית שגם ילדיך יהפכו ליזמים?

     

    "אומרים שיש קפיצה דורית. סבי היה יזם, אבי לא. מיתר, בתנו הבכורה בת ה־29, לומדת לתואר שני באמנות חזותית בניו־יורק והיא גם משוררת. אמן הוא סוג של יזם בנשמה. היא חילונית ושמאלנית, אבל בשנים האחרונות יש הרבה הבנה וקבלה בינה לבין הילית. רימון בת ה־26 לומדת רפואה בצפת ובימים אלה מטיילת בהודו. היא דתית־לייט. שני הבנים דתיים. דוראל בן ה־24, שכבר התחתן, יתחיל ללמוד מדעי המחשב בבינתחומי בהרצליה, ודביר בן ה־19 ילמד הנדסת מחשבים בטכניון, בעתודה. אם התיאוריה של קפיצה דורית נכונה, אז אולי נכדיי יהפכו ליזמים".

     

    הילדים שלך מסודרים מבחינה כלכלית?

     

    "כשסבי נפטר הייתי בן 18 והוא הוריש לי 50 אלף דולר. הסכום הזה הספיק לי כדי לקנות דירה עם נישואיי ולהתחיל את החיים. הילדים שלי יקבלו מספיק כסף לקניית דירה, ומעבר לכך הם יצטרכו ללמוד, לעבוד, למצוא מקורות הכנסה ולעמוד בזכות עצמם".

     

    עכשיו הוא עסוק בקרן הון הסיכון גרוב, שמשקיעה בחברות טכנולוגיה בראשית דרכן. "הפכנו לאומה של סטארט־אפ למכירה, ואילו אני רוצה לראות יותר סטארטאפיסטים שבאים מהיי־טק ומטכנולוגיה ויוצרים מוצרים ותעשייה. אני תומך גם ביזמים חרדים, מקיים קשר הדוק עם אוניברסיטאות ועוסק בעידוד לימוד הרובוטיקה בתיכונים. בעיניי, זו המשמעות של הרצון לשנות את העולם".

     

    אז הצלחת בכך.

     

    "באמת? לדעתי לא. ברחוב שלנו גר איש חסד גדול, בנימין זוסמן, שמכין זרי פרחים משקיות ניילון. הוא מחלק אותם לחולי דיאליזה במהלך השבוע ובכל יום שישי נוסע לבית החולים, מחלק נרות שבת ושר לחולים בכל מיני שפות. הוא גורם לחולים לחייך, חלקם מבריאים בזכותו. הלוואי שהייתי מגיע לקרסוליו".

     


    פרסום ראשון: 07.09.16 , 14:36