חברה מכוכב אחר
העב"ם שפעם הייתי, לא מובנת ומוקפת בועה, מתחילה לאט–לאט לנחות
אני אעשה את זה תמציתי. זה לא אתם, זו אני. פשוט מקיפה אותי בועה שרק עכשיו גיליתי. בגללה כבר איבדתי שלוש חברויות, בלי להבין באמת למה.
זוכרת את הראשונה שהלכה לי לאיבוד. היא הייתה כל עולמי, עד שיום אחד התעוררתי והנה היא נוזפת בי. "הקשר הזה הוא חד־צדדי", ירתה בעיניים בוהקות מעלבון, "אני רואה אותך ואת עיוורת לצרכים שלי". שום דבר שאמרתי לא עזר. בעיקר כי לא אמרתי את הדברים הנכונים. התגוננתי. נעלבתי שככה נעלבה. חשבתי שזאת היא שלא בסדר, כי היא אומרת שאני.
השנייה כבר הייתה פחות סובלנית. לקח לה כמה חודשים בודדים לקלוט שלא נועדנו להעביר שנים ארוכות ביחד. "טוב, קרן, את מרוחקת ואני לא יודעת מה עובר לך בראש", סיכמה. אני? מרוחקת? אני האדם הכי קרוב אלייך בעולם כולו. רק קשה לי, לפעמים, לבטא אהבה... אל תלכי... אבל היא כבר נעלה אותי מחוץ לדלת של הלב שלה.
עבר זמן. כל פרידה כזאת גררה סימפוניה של דמעות. ריצה מיובבת לפסנתר, בצורך בלתי נשלט לפרוק את מה שכל כך מסורבל לי לבטא במילים. איזה מזל שיש שירים. אחרת כבר הייתי משתגעת.
בין לבין התעופפו לעברי כינויי גנאי שהתחפשו לשמות חיבה. אין שום דבר חביב בילדה שקוראים לה בשכונה "אסטרו", "יוצור", או כמו שסיכמו מוכשרים ממני בספר המחזור: "עב"ם בלונדיני מזמר" (כן, אז עוד עשיתי גוונים). כבר התחלתי להיעלב, כי כל עצם בלתי מזוהה חייב שלפחות מישהו אחד בעולם הזה יזהה אותו. או יבין לליבו החריג. בעיקר כשאת בכלל לא עצם בלתי מזוהה, אלא ילדה די רגישה עם קושי בלתי מזוהה גם לך.
אימת הנטישה ריחפה מאז מעל ראשי המרחף. מיליארד סינים לא טועים ושתי חברות לא משקרות כשהן בוחרות ללכת. משהו אצלי כנראה לא בסדר. אבל הקש ששבר את גב העב"ם היה ידיד. אפלטוני. אחד שאהב אותי באמת ודווקא הביט לי בעיניים, בלי להשפיל מבט או להתנצל, ושיקף לי מציאות: "את לא מתנהגת ככה מרוע, תביני, את אדם טוב", הסביר, אבל אני כבר הרגשתי רע, ורעה, וששום דבר טוב כבר לא ייצא מהשיחה הזאת. "פשוט דורש הרבה להיות חבר שלך, בעיקר עכשיו כשהתפרסמת. זה שואב. תביני... את שואבת".
דווקא לא התכוונתי לשאוב אף אחד, פשוט קרו לי דברים משוגעים באותה תקופה ולא ידעתי איך להתמודד איתם. מתברר שגם הוא לא. בד בבד גם תפסתי את עצמי בידיים, כי די! אי־אפשר להאשים כל הזמן את כל העולם בפענוח מוטעה. יכול להיות שהמפה שלי היא זאת שכתובה עקום?
זה קרה ברגע אחד. פתאום נמאס לי כבר להיות צולעת חברתית. אם צריך גבס, חשבתי לעצמי, אז קדימה — נגבס. ממש כמו שבגיל מאוד צעיר גיליתי שללא משקפיים קשה לי לראות בבהירות ובמקום להאשים את העולם שהוא מטושטש, הלכתי לאופטומטריסט. פתאום הבנתי שאני זקוקה דחוף למשקפיים חברתיים, כי משהו בתפיסה הסביבתית שלי ממש לא בסדר.
אז הגעתי לאיש בשם דוד, מאבחן שמתמחה בתקשורת בין־אישית והפיח בי תקווה. עזבו פרטים פרטיים מדי, אבל הוא שאל המון־המון שאלות, ובעיקר למה זה כל כך חשוב לי. הסברתי לו שעכשיו, כשהגעתי לשלב הקבע בחיים שלי, בא לי לשנות. "אני אמא. מספיק הייתי עב"ם בלונדיני מזמר שמנפץ גשרים ומחרב קשרים. כמה כבר אפשר לרחף בין פלנטות? עצוב לי שאנשים נעלבים".
דוד חייך מתחת לשפם. "אם עצוב לך שאחרים נעלבים, את כנראה אדם יותר אמפתי משנדמה לך", הרגיע. "זה שאכפת לך כבר אומר שלא לא אכפת לך. יש ממה להתחיל. עם קצת עבודה, גם הבועה הזאת תתפוצץ. 500 שקל, פלוס מע"מ. בבקשה".
כל זה קרה לפני כמעט שנתיים. והנה, בדיוק היום מישהי אמרה לי: "שמעי, עשית עבודה על עצמך בקטע של יחסי האנוש", ושמעתי אותה. צלול וברור ואנושי.
מעולם הרי לא התכוונתי לפגוע באיש. או להתנשא. הייתי מין ילדה כזאת, קצת מרחפת, שרק עכשיו לקראת שנתה ה־38 מתחילה לראות קצת אדמה. היא כנראה תנחת רק בקבר, כמו שסבתי המנוחה הייתה אומרת, אבל אף אחד לא באמת מושלם. אז עכשיו אני לומדת להשלים עם זה ובעיקר להתפייס. לנסות להזיז מבפנים הרגלים ישנים, כמו רהיטים, שייכנס יותר אור הביתה. פנג־שווי של הנפש.
בגזרת יחסי החוץ, אני כבר מצליחה להסביר את עצמי נכון יותר לעולם. נעים מאוד. אני קרן, וכן, יש לי קשיים מסוימים בתחום התקשורת הבין־אישית, אבל זה מה־זה לא אישי!
אז אם פגשתם בי פעם וראיתם מבט קצת מוזר בעיניים, זה לא כי חשבתי עליכם משהו מוזר, פשוט זה המבט שיוצא לי. סליחה. ואם נפגעתם מזה שלא אמרתי פעם שלום, זה לא בגלל שאני לא שמחה לפגוש אתכם, פשוט לפעמים מתפספס לי.
חרדות יש לכולנו, מפה עד לכוכב הלכת המרוחק שממנו באתי. חוסר ביטחון גורם לחלקנו להתגונן לפעמים. כשאת מסתגרת מפני העולם, העולם מביט בך לפעמים וחושב לעצמו: "היי, הנה אדם יהיר", בעודך מפרפרת מבפנים מפחד. ואני מקבלת על עצמי את הדין. זו אני. על כל החברים שאיבדתי ועל אלה שכאן כדי להישאר. לתמיד. ועל הקור שלפעמים נפלט ממני, בלי שאתכוון.
בועות מהסוג שכתבתי עליו כאן לא מתפוצצות ברגע, אבל חשוב לי שתדעו שכבר נעצתי בשלי סיכה ראשונה. אז אל תוותרו על האנשים היקרים לכם כל כך מהר. גם אם זה נראה כאילו הם הרימו ידיים מכם, לפעמים זו בכלל יד מושטת לעזרה.
אולי הטור הזה יעזור למישהו להבין, אפילו קצת, את האלה, הלא מובנים, שמבטם קצת מרוחק אבל כשמתקרבים אליהם אפשר לראות. יש דמעות בעיניים האלה, אי שם מתחת למשקפיים. כמו שחילזון רך מסתתר בקונכייה קשה, ככה אני גם מאמינה שדווקא בתוך האויב הכי גדול שלך, טמונה הבטחה לחברות העמוקה ביותר. לחיי השונים והמשונים וכל מי שמוכן לשנות. עדיין מפחדת, אבל הרבה פחות.
